{"אין פרץ"} - {שלא תהא סיעתנו כסיעתו של דוד שיצא ממנה אחיתופל} שפרץ במלכות בית דוד.
{"ואין יוצאת"} - {שלא תהא סיעתנו כסיעתו של שאול שיצא ממנו דואג האדומי} לתרבות רעה.
{"ואין צוחה"} - {שלא תהא סיעתנו כסיעתו של אלישע שיצא ממנו גחזי,} שהיה מצורע, וכתוב במצורע "טמא טמא יקרא", והיינו "צוחה".
{"ברחובותינו"} - {שלא יהא לנו בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים,} כישו הנוצרי, שהיה דורש דרשות של דופי ומדיח את הרבים.
ומביאה הגמרא מחלוקת נוספת של אותם האמוראים בביאור פסוק בספר ישעיה [מו יב]
{"שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה"} [ישעיה מו יב].
{רב ושמואל, ואמרי לה רבי יוחנן ורבי אלעזר} נחלקו בפירושו:
{חד אמר,} פסוק זה נסוב על צדיקים שהם "אבירי לב", חזקים בעבודת ה'. ולכן, אף ש{כל העולם כולו נזונים בצדקה}, בצדקתו של הקב"ה ולא בזכות שבידן, {הם,} הצדיקים, אינם רוצים לקבל צדקה, אלא {נזונים בזרוע,} בזכות שבידם, ונקראו "רחוקים מצדקה" כי אינם נזקקים לצדקתו של הקב"ה.
{וחד אמר, כל העולם כולו נזונים בזכותם} של הצדיקים. {והם, אפילו בזכות עצמן אין נזונים.} שאין להם כדי צרכיהם, ומתפרנסים בקושי. ו"רחוקים מצדקה" היינו מצדקת מעשיהם, ועובדים שלא על מנת לקבל פרס.
{כדרב יהודה אמר רב.} {דאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני}, (31) {וחנינא בני, די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.} (32)
{ו}כל האמוראים שפירשו לעיל שהפסוק נסוב על צדיקים, {פליגא} בכך על {דרב יהודה,} המפרש שכוונת הפסוק היא לרשעים.
{דאמר רב יהודה: מאן "אבירי לב"?} - {גובאי טפשאי.} שם של אומה בבבל.
{אמר רב יוסף: תדע} שכן הוא, {דהא לא איגייר גיורא מנייהו.} וזוהי ראיה על טפשותם ורשעתם.
{אמר רב אשי: בני מתא מחסיא}, הגויים הגרים שם, {אבירי לב נינהו,} היות {דקא חזו יקרא דאורייתא תרי זימני בשתא,} שהיו רואים את גודל כבוד התורה, כשהיו נאספים שם ישראל פעמיים בשנה, לשמוע את דרשתו של רב אשי, באדר נאספו לשמוע הלכות הפסח, ובאלול הלכות החג. ובכל זאת לא התרשמו מכך, (33) {ולא קמגייר גיורא מינייהו.}
שנינו במשנה: {חתן אם רוצה לקרות.} מקשה הגמרא: {למימרא, דרבן שמעון בן גמליאל חייש ליוהרא,} ולכן אמר "לא כל הרוצה ליטול את השם יטול", כי אם לא הוחזק חכם וחסיד לרבים, (34) אין זה אלא גאוה שמראה עצמו שיכול לכוין, (35) {ורבנן לא חיישי ליוהרא.}
{והא איפכא שמעינן להו!}
{דתנן, מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב, עושין. מקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין. ובכל מקום,} בין מקום שנהגו ובין מקום שלא נהגו, {תלמידי חכמים בטלים} ממלאכה בתשעה באב בגלל אבלות.
{רבי שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה כל אדם את עצמו כתלמיד חכם.} ואם רוצה ליבטל רשאי. ומשמע שאינו חושש ליוהרא.
ולכאורה, {קשיא דרבנן אדרבנן,} שלגבי חתן אמרו, כל אחד רשאי לומר שהוא יכול לכוין בקריאת שמע, ואילו לגבי תשעה באב אמרו שאין כל אחד עושה עצמו תלמיד חכם.
וגם {קשיא דרבן שמעון בן גמליאל אדרבי שמעון בן גמליאל,} שלגבי ביטול מלאכה בתשעה באב אינו חושש ליוהרא וכל אדם עושה עצמו תלמיד חכם, ואילו לגבי קריאת שמע סובר שחתן שאינו חסיד לא יקרא משום יוהרא.
ומתרצת הגמרא: {אמר רבי יוחנן, מוחלפת השיטה!} התנא שסידרן טעה באחת מהמשניות, (36) והפך את השיטות, ובאמת מי שאוסר לחתן לקרוא אוסר גם לאדם שאינו חכם לבטל מלאכה בתשעה באב.
{רב שישא בריה דרב אידי אמר, לעולם לא} {תחליף,} אלא תחלק בין הדינים כך:
{דרבנן אדרבנן לא קשיא.} כי {קריאת שמע, כיון דכולי עלמא קא קרו, ואיהו} החתן {נמי קרי, לא מיחזי כיוהרא,} שהרי הוא נוהג כמו כולם. {אבל התם,} בתשעה באב, {כיון דכולי עלמא עבדי מלאכה ואיהו לא קא עביד, מיחזי כיוהרא,} ולכן חייבוהו רבנן לעשות מלאכה.
{דרבן שמעון בן גמליאל אדרבן שמעון בן גמליאל לא קשיא.} {הכא,} בקריאת שמע, {בכונה תליא מילתא, ואנן סהדי דלא מצי לכווני דעתיה.} ולפיכך חתן שקורא, נראה כמתגאה.
{אבל התם,} בביטול מלאכה בתשעה באב, {הרואה} אותו שאינו עושה מלאכה אינו מבין שמחמת תשעה באב הוא בטל, אלא {אמר: מלאכה הוא דאין לו, פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא} אף בימי המלאכה. ולכן אין חשש ליוהרא כי יאמרו שבטלתו היא משום שלא מצא מלאכה לעסוק בה (37).
(((מתניתין:)))
א. {מי שמתו מוטל לפניו,} שמת אחד מן הקרובים שחייב להתאבל עליהם, והוא חייב לקברו, הרי הוא {פטור מקריאת שמע, ומן התפלה, ומן התפילין,} (1) {ומכל מצות} [עשה] {האמורות בתורה.} (2) לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו, והיא טרדה של מצוה, הפוטרת מקריאת שמע. (3)
ב. {נושאי המטה וחלופיהן} [שהיו נוהגים נושאי המטה להתחלף, כי רצו כלם לזכות במצוה (4)], {ו}כן המיועדים להיות {חלופי חלופיהן, את} [אותם] נושאי המטה {שלפני המטה,} שעדיין לא נשאוה, {ואת} אותם נושאי המטה {שלאחר המטה,} שנשאוה כבר, חלוקין בדינם ביחס לקריאת שמע ותפילה, וכדלהלן:
{את,} אותם {שלפני המטה,} אם יש {צורך בהם} לשאת את המטה, {פטורים} הם מלקרוא שמע, כי עדיין לא קיימו את המצוה, והם טרודים לקיימה. (5)
{ואת} אותם {שלאחר המטה,} אף אם יש עדיין {צורך בהם, חייבין} לקרוא, הואיל וכבר יצאו ידי חובתן כלפי מצות נשיאת המת (6), אין הם טרודין כל כך במצוה.
{ו}בין {אלו} שלפני המטה {ו}בין {אלו} שלאחריה - {פטורין מן התפילה.} כי חיובה הוא רק מדרבנן ולא מדאורייתא, ולכן די בקצת טירדה כדי לפוטרן מן התפלה. (7)
{קברו את המת, וחזרו} מבית הקברות למקום שהיו מנחמים בו - {אם יכולין} המנחמים {להתחיל ולגמור} אפילו פסוק ראשון של קריאת שמע {עד שלא יגיעו} האבלים (8) {לשורה} שהיו מנחמין בה את האבל בהקף שורה סביבותיו בשובם מן הקבר, {יתחילו} לקרות (9).
{ואם לאו,} שאינם יכולים לסיים אפילו פסוק ראשון - {לא יתחילו}. כי ניחום אבלים היא מצות גמילות חסדים, וחיובה הוא מן התורה (10) {העומדים בשורה, הפנימיים,} הרואים את פני האבל {פטורים} מקריאת שמע, כי צריכים לדבר עמו ולנחמו, {והחיצונים.} שאינם רואים פני האבל, ועומדים שם רק לכבודו, {חייבים} לקרות קריאת שמע, כי אין להם מניעה לכך.
(((גמרא:)))
מדייקת הגמרא: היה המת {מוטל לפניו,} באותו החדר, {אין} - אז הוא פטור מכל המצוות. {ו}אילו כ{שאינו מוטל לפניו,} כגון שהוא בבית אחד, והמת בבית אחר, {לא} - אינו פטור.
{ורמינהי} סתירה לכך ממה ששנינו בברייתא: {מי שמתו מוטל לפניו, אוכל בבית אחר,} כי אם יאכל לפניו יראה כלועג לרש (11).
{ואם אין לו בית אחר} לאכול בו, { אוכל בבית חברו. ואם אין לו בית חברו,} כגון שגר בין גויים, {עושה מחיצה} בינו למת {ואוכל. ואם אין לו דבר לעשות מחיצה} - {מחזיר פניו ואוכל.} {ואינו מיסב ואוכל} כדרך המסובים בחשיבות במטה על צדו השמאלית.
{ואינו אוכל בשר, ואינו שותה יין} (12) {. ואינו מברך}, (13) {} אינו חייב לברך ברכת המוציא, [אבל אם רוצה מותר לו לברך (14)]. {ואינו מזמן,} אינו צריך לברך ברכת המזון.