{או} שהתפלל כבר תפילה ב{צבור,} ונזכר עתה, באמצע תפילתו ב{ציבור} [וכל שכן אם מתפלל עתה ביחיד] שיצא ידי חובת תפילה בציבור.
{אבל} אם בפעם השניה מתפלל בציבור, ונזכר שכבר התפלל ביחידות, הוה אמינא שיכול להשלים את תפילתו בציבור, כי תפילת {יחיד לגבי} תפילת {צבור כמאן דלא צלי דמי}, - לכן {קמשמע לן} שמואל באימרתו השניה, שאפילו אם התפלל תחילה ביחיד ועתה התפלל שנית בציבור ונזכר באמצע שכבר התפלל ביחיד, שאינו יכול להמשיך בתפילה בציבור אלא אם כן יחדש בה דבר.
{ואי אשמעינן הכא,} באימרתו השניה של שמואל שאינו יכול לחזור ולהתפלל, הוה אמינא דהיינו רק {משום דלא אתחיל בה. אבל התם,} בנזכר באמצע תפילתו שכבר התפלל {דאתחיל בה, אימא לא} צריך להפסיק אלא יכול לסיים תפילתו.
הילכך {צריכא} את שני המימרות של שמואל.
{אמר רב הונא: הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין} תפילת שמונה עשרה (27) הרי:
{אם יכול להתחיל} את תפלת שמונה עשרה {ולגמור} אותה {עד שלא יגיע שליח צבור למודים} - יתפלל עם הציבור.
{ואם לאו} - {אל יתפלל} עמהם, אלא ימתין עד שיגיע שליח ציבור למודים, וישוח עמהם - כדי שלא יראה כמי שכופר במי שחביריו משתחוים לו (28) - ורק לאחר מכן יתחיל את תפילתו.
{רבי יהושע בן לוי אמר: אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה} - {יתפלל} (29) {. ואם לאו} - {אל יתפלל} אלא ימתין עד שיענה עמהם קדושה (30).
ומבארת הגמרא: {במאי קא מפלגי?}
{מר}, רב הונא, {סבר: יחיד} המתפלל עם הציבור {אומר קדושה} בעצמו, [חוץ ממה שעונה עם הציבור בעת חזרת הש"ץ], ויוצא בה ידי חובת קדושה (31), ולכן גם אם אין יכול להגיע לקדושה שאומרים הציבור, אינו חייב להמתין, ובלבד שיגיע למודים וישתחוה עם הציבור.
{ומר}, רבי יהושע בן לוי, {סבר: אין יחיד אומר קדושה.} {וכן אמר רב אדא בר אהבה: מנין שאין היחיד אומר קדושה} - שנאמר: [ויקרא כב לב] {"ונקדשתי} - בתוך בני ישראל{"} ללמד כי {כל דבר שבקדושה} - {לא יהא פחות מעשרה.}
ומבארת הגמרא: {מאי משמע} ש"בתוך בני ישראל" משמעותו עשרה מישראל?
{מתרצת הגמרא: מהא דתני רבנאי, אחוה דרבי חייא בר אבא: אתיא בגזירה שוה "תוך תוך"} שממנה למדים כי "בתוך בני ישראל" משמעותו בתוך "עדה" של בני ישראל.
{כתיב הכא}: [ויקרא כב לב] {"ונקדשתי} - {בתוך בני ישראל".}
{וכתיב התם} [במדבר טז כא] לגבי עדת קרח: {"הבדלו מתוך העדה הזאת".}
[(32) {ואתיא,} ועתה למדים בגזירה שוה של {"עדה עדה"}, ש"עדה" משמעותה עשרה אנשים מישראל.
שנאמר ביחס לעשרת המרגלים {"עד מתי לעדה הרעה הזאת"}].
{מה להלן,} "עדת" המרגלים, כוללת {עשרה} אנשים [חוץ מיהושע בן נון וכלב בן יפונה, שאינם בכל "הרעה"], {אף כאן} ב"עדת קורח", {עשרה,} וממנה למדים לכל דבר שבקדושה שנאמר בו שיעשה ב"עדת ישראל" דהיינו בעשרה.
{ודכולי עלמא} סברו: כי, { מיהת} - בכל ענין - {מפסק לא פסיק} באמצע תפילתו כדי לענות קדושה או מודים עם הציבור.
{איבעיא להו: מהו להפסיק} באמצע תפילת שמונה עשרה {ל}עניית {"יהא שמו הגדול} {מבור ך"?}
{כי אתא רב דימי אמר, רבי יהודה ורבי שמעון תלמידי דרבי יוחנן אמרי: לכל אין מפסיקין, חוץ מן} לעניית {"יהא שמו הגדול מבורך" שאפילו} בשעה שהוא {עוסק במעשה מרכבה} - {פוסק} ועונה "יהא שמו הגדול מבורך".
{ולית הלכתא כותיה.} אלא אינו עונה כלל באמצע שמונה עשרה (33).
{שנינו במשנה: רבי יהודה אומר}: בעל קרי {מברך לפניהם} [לפני קריאת שמע וברכת המזון] {ולאחריהם.}
ודנה הגמרא: {למימרא,} משמע מדברי רבי יהודה, שמחייב בעל קרי לברך לפני קריאת שמע ואחריה, כי בעל קרי חייב לקרוא את קריאת שמע בפיו ואינו יוצא כשמהרהר בה, ומוכח {דקסבר רבי יהודה} - {בעל קרי מותר בדברי תורה!}
וזה תמוה, כי {האמר רבי יהושע בן לוי: מנין לבעל קרי שאסור בדברי תורה} - שנאמר: [דברים ד ט] {"והודעתם לבניך ולבני בניך", וסמיך ליה: "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב",} ללמד כי {מה להלן}, במעמד הר סיני בחורב, {בעלי קריין} היו {אסורין, אף כאן} - ב"והודעתם לבניך" דהיינו בלימוד התורה, {בעלי קריין אסורין} בה! ואיך התיר רבי יהודה לבעל קרי לברך.
{וכי תימא}: ש{רבי יהודה} חלק על דרשה זו כי {לא דריש} ממה שהמקראות {סמוכים.}
{והאמר רב יוסף: אפילו מאן דלא דריש סמוכים בכל התורה} - {ב"משנה תורה" דריש, דהא רבי יהודה לא דריש סמוכין בכל התורה כולה, ובמשנה תורה דריש,} ובודאי מודה לדרשת רבי יהושע בן לוי שהרי היא מסמיכות פסוקים שנאמרו במשנה תורה.
ובמאמר המוסגר מבארת הגמרא: {ובכל התורה כולה} - {מנא לן דלא דריש רבי יהודה "סמוכים"?} (34)
{דתניא: בן עזאי אומר: נאמר} [שמות כב יז] {"מכשפה לא תחיה"} ולא אמר הכתוב באיזו מיתה. {ונאמר} בסמוך לזה - {"כל שוכב עם בהמה מות יומת", סמכו ענין לו, לומר: מה שוכב עם בהמה} עונשו {בסקילה} - {אף מכשפה נמי} עונשה {בסקילה.}
{אמר ליה רבי יהודה: וכי מפני שסמכו ענין לו} - {נוציא לזה,} למכשפה, {ל}מיתת {סקילה} שהיא המיתה החמורה ביותר? {אלא,} ממקום אחר למדו שמכשפה בסקילה: שהרי {אוב וידעוני} - {בכלל כל המכשפים היו} בכתוב "מכשפה לא תחיה", שהרי כל מהות האוב והידעוני הוא ענין כישוף - {ולמה יצאו} להכתב במפורש בעונש סקילה בפני עצמם, שנאמר בהם "באבן ירגמו אותם"? - {להקיש להן} את כלל המכשפים, {ולומר לך: מה אוב וידעוני בסקילה} - {אף מכשפה בסקילה.}
ומוכח מכאן שבכל התורה כולה לא דריש רבי יהודה "סמוכים".
{ו}עתה דנה הגמרא מאידך: {במשנה תורה מנא לן דדריש} רבי יהודה {"סמוכים"?}
{דתניא: רבי אליעזר אומר: נושא אד}ם את {אנוסת אביו ו}את {מפותת אביו.} וכן נושא אדם {אנוסת בנו ומפותת בנו.} שלא אסרתן תורה אלא אם היה בהם נישואין לאביו או לבנו.
{רבי יהודה אוסר באנוסת אביו ובמפותת אביו.}
{ואמר רב גידל אמר רב: מאי טעמא דרבי יהודה?} - משום {דכתיב}: [דברים כג א] {"לא יקח איש את אשת אביו,} ולא יגלה כנף אביו", ודרשוהו כך: כל {כנף שראה אביו}, ואפילו באונס - {לא יגלה, וממאי ד}אכן פסוק זה {באנוסת אביו כתיב} - {דסמיך ליה: "ונתן האיש השוכב עמה".}
ומכאן מוכח שרבי יהודה דריש סמוכים במשנה תורה.
ושבה הגמרא לקושייתה: איך סבר רבי יהודה שבעל קרי מותר בדברי תורה, והרי כיון שהוא דורש "סמוכים" במשנה תורה. יש לו לדרוש כרבי יהושע בן לוי לאסור בעל קרי בדברי תורה מדרשת הפסוקים הסמוכים?!.
מתרצת הגמרא: {אמרי: אין,} אכן רבי יהודה {במשנה תורה דריש} סמוכין, אלא ש{הני "סמוכין"} שרבי יהושע בן לוי דורש מהם לאסור בעל קרי בדברי תורה - {מבעי ליה} לרבי יהודה לדורשם ל{אידך} דרשא {דרבי יהושע בן לוי.}
{דאמר רבי יהושע בן לוי} ענין נוסף: {כל המלמד לבנו תורה} - {מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר חורב, שנאמר} [דברים ד ט]: {"והודעתם לבניך ולבני בניך", וכתיב בתריה: "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב"} (35).
נמצא שלא היה לרבי יהודה מקור לאסור על בעל קרי ללמוד תורה, ולכן חייבו לברך בפיו את כל הברכות.
ומקשה הגמרא שרבי יהודה סותר משנתו בברייתא:
{תנן: זב שראה קרי} בתוך שבעת הימים הנקיים שהוא סופר לצורך טהרתו, {ונדה שפלטה שכבת זרע} של בעלה, שפירסה נדה לאחר תשמיש, ולאחר מכן פלטה את שכבת הזרע בהיותה נדה, ונטמאה בכך בטומאה נוספת כבעל קרי, {והמשמשת} שנטמאה טומאת קרי בשימושה [עוד לפני שפלטה את שכבת הזרע], {וראתה דם} נדה לאחר שימושה, ונמצא שמלבד שהיא טמאה כמשמשת היא טמאה גם בטומאת נדה - כל אלו {צריכין טבילה} מתקנת עזרא כדי להתירם לעסוק בתורה ובתפילה, למרות שהם נשארים בטומאת הזב והנדה גם לאחר טבילה, והיינו משום שתקנת עזרא התייחסה רק לטומאת קרי ולא לטומאות אחרות, ולכן, זב או נדה, על אף טומאתם הם מותרים בתפילה ובלימוד תורה. {ורבי יהודה פוטר,} כי באופן שישארו אחר טבילתן בטומאה אחרת, לא חייבום לטבול (36).
ומדייקת הגמרא: {עד כאן לא פטר רבי יהודה} את הטמא מטבילה לפני לימוד תורה ותפלה, {אלא בזב שראה קרי} - כיון {דמעיקרא,} קודם שראה קרי, {לאו בר טבילה הוא, אבל בעל קרי גרידא, מחייב} טבילה קודם שיעסוק בתורה, ונמצא שסותר דבריו במשנתנו, שהתיר לבעל קרי לברך.
{וכי תימא, הוא הדין דאפילו בעל קרי גרידא נמי פטר רבי יהודה} מטבילה, {והאי דקא מפלגי} דוקא {בזב שראה קרי,} הוא כדי {להודיעך כחן דרבנן,} שחייבו את בעל קרי לטבול קודם לימוד תורה, אף שבטבילה זו אינו נטהר מטומאתו החמורה זבה או נדה.
דוחה הגמרא: אי אפשר לבאר שרבי יהודה פוטר בעל קרי גרידא מטבילה, שהרי {אימא סיפא, "המשמשת וראתה דם} - {צריכה טבילה",} וראוי לברר {ל}פי {מאן קתני לה?}
{אילימא לרבנן} - {פשיטא?!,} כי {השתא, ומה זב שראה קרי, דמעיקרא לאו בר טבילה הוא,} שהרי בשעה שראה קרי כבר היה טמא זיבה, ובכל זאת {מחייבי רבנן} שיטבול קודם למוד תורה - {המשמשת} שנטמאה תחילה בקרי {ו}רק אחר כך {ראתה נדה, דמעיקרא} בשעה שנטמאה בקרי {בת טבילה היא, לא כל שכן} שחייבת טבילה, ואין טומאת נדה מפקיעה את חיובה, ובודאי אין המשנה באה להשמיענו דין זה.