{ואי סלקא דעתך דלא ידעי} המתים, שאין הם מבינים כלום, אלא רק חשים בצער של גופם - {כי אמר להו} משה לאבות, {מאי הוי?} והרי לא יבינו בכך כלום (1).
ומקשה הגמרא מאידך: {אלא מאי} דעתך לומר, שרבי יונתן סובר {דידעי.} אם כן יקשה להפך: {למה ליה} למשה {למימר להו}, שהקב"ה קיים הבטחתו, והרי הם כבר יודעים מכך מעצמם?
ומתרצת הגמרא: שהקב"ה שלחו לספר להם {לאחזוקי ליה טיבותא למשה}, על מעשיו למען בניהם.
{אמר רבי יצחק: כל המספר אחרי המת} בגנותו אחר מיתתו, הרי הוא {כאילו מספר אחרי האבן} (2).
{איכא דאמרי,} שטעמו מפני {דלא ידעי} שמדברים עליהם. {ואיכא דאמרי, דידעי, ו}עם זאת {לא איכפת להו.}
מקשה הגמרא: {איני,} כיצד אמרת שהמספר בגנותו של מת אינו מצערו?! {והא אמר רב פפא: חד אישתעי מילתא בתריה דמר שמואל,} דבר בגנותו לאחר מותו, {ונפל קניא} {מטללא} קנה גדול וכבד נפל מן הגג, {ובזעא לארנקי דמוחיה} ריסק את הכיס שהמוח מונח בו, ומוכח שגרם צער לשמואל בדבריו, ולכן נענש.
ומתרצת הגמרא: {שאני צורבא מרבנן} - {דקודשא בריך הוא תבע ביקריה,} ואף אם הוא לא הצטער, המספר נענש משום ביזוי כבוד התורה.
{אמר רבי יהושע: כל המספר אחר מטתן} (3) {של תלמידי חכמים} בגנותם {נופל בגיהנם} (4) {. שנאמר} [תהילים קכה ה] "הטיבה ה' לטובים ... {והמטים עקלקלותם"} - המכריעים את דין הטובים לחובה על ידי סיפור גנותם (5), {יוליכם ה' את} [-יחד עם] {פועלי האון} לגיהנם. ואין זה דוקא כשמתקוטט עם הצדיק בחייו ומוציא עליו שם רע. אלא אפילו אם מספר בגנותו אחר מותו, יורד לגיהנם, שנאמר בסוף הפסוק: {"שלום על ישראל"} - {אפילו בשעה ששלום על ישראל,} ומשמעותו שאף המספר כאשר הצדיק נח על משכבו בשלום - {"יוליכם ה' את פועלי האון"} (6).
{תנא דבי רבי ישמעאל: אם ראית תלמיד חכם שעבר עברה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום} שעדיין הוא מחזיק בחטאו, כי {שמא עשה תשובה.}
ומקשה הגמרא: וכי רק {"שמא} עשה תשובה", {סלקא דעתך?}. והרי ודאי עשה תשובה? (7) - {אלא ודאי עשה תשובה!}
{והני מילי בדברים שבגופו, אבל בממונא} - {עד דמהדר למריה} לא מועילה תשובה, ועד שלא יחזיר יתכן שעדיין לא עשה תשובה (8).
{ואמר רבי יהושע בן לוי: בעשרים וארבעה מקומות בית דין מנדין על כבוד הרב. וכולן שנינו במשנתנו}, בששה סדרי משנה.
[וכעת הבינה הגמרא שמצינו בכ"ד מקומות שנדו חכמים בני אדם לכבוד הרב. לפי שלא נשאו כבוד לרבם].
{אמר ליה רבי אלעזר: היכא שנינו?}
{אמר ליה} רבי יהושע בן לוי: {לכי תשכח!} לך ותמצא.
{נפק, דק ואשכח תלת} משניות שמוזכרים בהם נידוי לכבוד הרב: {המזלזל בנטילת ידים, והמספר אחר מטתן של תלמידי חכמים, והמגיס דעתו כלפי מעלה}.
ומבארת הגמרא: {"המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים"} - {מאי היא?}
{דתנן} [בעדיות ה ו]: {הוא} עקביא בן מהללאל {היה אומר: אין משקין} השקאת סוטה, {לא את הגיורת, ולא את} השפחה {המשוחררת}. שאם קינא לה בעלה, ונסתרה, אין משקים אותה מי סוטה (9). {וחכמים אומרים}: משקין.
{ואמרו לו} חכמים, הרי היה {מעשה ב"כרכמית"} [כך שמה], {שפחה משוחררת בירושלים, והשקוה שמעיה ואבטליון.}
{ואמר להם} עקביא בן מהללאל: כיון ששמעיה ואבטליון היו {דוגמא,} דומים לה - שגם הם אינם מזרע ישראל אלא מזרעו של סנחריב, לפיכך {השקוה} כישראלית גמורה! זאת אומרת, שלא על פי דין עשו כן (10).
{ו}על כך {נדוהו} חכמי ישראל שבאותו דור {לעקביא בן מהללאל,} משום שדיבר על שמעיה ואבטליון לאחר מיתתם, {ומת בנדויו,} וסקלו בית דין את ארונו.
ודנה הגמרא בדין הנוסף שמצינו בו נידוי לכבוד הרב: {"המזלזל בנטילת ידים"} - {מאי היא?}
ומבארת: {דתנן} [בהמשך המשנה שם], {אמר רבי יהודה: חס ושלום שעקביא בן מהללאל נתנדה! שהרי אין עזרה ננעלת על כל אדם בישראל בחכמה וטהרה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל.} שהיו שערי עזרה ננעלים כששוחטין פסח של כל כת וכת, וכשהיתה מלאה מפה לפה נעלום, ולא היה בין כל הנמצאים שם אדם גדול כעקביא בן מהללאל.
{אלא את מי נדו, את אלעזר בן חנוך, שפקפק} זילזל {בנטילת ידים.} והוא "נידוי לכבוד הרב", כי נדוהו על שעבר את פי רבנן שגזרו על נטילת ידים. {וכשמת שלחו בית דין והניחו אבן גדולה על ארונו. ללמדך שכל המתנדה, ומת בנדויו, בית דין סוקלין את ארונו.}
ודנה הגמרא בדין הנוסף שמצינו בו נידוי לכבוד הרב: {"המגיס דעתו כלפי מעלה"} - {מאי היא?}
ומבארת: {דתנן} [בתענית יט א], {שלח לו שמעון בן שטח לחוני המעגל: צריך אתה להתנדות} לפי שהטריח לפני המקום על עסק גשמים, וכשהתפלל ובאו גשמים מעטים מדי או מרובים מידי, אמר לפני הקב"ה שוב ושוב "לא כך שאלתי". {ואלמלא חוני אתה} שיצא שמך בגדולה וחשיבות, {גוזרני עליך נדוי.}
{אבל מה אעשה, שאתה מתחטא לפני המקום, ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא לפני אביו,} ולכן נקל בלבו לחטוא לאביו ולהטריחו על תאותו, {ועושה לו רצונו. ועליך הכתוב אומר} [משלי כג כה] {"ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך".}
ונידוי זה שרצה לנדותו לכבוד הקב"ה נחשב כ"נידוי לכבוד הרב".
ומקשה הגמרא: {ו}כי {תו ליכא} מקרים שמצינו בהם ענין נידוי {לכבוד הרב? והא איכא דתני רב יוסף: תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי להאכילן גדיים מקולסין} - צלויים כשהם שלמים ותולין כרעיהן וקרסוליהן, וקרביהם סביבותם בשפוד, ועושים כן {בלילי פסחים,} זכר לפסח שצולהו שלם שנאמר בו "על כרעיו ועל קרבו".
{שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא תודוס אתה} דהיינו חשוב, {גוזרני עליך נדוי, שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ.} והוא "נידוי לכבוד הרב", כי אסרו חכמים את הדבר לפי שהוא גורם להאכיל את ישראל קדשים בחוץ, שהרואה סבור שהקדישום לשם פסח, ובכל זאת אכלום בחוץ (11). ולמה לא הזכיר רבי אלעזר נידוי זה.
ומתרצת הגמרא: {במשנתנו קאמרינן,} שלא מצא במשניות עוד מקרים שנדו לכבוד הרב. {ו}אילו {הא} הנידוי של תודוס, {ברייתא היא.}
ומקשה הגמרא: {ו}כי {במתניתין ליכא!? והא איכא הא דתנן} [כלים ה י]:
תנור של חרס עשוי ככלי, ומטלטל, ותחילת ברייתו מן הטיט. ומצרפו בכבשן כשאר קדרות. ואם נטמא הצריכו הכתוב נתיצה.
ואם נתצו באופן כזה ש{חתכו חוליות, ונתן} {חול בין חוליא לחוליא}, שחתכו סביב סביב בחוליות עגולות, וחזר וחברו בטיט של חול בין חוליא לחוליא - רבי אליעזר מטהר עולמית, שאינו עוד ככלי חרס, כיון ששוב אינו נשרף בכבשן. {וחכמים מטמאין, וזהו תנורו של עכנאי.}
ומבררת הגמרא: {מאי "עכנאי"?}
ומבארת: {אמר רב יהודה אמר שמואל: מלמד שהקיפוהו} - חכמים לרבי אליעזר המטהר - ב{הלכות כעכנאי זה} שכורך עצמו בעגול, { וטמאוהו} את התנור כדין כלי חרס.
{ותניא, אותו היום הביאו כל טהרות} שנעשו בתנור זה, או שנגעו באוירו {שטיהר רבי אליעזר, ושרפום לפניו, ולבסוף ברכוהו}, נידו את רבי אליעזר, משום שהרבה מאוד לחלוק בדבר זה. ואם כן מצינו במשנה עוד מקרה של "נידוי לכבוד הרב".
ומתרצת הגמרא: {אפילו הכי} - "נדוי" {במתניתין, לא תנן,} כי סוף המעשה "שברכוהו" נזכר רק בברייתא.
ומקשה הגמרא: {אלא "בעשרים וארבעה מקומות"} - {היכא משכחת לה?}
ומבארת: {רבי יהושע בן לוי מדמה מילתא למילתא.} שכל מקום שראה במשניות שנחלק יחיד על רבים מחלוקת גדולה, או שאחד מן החכמים מדבר קשה כנגד גדול הימנו, היה אומר: "ראוי היה כאן לנהוג נדוי על כבוד הרב" (12).
שנינו במשנה: {נושאי המטה וחלופיהן.}
{תנו רבנן: אין מוציאין את המת} לקברו {סמוך} (13) {ל}זמן {קריאת שמע} (14) לפי שמבטלין את המלוים מן הקריאה (15).
{ואם התחילו} להוציאו אפילו אחר שהגיע זמן קריאת שמע, {אין מפסיקין.} ואפילו אם על ידי כך יעבור זמן קריאת שמע. כי מצות קבורת מתים היא דין תורה.
ומקשה הגמרא: {איני!? והא} כשמת {רב יוסף אפקוהו סמוך לקריאת שמע?}
ומתרצת הגמרא: רב יוסף היה {אדם חשוב,} ולכן דינו {שאני,} שאין זה כבודו שיתעסקו בשום דבר, ואפילו בקריאת שמע עד שיקבר בכבוד (16).
שנינו במשנה: {שלפני המטה ושלאחר המטה.}
{תנו רבנן: העוסקים בהספד} לפני קבורת המת (17), { בזמן שהמת מוטל לפניהם,} אין מפסיקין את ההספד כלל, כדי שיקראו כל העם קריאת שמע במקומם, אלא {נשמטין אחד אחד וקורין} קריאת שמע (18), ואינם קורין במקומם כדי שלא יהא לועג לרש:
ואם {אין המת מוטל לפניהם,} שהמת בבית אחר (19), והם מספידין אותו כאן, רשאים להפסיק לגמרי את ההספד, אף לצורך תפלה שהיא דרבנן. לכן {הן יושבים וקורין, והוא} האבל {יושב ודומם.} מפני שהוא אונן ופטור כל זמן שהמת לא נקבר (20).
וכמו כן {הם עומדים ומתפללין, והוא} האבל {עומד ומצדיק עליו את הדין, ואומר: רבון העולמים, הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מני אלף. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתגדור פרצותינו, ופרצות כל עמך בית ישראל ברחמים.} {אמר אביי: לא מבעי ליה לאינש למימר הכי} "לא נפרעת ממני", כי נשמע כאומר "הפרע ממני עוד"! {דאמר רבי שמעון בן לקיש, וכן תנא משמיה דרבי יוסי: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן.}
{ואמר רב יוסף: מאי קראה? שנאמר} [ישעיה א ט] {"כמעט כסדום היינו". מאי אהדר להו נביא} - {"שמעו דבר ה' קציני סדום"}.
שנינו במשנה: {קברו את המת וחזרו}:
ומדייקת הגמרא: משמע שדוקא {אם יכולים להתחיל ולגמור את כולה, אין} - אז יקראו קריאת שמע. {אבל} אם יכולים להספיק רק {פרק אחד או פסוק אחד לא} יקראו!
{ורמינהו} מלשון הברייתא: {"קברו את המת} {וחזרו} - {אם יכולין להתחיל קריאת שמע ולגמור אפילו פרק אחד או פסוק אחד".}
ומתרצת הגמרא: {הכי נמי קאמר} התנא במשנתנו. {אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או אפילו פסוק אחד עד שלא יגיעו לשורה יתחילו,} יתחילו ויאמרו את כולה (21), {ואם לאו,} שאינם יכולים להספיק אפילו פסוק אחד - {לא יתחילו.}