{ומן התפילין}, כי גם מצות תפילין היא מצות עשה שהזמן גרמא, כדעת הסוברים שלילה ושבת אינם "זמן תפילין". וכמו כן, לא תקנו לחנך את הקטנים להניחן, אפילו כשהגיעו לגיל חינוך, כי אינם נזהרים מלהפיח בשעה שהם מונחים עליהם (14).
{וחייבין בתפלה.} לפי שתפלה - בקשת רחמים היא, וחיובה הוא מדרבנן, ותקנוה אף לנשים, ולחנוך קטנים (15).
{ובמזוזה} (16) {ובברכת המזון.} כי הם מצוות עשה שלא הזמן גרמן, ונשים חייבות בהן.
(((גמרא:)))
מקשה הגמרא: {קריאת שמע} - {פשיטא} שנשים פטורות ממנה, שהרי {מצות עשה שהזמן גרמא היא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות!} (17) מתרצת הגמרא: {מהו דתימא: הואיל ואית בה,} במצות קריאת שמע, קבלת עול {מלכות שמים,} לכן תהיינה חייבות גם נשים - {קמשמע לן} התנא שאף על פי כן פטורות (18).
שנינו במשנה: {ומן התפילין.}
ומקשה הגמרא: {פשיטא} שנשים פטורות ממנה, שהרי היא מצות עשה שהזמן גרמא, כי אין מניחין תפילין בלילה ובשבת!?
מתרצת הגמרא: {מהו דתימא הואיל ואתקש} תפילין {למזוזה} בפסוק "וקשרתם וכתבתם", הוה אמינא: מה מזוזה נשים חייבות, אף תפילין נשים חייבות. {קא משמע לן} שאין מקישים תפילין למזוזה אלא לתלמוד תורה, וכשם שנשים פטורות ממצות תלמוד תורה, כך הן פטורות אף ממצות תפילין.
שנינו במשנה: {וחייבין בתפלה.}
ומבארת הגמרא (19): משום {ד}תפילה - {רחמי נינהו} (20). [רש"י סובר שבמצוה דרבנן לא שייך בה הפטור של "זמן גרמא", ולכן גרס כפי שהבאנו, וראה בהערה.
אך לתוס' הגירסא היא]: {פשיטא} שנשים חייבות בתפילה, שהרי לא הזמן גרמא{!?}
ומתרצת הגמרא: {מהו דתימא, הואיל דכתיב בה} [תהלים נה יח] {"ערב ובקר וצהרים} - אשיחה ואהמה", {כמצות עשה שהזמן גרמא הוי,} שהרי יש זמנים חלוקים לתפלה, ותהיינה נשים פטורות ממנה. {קא משמע לן} - {דרחמי נינהו}, ולכן חייבות (21).
שנינו במשנה: {ובמזוזה.}
מקשה הגמרא: {פשיטא?!} שהרי מצות מזוזה אינה מצות עשה שהזמן גרמא (22).
ומתרצת הגמרא: {מהו דתימא הואיל} {ואיתקש} מזוזה {לתלמוד תורה,} שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם" וסמוך לכך נאמר "וכתבתם", הוה אמינא: מה תלמוד תורה נשים פטורות, אף על גב שאין הזמן גרמא, משום שנאמר "ולמדתם את בניכם"
- ולא בנותיכם, אף ממצות מזוזה נשים פטורות.
{קמשמע לן} שנשים חייבות, משום שנאמר במזוזה "למען ירבו ימיכם", וכך אמרו מסברא: "וכי רק אנשים רוצים חיים, ואילו נשים לא רוצות חיים"?!
שנינו במשנה: {ובברכת המזון.}
ומקשה הגמרא: {פשיטא?!} שהרי היא מצות עשה שלא הזמן גרמא.
ומתרצת הגמרא: {מהו דתימא הואיל וכתיב} [שמות טז ח] {"בתת ה' לכם בערב בשר} {לאכל, ולחם בבקר לשבע",} הוה אמינא ש{כמצות עשה שהזמן גרמא דמי} (23)
- {קמשמע לן} שאינה מצות עשה שהזמן גרמא, ונשים חייבות.
{אמר רב אדא בר אהבה: נשים חייבות בקידוש היום} של שבת {דבר תורה.}
מקשה הגמרא: {אמאי} חייבות, והרי קידוש היום - {מצות עשה שהזמן גרמא הוא,} שנאמר "זכור את יום השבת לקדשו", ודרשו: זכרהו על היין. {וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות?!}
מתרצת הגמרא: {אמר אביי}: חיוב הנשים בקידוש היום בשבת הוא רק {מדרבנן}.
ומקשה הגמרא: {אמר ליה רבא: והא} רב אדא בר אהבה {"דבר תורה" קאמר} ומשמעותו שהן חייבות מהתורה.
{ועוד} יקשה לדבריך: אם כן, למה נשים פטורות לגמרי מ{כל מצות עשה} שהזמן גרמן? - והרי {נחייבינהו מדרבנן}, כשם שחייבום בקידוש?! (24)
{אלא אמר רבא}: חייבות בקידוש מדאורייתא (25), כי {אמר קרא} בדברות הראשונות: {"זכור} את יום השבת לקדשו" [שמות כ ח], {ו}בדברות האחרונות אמר: {"שמור} את יום השבת לקדשו" [דברים ה יב], ושניהם בדבור אחד נאמרו, ללמד ש{כל שישנו ב"שמירה",} דהיינו שחל עליו איסור "לא תעשה כל מלאכה", {ישנו} חייב גם {ב"זכירה"} של "זכור את יום השבת לקדשו".
{והני נשי, הואיל ואיתנהו ב"שמירה"} [שהרי נשים חייבות בכל מצות לא תעשה, בין שהזמן גרמא ובין שאין הזמן גרמא, כי השוה הכתוב אשה לאיש לכל העונשים שבתורה], {איתנהו} גם {ב}חיוב {"זכירה"}. והוא הטעם לחיוב קידוש (26).
{אמר ליה רבינא לרבא}: האם חיובן של {נשים בברכת המזון} הוא מ{דאורייתא,} משום שנאמר "ואכלת ושבעת" והיא מצות עשה שלא הזמן גרמא, {או} שהוא חיוב {דרבנן} משום שנאמר "על הארץ הטובה אשר נתן לך", והארץ לא נתנה לנקבות? (27)
ודנה הגמרא: {למאי נפקא מינא?} (28) ומבארת הגמרא: שבנידון זה תלוי הדין אם נשים יכולות {לאפוקי רבים ידי חובתן.} כי {אי אמרת} שנשים חייבות בברכת המזון מ{דאורייתא} - {אתי} אשה שחייבת מ{דאורייתא ומפיק} איש שחיובו {דאורייתא.}
{אלא, אי אמרת} שחיוב נשים בברכת המזון הוא רק {דרבנן, הוי} אשה, ביחס לחיוב האיש, בגדר {"שאינו מחויב בדבר". וכל "שאינו מחוייב בדבר" אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.}
ודנה הגמרא: {מאי,} מהי הכרעת הדין?
ופושטת מברייתא: {תא שמע: באמת אמרו} [להלכה]: {בן} קטן, שהגיע לחנוך, {מברך} ברכת המזון {לאביו} אם אין אביו יודע לברך. {ו}כן {עבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה. אבל, אמרו חכמים: תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו,} כי נצרך לכך מחמת שלא למד לברך בעצמו.
{אי אמרת בשלמא} שנשים חייבות בברכת המזון {דאורייתא, אתו} נשים שחיובן {דאורייתא ומפיק} את בעליהן, שגם הם חיובם הוא {דאורייתא.}
{אלא אי אמרת} שחיוב נשים בברכת המזון הוא רק מ{דרבנן} - כיצד {אתי} אשה שחיובה רק מ{דרבנן, ומפיק} את בעלה שחייבו הוא {דאורייתא?!}
ומקשה הגמרא: {ולטעמיך}, כלום {קטן בר חיובא הוא} מדאורייתא, וכיצד הוא מוציא את אביו ידי חובת ברכת המזון?! (29)
{אלא, הכא במאי עסקינן, כגון שאכל} האב או הבעל רק {שיעורא} מזון {דרבנן,} כגון שאכלו שיעור כזית לרבי מאיר, וכביצה לרבי יהודה [וחיוב דאורייתא חל רק כשיש במזון כדי שביעה]. {דאתי} קטן שחיובו {מדרבנן, ומפיק} את הגדול ידי חובתו {דרבנן.} (30) ואם כן, יתכן שגם חיוב האשה הוא מדרבנן, ומה שמצינו שמוציאה את בעלה, היינו באופן שאינו מחוייב אלא דרבנן. ואין הוכחה שחיובה דאורייתא (31).
{דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרב אמי, וזמנין אמר לה משמיה דרב אסי: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, כתוב בתורתך} [דברים י יז] {"אשר לא ישא} {פנים ולא יקח שוחד", והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב} [במדבר ו כו] {"ישא ה' פניו אליך"?!} (32)
{אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה} [דברים ח י] {"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך"} ואינם חייבים בברכה עד שיאכלו כדי שביעה (33), {והם} {מדקדקים על עצמם} (34) לברך אפילו {עד כזית} לרבי מאיר, {ועד כביצה} לרבי יהודה [כדלהלן מה א].
(((מתניתין:)))
עזרא תיקן שבעל קרי לא יתפלל ולא יקרא קריאת שמע, וכן לא יעסוק בלימוד תורה, עד שיטבול (35).
{בעל קרי} שאסור בתפילה ובלימוד תורה ובכללה גם קריאת שמע (36) - {מהרהר} {בלבו} את קריאת שמע, כי חיובה מן התורה, { ואינו מברך} אפילו לא בהרהור הלב (37) {לא לפניה ולא לאחריה}, כי חיוב הברכות רק מדרבנן, והם לא חייבו בעל קרי לברך (38).
{ועל המזון מברך} בהרהור ברכת המזון {לאחריו,} כי חיובה מן התורה. {ואינו מברך לפניו} אפילו בהרהור, שאין חיוב ברכה לפני המזון אלא מדרבנן (39).
{רבי יהודה אומר: מברך לפניהם ולאחריהם!} (40) וטעמו יתבאר בגמרא.
(((גמרא:)))
שנינו במשנה: בעל קרי מהרהר קריאת שמע בלבו.
{אמר רבינא}: זאת אומרת: {הרהור} - {כדבור דמי} (41), ויוצא בו ידי חובת קריאת שמע. (42)
{דאי סלקא דעתך} שהרהור {לאו כדבור דמי}
- {למה}, לצורך מה {מהרהר} קריאת שמע? ותמהינן: {אלא מאי} אמרת, ש{הרהור כדבור דמי,} אם כן, למה לא {יוציא} בעל קרי את הקריאה {בשפתיו}, והרי אינה חמורה מהרהור שהותר לו!? (43)
ומתרצת הגמרא: באמת הרהור כדיבור דמי, והוא יוצא בו ידי חובה, אך בכדי להוציאו בשפתיו הוא טעון טבילה, {כדאשכחן ב}מעמד הר {סיני}, שהתחייבו בני ישראל לטבול ולא לגשת אל אשה כדי שיהיו טהורים מטומאת קרי. ומשם למד עזרא לתקן טבילה לבעלי קריין לפני שילמדו תורה, וכיון שמקור התקנה היא מטבילה לקראת שמיעת דבר ה' במעמד הר סיני (44), לא תיקנה עזרא אלא לצורך דיבור, ולא לצורך הרהור גרידא (45).
{ורב חסדא אמר: הרהור לאו כדבור דמי.} (46) {דאי סלקא דעתך הרהור כדבור דמי} - {יוציא בשפתיו!}
מקשה הגמרא: {אלא מאי} אמרת: {הרהור לאו כדבור דמי,} אם כן {למה מהרהר,} והרי אינו מקיים בכך קריאת שמע וברכת המזון? (47)
{אמר רבי אלעזר: כדי שלא יהיו כל העולם עוסקין בו}, בקריאת שמע, {והוא יושב ובטל}, ויראה כפורק עול (48).
ומקשה הגמרא: {ונגרוס} הבעל קרי {בפרקא אחרינא}, כגון בהלכות דרך ארץ, שהותרו לבעל קרי לשנותן, ולא בקריאת שמע!?
{אמר רב אדא בר אהבה}: תיקנו לו שיעסוק {ב}אותו {דבר שהצבור עוסקין בו}, כדי שיהא מוכח שאינו פורש מן הציבור.