ומרחיבה הגמרא בביאור הפסוק [והראיה ממנו]: {"בן איש חי"} - וכי {אטו כולי עלמא בני מתי נינהו?}
ומבארת הגמרא: {אלא, "בן איש חי"} - {שאפילו במיתתו קרוי חי,} ומכאן המקור שצדיקים במיתתם קרויים חיים.
{"רב פעלים מקבציאל"} - {שריבה וקבץ פועלים לתורה,} והיינו ש"קבץ" תלמידים ומלמדים לכבוד ה"אל".
{"והוא הכה את שני אריאל מואב"} - {שלא הניח} אדם גדול {כמותו, לא במקדש ראשון} שנקרא "מואב" כי בנאו דוד, {ולא במקדש שני} שכל המקדשות נקראו "אריאל".
{"והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום שלג"} - {איכא דאמרי, דתבר גזיזי דברדא,} ששבר חתיכות קרח, {ונחת וטבל} לקריו כדי לעסוק בתורה (22).
{איכא דאמרי, דתנא,} שהיה שונה את כל {סיפרא דבי רב,} תורת כהנים (23) {ביומא דסיתוא,} ביום חורפי אחד, למרות שהוא יום קצר.
וממשיך רבי חייא לדרוש את הפסוק הנזכר בקהלת: {"והמתים אינם יודעים מאומה"} - {אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים} (24). כמו {שנאמר} על צדקיהו [יחזקאל כא ל] {"ואתה חלל רשע נשיא ישראל",} ואף שהיה עדיין חי בימי יחזקאל, בכל זאת קורהו הכתוב "חלל".
{ואי בעית אימא,} המקור שרשעים בחייהם קרוים מתים נלמד מהכתוב: [דברים יז ו] {"על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת"}. והרי בשעה שמעידים עליו ודנים אותו עדיין {חי הוא,} ובכל זאת הכתוב קורהו מת. {אלא} הכוונה שנחשב {המת} מעיקרא, כיון שהוא רשע ונקרא מת מחיים.
{בני רבי חייא נפוק לקרייתא} לכפר, להתעסק בעבודת אחוזתם, {אייקר להו תלמודייהו}, הוכבד עליהם תלמודם מחמת שכחה, {קא מצערי} את עצמם {לאדכוריה} מה ששכחו.
{אמר ליה חד לחבריה}: האם {ידע אבון,} אבינו רבי חייא שהלך לעולמו, {בהאי צערא?}
{אמר ליה אידך: מנא ידע? והא כתיב} [איוב יד כא] {"יכבדו בניו ולא ידע".}
{אמר ליה אידך: ו}כי {לא ידע!?והא כתיב} [שם כב] {"אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל". ואמר רבי יצחק}: שכוונת הכתוב לומר ש{קשה רמה למת} - {כמחט בבשר החי.}
ומחלקת הגמרא: {אמרי, בצערא דידהו} - צער גופם ממש כמו עקיצת הרימה (25), {ידעי} המתים, אבל {בצערא דאחרינא} - {לא ידעי.}
ומקשה הגמרא: {ו}כי {לא} ידעי בצער אחרים?! {והתניא, מעשה בחסיד אחד ש}היה עני, ו{נתן דינר} אחד שהיה לו {לעני} אחר {בערב ראש השנה בשני בצורת. והקניטתו אשתו} על שנתן כל כספו, {הלך ולן} (26) {בבית} הקברות (27) בליל שני של ראש השנה (28). {ושמע שתי רוחות} של שתי ילדות מתות, {שמספרות זו לזו} (29).
{אמרה חדא לחברתה: חברתי, בואי ונשוט בעולם, ונשמע מאחורי הפרגוד,} שהיא מחיצה המבדלת בין מקום השכינה, {ונדע מה פורענות בא} השנה {לעולם,} שהרי העולם נידון בראש השנה (30).
{אמרה לה חברתה: איני יכולה, שאני} בת עניים, ואני {קבורה במחצלת של קנים} (31). אלא לכי את, ומה שאת שומעת אמרי לי.
{הלכה היא, שטה, ובאה} חזרה.
{ואמרה לה חברתה: חברתי מה שמעת מאחורי הפרגוד?}
{אמרה לה: שמעתי, שכל הזורע ברביעה ראשונה,} בתקופת היורה בי"ז בחשון - {ברד מלקה אותו.} שעתיד ברד ליפול סמוך לרביעה שניה, (32) ומה שנזרע כבר הוקשה, והברד שוברו. ומה שיזרע ברביעה השניה ישאר עדיין רך, והברד לא ישברנו.
{הלך הוא וזרע ברביעה שניה,} בכ"ג חשון. {של כל העולם כולו לקה, שלו לא לקה.} [ובכך קבל שכר על מה שנתן לעני בערב ראש השנה, עין יעקב].
{לשנה האחרת, הלך ולן בבית הקברות, ושמע אותן שתי רוחות שמספרות זו עם זו.}
{אמרה חדא לחברתה: בואי ונשוט בעולם, ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם.}
{אמרה לה: חברתי, לא כך אמרתי לך, איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים. אלא לכי את, ומה שאת שומעת, בואי} (33) {ואמרי לי.} {הלכה ושטה ובאה.}
{אמרה לה חברתה: חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד?}
{אמרה לה: שמעתי, שכל הזורע ברביעה שניה שדפון מלקה אותו.}
{הלך} הקדים {וזרע ברביעה ראשונה.} כדי שיתקשה עד רביעה שניה, כי שדפון מלקה רק צמח רך ולא צמח קשה, {של כל העולם כולו נשרף ושלו לא נשדף.}
{אמרה לו אשתו}: מפני מה אשתקד, שנה ראשונה, {של כל העולם כולו לקה ושלך לא לקה, ועכשיו של כל העולם כולו נשדף, ושלך לא נשדף?} - {סח לה כל הדברים הללו.}
{אמרו, לא היו ימים מועטים עד שנפלה קטטה בין אשתו של אותו חסיד, ובין אמה של אותה ריבה} שהיתה קבורה במחצלת.
{אמרה לה} אשתו של החסיד לאמה של אותה ריבה, {לכי ואראך בתך שהיא קבורה במחצלת של קנים,} וגנאי הוא, כי רק עניים קוברים בה.
{לשנה אחרת הלך ולן בבית הקברות, ושמע אותן רוחות שמספרות זו עם זו.}
{אמרה לה: חברתי, בואי ונשוט בעולם,} {ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם.}
{אמרה לה: חברתי, הניחני! דברים שביני לבינך כבר נשמעו בין החיים.}
ומוכיחה מכך הגמרא: {אלמא ידעי} המתים מה שמתרחש אצל החיים, שהרי ידעה מה אמרו לאמה.
ודוחה הגמרא: {דילמא אינש אחרינא שכיב,} והלכה רוחו לאחר פטירתו, {ואמר להו}.
{תא שמע, דזעירי הוה מפקיד זוזי גבי אושפזכתיה} בעלת האכסניה שלו. {עד דאתי ואזיל לבי רב} - {שכיבה}, מתה, {אזל בתרה לחצר מות} לבית הקברות.
{אמר לה: זוזי} היתומים - {היכא הם?}
{אמרה ליה: זיל שקלינהו מתותי צנורא דדשא} - בחור מפתן הבית שהדלת סובבת בו - {בדוך פלן}, במקום פלוני.
{ו}בקשה לי אילך: {אימא לה לאימא} שלי ש{תשדר לי מסרקאי} מסרק שלי, {וגובתאי דכוחלא,} קנה שכוחלים בו [ואמרה כך מעגמת נפש שמתה בצעירותה], {בהדי} באמצעות {פלוניתא} אשה פלונית, {דאתי} {למחר} לקבורה.
ומוכיחה מכך הגמרא: {אלמא ידעי} מה שנעשה בין החיים, שידעה שיש אשה גוססת ונוטה למות.
דוחה הגמרא: {דלמא "דומה",} שהוא המלאך הממונה על המתים, {קדים ומכריז להו.} שמודיע להם כי עכשיו יבוא פלוני. אבל שאר דברים שבין החיים אינם יודעים.
{תא שמע,} ראיה שהמתים יודעים מהמתרחש בעולם, {דאבוה דשמואל הווה קא מפקידי גביה זוזי דיתמי. כי נח נפשיה לא הוה שמואל גביה, הוו קא קרו ליה} לשמואל {"בר אכיל זוזי דיתמי} [בנו של אוכל כספי היתומים].
{אזל} שמואל {אבתריה לחצר מות,} לבית הקברות (34) ונגלו לו המתים כאילו הם בעיגול חוץ מקבריהם.
{אמר להו: בעינא "אבא"}, מבקש אני את אבי, ששמו "אבא" (35).
{אמרו ליה} המתים: {"אבא" טובא איכא הכא.}
{אמר להו: בעינא "אבא בר אבא"}.
{אמרו ליה: "אבא בר אבא" נמי טובא איכא הכא.}
{אמר להו: בעינא "אבא בר אבא אבוה דשמואל"} - {היכא הוא?}
{אמרו ליה: סליק למתיבתא דרקיע!}
{אדהכי, חזייא} שמואל {ללוי} חברו שמת, {דיתיב אבראי,} שהיה יושב חוץ לעיגול שישבו בו המתים.
{אמר ליה} שמואל ללוי: {אמאי יתבת אבראי,} חוץ לעיגול, וגם {מאי טעמא לא סלקת} למתיבתא דרקיעא?
{אמר ליה} לוי: {דאמרי לי: כל כי הנך שני} כמספר אותם שנים {דלא סלקת למתיבתא,} שאתה לא עלית לישיבתו {דרבי אפס, ואחלישתיה לדעתיה,} ובכך גרמת לו חלישות הדעת - {לא מעיילינן לך למתיבתא דרקיע} (36).
{אדהכי והכי אתא אבוה. חזייה} שמואל לאביו, {דהוה קא בכי, ואחיך.}
{אמר ליה} שמואל: {מאי טעמא קא בכית?}
{אמר ליה} אביו: משום {דלעגל קא אתית,} במהרה תמות ותקבר.
הוסיף שמואל ושאלו: {מאי טעמא אחיכת?} מדוע חייכת?
ענה לו אביו: {דחשיבת בהאי עלמא} בעולם הזה (37), {טובא.}
{אמר ליה: אי חשיבנא,} בקשתי שיתחשבו במשאלתי ו{נעיילוה ללוי} למתיבתא דרקיעא!
{ו}אכן, {עיילוהו ללוי.}
{אמר ליה} שמואל לאביו: {זוזי דיתמי} - {היכא} נמצאים?
{אמר ליה: זיל שקלינהו באמתא דרחיא,} קח אותם מאמת הרחיים. הכסף שתמצא שם. {עילאי ותתאי,} הרי הוא כסף {דידן.} וכסף {מציעי,} דיתמי.
{אמר ליה} שמואל: {מאי טעמא עבדת הכי?}
{אמר ליה}: חלקתים כך כדי ש{אי גנובי גנבי, מגנבו מדידן.} כי יטלו את הכסף שימצאו בתחילה למעלה. ומאידך {אי אכלא ארעא,} הקרקע תקלקל המטבעות מלמטה, {אכלא מדידן}, והעיקר שלא יפסדו כספי היתומים.
ומסיקה מכך הגמרא: {אלמא, דידעי} המתים מי חשוב בין החיים, שהרי אביו אמר לו "דחשיבת בהאי עלמא" (38).
דוחה הגמרא: {דילמא שאני שמואל, כיון דחשיב, קדמי ומכרזי "פנו מקום} לשמואל", ולכן ידע אביו המת שבנו שמואל הוא חשוב בעולם הזה, אף שהמתים אינם יודעים מה נעשה אצל החיים.
{ואף רבי יונתן הדר ביה.} ממה שאמר [בעמוד א] שהמתים אינם יודעים מאומה.
{דאמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן: מנין למתים שמספרים זה עם זה? שנאמר} [דברים לד ד] {"ויאמר ה' אליו} [אל משה, לפני מותו]: {זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמור".}
ודייק רבי יונתן: {מאי "לאמר"?} למי יש לו למשה לומר, והרי הוא הולך למות?
אלא, כך {אמר הקב"ה למשה}: לך לאחר הסתלקותך מהעולם ו{אמור להם לאברהם ליצחק ויעקב: שבועה שנשבעתי לכם} - {כבר קיימתיה לבניכם.}