שנינו במשנה: {העומדים בשורה וכו'}:
{תנו רבנן: שורה הרואה פנימה}, שורת העומדים לנחם את האבל (22), הפנימיים שרואים פני האבל, {פטורה} מקריאת שמע. {ושאינה רואה פנימה,} שורת המוסתרים על ידי העומדים לפניהם, ואינם עוסקים בנחום אבלים - {חייבת} בקריאת שמע.
{רבי יהודה אומר} (23): {הבאים מחמת האבל} לנחמו (24) {פטורין} מקריאת שמע. אבל הבאים {מחמת עצמן} ולא מחמת כבוד המת, שלא באו לנחם אלא לראות את המאורע, {חייבין} בקריאת שמע.
{אמר רבי יהודה אמר רב: המוצא כלאים} דאורייתא {בבגדו} (25) - {פושטן אפילו} אם הוא נמצא עתה {בשוק.} ואף שיש לו בכך בזיון.
{מאי טעמא?} משום שנאמר [משלי כא ל] {"אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'",} אין החכמה התבונה והעצה מועילות להכריע נגד דבר ה' (26).
ומכאן למדו ש{כל מקום שיש חלול ה'} - {אין חולקין כבוד לרב.} שאין כבוד הבריות דוחה אסור לא תעשה המפורש בתורה, ואפילו היה העובר על האסור רבו שלמדו תורה (27).
מקשה הגמרא: {מיתיבי}: הרי שנינו: {קברו} {את המת וחזרו, ולפניהם שתי דרכים, אחת טהורה ואחת טמאה.} אם {בא} האבל {בטהורה} - {באין עמו} המלוין {בטהורה.} ואם {בא} האבל (28) {בטמאה} - {באין עמו} המלוין {בטמאה,} ואף אם יש כהנים בין המלווין, מותרים להטמא בטומאה דאורייתא {משום כבודו} של האבל. ואילו אין כבוד הבריות דוחה לא תעשה, {אמאי} ילכו עמו, { לימא "אין חכמה ואין תבונה לנגד ה'",} ולא ידחה איסור טומאה של הכהנים שהוא איסור דאורייתא משום כבוד האבל? מתרצת הגמרא: {תרגמה רבי אבא} את הברייתא, שהדרך הטמאה עוברת {בבית הפרס} (29) שטומאתו רק {דרבנן.} וכיון שרק רבנן אסרו לכהן לעבור בו, מחלו הם על כבודם מפני כבוד האבל [אך איסור דאורייתא כלבישת כלאים אינו נדחה מפני כבוד הבריות (30)].
וראיה שטומאת "בית הפרס" היא רק מדרבנן: {דאמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם לפניו,} דהיינו נושף על הארץ, כשדרכו עוברת ב{בית הפרס, והולך} לשחוט את פסחו (31), כדי שלא יסיט עצם ברגליו ויטמא בה (32). ואילו היתה טומאתו מדאורייתא לא היו מקילים לו לסמוך על הנפיחה שלא נשארה עצם בדרכו.
{ואמר רב יהודה בר אשי משמיה דרב: בית הפרס ש}הוא בדרך הקבועה לרבים, אם {נדש} ברגלי העוברים {טהור,} משום שכל החשש הוא רק לעצם כשעורה, ומסתבר שעל ידי דריסת הרגלים נפחתו העצמות משעור זה, ושוב אינו מטמא. ואילו היתה טומאתו דאורייתא לא היו סומכים על דריסת רגלים לטהר.
מקשה הגמרא: {תא שמע: דאמר רבי אלעזר בר צדוק} הכהן: {מדלגין היינו על גבי ארונות,} מארון לארון, {של מתים לקראת מלכי ישראל. ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו} שמותר לכהן דלג על ארונות מתים כדי לקיים מצוה בכיבודם, {אלא אפילו לקראת מלכי עכו"ם} מותר לו לדלג, כדי {שאם יזכה} לראות את כבודן של ישראל - {יבחין בין} כבוד {מלכי ישראל למלכי עכו"ם} (33). ומשמע שלצורך כבוד הבריות מותר לעבור על "לנפש לא יטמא", ו{אמאי!? לימא,} לדבריך, { "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'!"}.
מתרצת הגמרא: {כדרבא. דאמר רבא: דבר תורה,} הלכה למשה מסיני, {אהל} - {כל שיש בו חלל טפח,} הרי הוא {חוצץ בפני הטומאה} שמתחת לאוהל שלא תבקע מעל גגו של האהל אלא תשאר בתוך האהל. {ו}אהל {שאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה.} שנקראת טומאה רצוצה ובוקעת ועולה, ומטמאה את המאהיל עליה. {ו}כיון ש{רוב} (34) {ארונות יש בהן חלל טפח} לכן מותר לדלג עליהם, משום שאין הטומאה שבאהל בוקעת ועולה אל מעבר לגגו של האהל (35). {וגזרו} רבנן {על} ארונות {שיש בהן} חלל טפח שלא ידלגו עליהם, {משום} ארונות {שאין בהן} חלל טפח שאיסורן מדאורייתא, {ו}כיון שכשיש טפח האיסור רק מדרבנן, {משום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן} (36).
מקשה הגמרא: {תא שמע: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה.} והבינה הגמרא שמדובר בכל לאו, {ואמאי? לימא} לשיטתך {"אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'"?!}
מתרצת הגמרא: {תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא}: הברייתא עוסקת רק {בלאו} [דברים יז יא] {ד"לא תסור",} שהוא איסור לעבור על דברי חכמים, ורק לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות.
{אחיכו עליה}: והרי {לאו דלא תסור} - {דאוריתא היא?!} (37)
{אמר רב כהנא: גברא רבה אמר מילתא} - {לא תחיכו עליה! כל מילי דרבנן, אסמכינהו על לאו דלא תסור.} (38) כל דבר שהוא מדברי סופרים נדחה מפני כבוד הבריות, ועל כך אמרו שדוחה "לא תעשה", משום שנאמר בו "לא תסור", {ומשום כבודו שרו רבנן!} שרבנן מחלו על כבודם והרשו לעבור על דבריהם במקום שיש זלזול בכבוד הבריות. [כגון לטלטל בשבת אבנים של בית הכסא לצורך קינוח. וכן מי שנפסקה ציצית טליתו בשבת בהיותו בכרמלית, לא הצריכו חכמים להניח טליתו שם ולהכנס לביתו ערום].
מקשה הגמרא: {תא שמע}: נאמר בתורה [דברים כב א] "לא תראה את חמור אחיך - נופלים בדרך, {והתעלמת מהם".} ודרשו: {פעמים שאתה מתעלם מהם} ואינך צריך לעסוק בהשבת אבדה, {ופעמים שאין אתה מתעלם מהם}.
{הא כיצד? אם היה} המוצא {כהן, והיא} האבדה {בבית הקברות, או היה} המוצא {זקן} נכבד, {ואינה} האבדה חשובה {לפי כבודו} לעסוק בהשבתה, {או שהיתה מלאכתו} של המוצא {מרובה משל חברו} שדמי בטול מלאכתו של המוצא לטרוח בהשבת האבדה יתרים על דמי האבדה, ולא ירצו הבעלים לשלם לו יותר ממה שמשיב להם, ונמצא הוא מפסיד, {לכך נאמר} לגבי כל המקרים האלה {" והתעלמת".}
ולדבריך יקשה: {אמאי} פטור זקן שאינה לפי כבודו להשיב האבדה? {לימא} שיעסוק בהשבת אבדה משום שנאמר {אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'?!}
מתרצת הגמרא: {שאני התם,} במצות השבת אבידה, שגילה הכתוב שאינו חיוב לקיימה במקום כבוד הבריות, {דכתיב "והתעלמת מהם".}
מקשה הגמרא: {וליגמר מינה} לגבי כלאים, שלא יתחייב לפושטן בשוק, משום כבוד הבריות.
מתרצת הגמרא: {איסורא} [כלאים] {מממונא} [השבת אבידה] {לא ילפינן.} כי ממון קל מאיסור (39), ויתכן שרק מצוה ממונית נדחית מפני כבוד הבריות.
מקשה הגמרא: {תא שמע}:
נאמר בפרשת נזיר [במדבר ו ו - ז] "כל ימי הזירו לה' - על נפש מת לא יבא" וסמוך לכך נאמר "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו - לא יטמא להם". ולכאורה יש לתמוה: הרי כל קרובים אלו הם בכלל "על נפש מת לא יבא" ולמה יצאו אלו להכתב בפני עצמם? אלא בהכרח שנכתבו כדי להדרש:
"לאביו" - פרט למת מצוה, שאין לו קוברים, שחייב הנזיר להטמא לו. "לאמו"
- ללמד שאם היה הנזיר כהן, ויש עליו שתי קדושות - אף הוא, דוקא לאמו הוא לא יטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה. "לאחיו" - כגון שהיה כהן גדול והוא נזיר, אף הוא דוקא לאחיו לא יטמא אבל מטמא למת מצוה.
{"לאחותו"} - {מה תלמוד לומר? אם אינו ענין למת מצוה, תנהו ענין למי שהיה הולך לשחוט את פסחו} או {למול את בנו, ושמע שמת לו מת} מקרוביו (40), {יכול, יחזור ויטמא!? אמרת} - {"לא יטמא!"} הואיל וזמן שחיטת הפסח הוא, וחלה עליו מצות קרבן הפסח, שהנמנע מלקיימה חייב כרת, הרי אם יטמא, יהיה בטל מלעשות הפסח. וגם המצוה למול את בנו היא מצוה שיש בה כרת, ולכן אינו נמנע מלעשותה אפילו שמע שמת קרובו. (41)
{יכול כשם שאינו מטמא להם, כך אינו מטמא למת מצוה. תלמוד לומר "ולאחותו"} - {לאחותו הוא דאינו מטמא.}