{והרי תפלה,} שהיא {דבר שהצבור עסוקין בו,} ואם בעל קרי צריך להרהר בדבר שהציבור עוסק בו, הרי בעל קרי חייב להרהר בתפילה, {ו}בכל זאת {תנן} [להלן כב ב]: {היה עומד בתפלה, ונזכר שהוא בעל קרי, לא יפסיק אלא יקצר} בברכות, שיאמר את הפתיחה והחתימה בלבד.
ומדוייק ממשנה זו: כי {טעמא} שיכול בעל קרי לסיים תפילתו בקיצור הברכות, הוא רק משום {דאתחיל} בעל הקרי בתפילה ונזכר באמצע שהוא בעל קרי. {הא לא אתחיל} כלל בתפילה - {לא יתחיל!} ומדוע לא יתחיל, והרי תפילת שמונה עשרה היא דבר שהציבור עוסקים בו? (1)
ומתרצת הגמרא: {שאני תפלה} מקריאת שמע, {דלית בה} בתפילה קבלת עול {מלכות שמים.} (2) ולכן לא הקילו חכמים שיוכל בעל קרי להרהר בה, אפילו כשהציבור עוסקים בה.
{ו}עדיין קשה: אם החילוק בין תפילה וקריאת שמע הוא בכך שבתפילה אין קבלת עול מלכות שמים, {הרי ברכת המזון לאחריו} של המזון, {דלית בה} קבלת עול {מלכות שמים, ו}בכל זאת {תנן}: בעל קרי - {על המזון מברך לאחריו, ואינו מברך לפניו?!}
ולכן אומרת הגמרא חילוק אחר: {אלא,} (3) כך הוא החילוק בין תפילה, שלא הותרה בהרהור לבעל קרי, ובין קריאת שמע וברכת המזון, שהותר בעל קרי להרהר בהן:
{קריאת שמע וברכת המזון} מצותן מ{דאורייתא, ו}אילו {תפלה} מצותה מ{דרבנן} (4).
{אמר רב יהודה: מנין ל}חיוב {ברכת המזון לאחריה} [אחר הסעודה], שהוא {מן התורה?}
{שנאמר}: [דברים ח י] {"ואכלת ושבעת} - {וברכת".}
{מנין ל}חיוב {ברכת התורה לפניה} [לפני הלימוד] שהוא {מן התורה?} (5) {שנאמר}: [דברים לב ג] {"כי שם ה' אקרא} - {הבו גודל לאלהינו".} (6) שכך אמר משה רבינו לישראל בפתיחת שירת האזינו: אני פותח את דברי השירה בברכה "כי שם ה' אקרא", ואתם "הבו גודל לאלהינו" בעניית אמן על ברכתי. וכשם שדברי השירה היו טעונים ברכה לפניהם, כך כל לימוד תורה טעון ברכה לפניו.
{אמר רבי יוחנן: למדנו ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון, מקל וחומר.}
{ו}כמו כן למדנו {ברכת המזון לפניה מן ברכת התורה, מקל וחומר.} וכך למדנו את {ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון, מקל וחומר}:
{ומה מזון, שאין} מקור מפסוק מפורש שהוא {טעון} מן התורה ברכה {לפניו,} הרי הוא {טעון} ברכה מן התורה {לאחריו.}
{תורה, שטעונה} מן התורה ברכה {לפניה, אינו דין שטעונה} ברכה מן התורה {לאחריה!} (7).
{ו}כך למדנו את {ברכת המזון לפניה מן ברכת התורה,} מקל וחומר: {ומה תורה, שאין טעונה} מן התורה ברכה {לאחריה,} מפורש בתורה שהיא {טעונה} ברכה מן התורה {לפניה.}
{מזון, שהוא טעון} ברכה מן התורה {לאחריו, אינו דין שיהא טעון} ברכה מן התורה {לפניו?!} (8)
דוחה הגמרא: {איכא למפרך} את שני לימודי ה"קל וחומר" של רבי יוחנן:
א. {מה למזון}, שיש יותר סברא לברך לפניו, {שכן נהנה} האדם מן האוכל, וצריך להודות בברכה על ההנאה שמקבל מהקב"ה (9).
ב. {ומה לתורה,} שיש יותר סברא לברך לפניה, {שכן} היא מביאה את האדם ל{חיי} {העולם} הבא! (10)
{ועוד} קשה ממשנתנו לרבי יוחנן, שמחייב ברכה לפני המזון מן התורה:
הרי {תנן}: בעל קרי - {על המזון מברך לאחריו, ואינו מברך לפניו!} והרי אמרנו לעיל שבעל קרי מברך ברכה שחיובה מן התורה, ואילו לרבי יוחנן גם ברכה שלפני המזון היא מהתורה, מדוע אין בעל קרי מברך אותה!?
ומסקינן: {תיובתא.}
{אמר רב יהודה}: אדם אשר {ספק} אם {קרא קריאת שמע, ספק לא קרא} - {אינו חוזר וקורא} אותה (11).
אבל {ספק} אם {אמר} ברכת {אמת ויציב, ספק לא אמר} [וכן הוא מסופק אם אמר פרשת ציצית שיש בה הזכרת יציאת מצרים (12)] - {חוזר ואומר אמת ויציב} (13). {מאי טעמא} ב"אמת ויציב" חוזר ובקריאת שמע אינו חוזר? משום שמצות {קריאת שמע} היא רק חובה {דרבנן,} (14) ואילו ברכת {אמת ויציב} היא מצוה {דאורייתא}, כיון שיש בה הזכרת יציאת מצרים שהיא מצוה מן התורה.
{מתיב רב יוסף}: כיצד אמרת שקריאת שמע היא רק מדרבנן? והרי מצותה מפורשת בתורה, שנאמר בה [דברים ו ז] {"ובשכבך ובקומך"?!}
{אמר ליה אביי: ההוא} קרא - {בדברי תורה כתיב.} שמצוה לעסוק בהם ביום ובלילה, אך אין מצוה מן התורה לקרוא דוקא את פרשת "שמע ישראל" (15).
{תנן: בעל קרי מהרהר} את קריאת שמע {בלבו, ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה.}
{ועל המזון: מברך} בהרהור לבו {לאחריו, ואינו מברך לפניו.}
{ואי סלקא דעתך} שהחיוב לומר ברכת {אמת ויציב} הוא מ{דאורייתא} - {לברוך לאחריה} של קריאת שמע את ברכת אמת ויציב!? שהרי דברים שחיובם מן התורה בעל קרי מברך אותם!? (16)
מתרצת הגמרא: {מאי טעמא} יהיה בעל קרי {מברך} את ברכת אמת ויציב? והרי {אי משום יציאת מצרים} שהיא מצוה מן התורה - {הא אדכר ליה}, הזכיר כבר את יציאת מצרים {ב}פרשת ציצית, שהיא הפרשה השלישית של {"קריאת שמע".}
ומה ששנינו שאם מסתפק אם אמר "אמת ויציב" חוזר ואומרה, היינו דוקא באופן שלא אמר את פרשת ציצית, שאז יש לו מצוה מן התורה להזכיר יציאת מצרים, ועושה זאת בברכת אמת ויציב.
מקשה הגמרא: {ונימא} בעל קרי רק {הא} - את ברכת אמת ויציב שמקיים בה מצוה דאורייתא של הזכרת יציאת מצרים, {ולא לבעי} לקרות {הא} - את קריאת שמע, שמצותה אינה אלא מדרבנן, לדעת רב יהודה!?
ומתרצת: {קריאת שמע עדיפא} לקראה, משום {דאית בה תרתי}, יציאת מצרים וקבלת עול מלכות שמים, ואילו "אמת ויציב" יש בה רק יציאת מצרים.
{ורבי אלעזר אמר: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא} - {חוזר וקורא קריאת שמע,} כי לדעתו חיוב קריאת שמע הוא מן התורה (17).
אבל {ספק התפלל ספק לא התפלל} - {אינו חוזר ומתפלל.} כי לדעתו חיוב תפילה הוא רק מדרבנן (18).
{ורבי יוחנן אמר: ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו.} ולכן גם כשיש לו ספק אם התפלל, צריך לחזור ולהתפלל (19).
{ואמר רב יהודה אמר שמואל: היה עומד} {בתפלה ונזכר ש}כבר {התפלל} - {פוסק} מתפילה {ואפילו} עמד {באמצע ברכה.} (20)
ותמהה הגמרא: {איני?}
{והאמר רב נחמן: כי הוינן בי רבה בר אבוה, בען מיניה} שאלנו אותו: {הני בני בי רב}, שאירע {דטעו, ומדכרי} והזכירו ברכות שמונה עשרה {דחול ב}תפילת ה{שבת}, ובאמצע אחת הברכות של תפילת החול (21) נזכרו שהיום שבת - {מהו שיגמרו} את אותה הברכה, או שחייבים להפסיק מיד?
{ואמר לן: גומרין כל אותה ברכה!}
ואם כן, מדוע אמר שמואל שאם נזכר באמצע הברכה שכבר התפלל צריך להפסיק באמצע הברכה!? מתרצת הגמרא: {הכי השתא!} מהו הדמיון!?
{התם,} במתפלל בשבת, {הרי גברא בר חיובא הוא} בתפילה (22), וכיון שהתחיל בתפילת שמונה עשרה של חול היה מעיקר הדין צריך להשלים את כל תפילת שמונה עשרה של חול [ולהזכיר את השבת בסדר העבודה, כמו שאר החגים והמועדים], {ורבנן הוא דלא אטרחוהו} לסיים את כל התפילה של חול (23) {משום כבוד שבת,} ולכן, יכול לסיים את הברכה שהוא מחזיק בה בשעה שנזכר בשבת.
{אבל הכא}, במי שנזכר באמצע תפילתו שהוא התפלל כבר - {הא צלי ליה} כבר, ולכן אינו יכול להמשיך אפילו את אותה הברכה שהוא עומד באמצעה. (24)
{ואמר רב יהודה אמר שמואל}: מי שכבר {התפלל. ונכנס לבית הכנסת, ומצא צבור שמתפללין. אם יכול לחדש בה} בתפילתו {דבר} - {יחזור ויתפלל} עם הציבור (25). {ואם} {לאו} - {אל יחזור ויתפלל}, כי רק כשמבקש על צורך שהתחדש לו ניכר שמתפלל נדבה לצורך תחנונים, ולא לחובת תפלה.
{וצריכא} שמואל להשמיענו בשני דינים שאין להתפלל שני פעמים (26): א. בנזכר באמצע תפילתו שכבר התפלל פוסק מיד. ב. בנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללין שאם אינו יכול לחדש בה דבר לא יחזור ויתפלל.
{דאי אשמעינן קמייתא,} שהמתפלל ונזכר באמצע שכבר התפלל חייב להפסיק, הוה אמינא כי {הני מילי} שאינו יכול להמשיך ולהתפלל, הוא דוקא אם התפלל תפילת {יחיד}, וגם תפילתו השניה התפלל ב{יחיד.}