דף כה - א

{אבל לתפלה,} אסור לעמוד כשאינו לבוש אלא בחגורה בלבד, כי צריך להראות את עצמו כמי שעומד באימה לפני המלך, ואינו נראה כך {עד} שילבש בגד {שיכסה את לבו.} (1) {ו}עוד {אמר רב הונא}: אם {שכח ונכנס בתפילין לבית הכסא, מניח ידו עליהן עד שיגמ ור.}

והניחה הגמרא שכוונתו לומר שיגמור לעשות צרכיו. ולכן תמהה: וכי {"עד שיגמור" סלקא דעתך!?} והרי עליו להפסיק ולצאת לחלוץ תפיליו מיד.

מתרצת הגמרא: {אלא, כדאמר רב נחמן בר יצחק: עד שיגמור} לעשות {עמוד ראשון} של גדולים, שכבר התחיל בו. (2) ועדיין מקשה הגמרא: {ולפסוק לאלתר, וליקום?}

מתרצת הגמרא: התירו לו לסיים מפני הסכנה, וכמו שאמרו {משום דרבן שמעון בן גמליאל.}

{דתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עמוד} של גדולים {החוזר} לתוך גופו של האדם כשהוא מפסיק באמצע עשיית צרכיו, {מביא את האדם לידי הדרוקן,} חולי מעים שגורם שתהא בטנו צבה. ואילו {סילון} של מי רגלים {החוזר} לגופו של האדם, { מביא את האדם} {לידי} חולי {ירקון.}

{איתמר: צואה על בשרו} (3) {או} שעמד מאחורי מחיצה (4) והיתה {ידו מונחת} (5) {בבית הכסא, רב הונא אמר, מותר לקרות קריאת שמע. רב חסדא אמר, אסור לקרות קריאת שמע.}

{אמר רבא: מאי טעמא דרב הונא} שהתיר לו לקרא קריאת שמע? - {דכתיב} [תהלים קנ ו] {"כל הנשמה תהלל יה"}, ומשמעותו שההילול הוא רק באברים שנושם בהם, כגון פה וחוטם, (6) ורק הם טעונים נקיון. (7)

{ורב חסדא אמר, אסור לקרות קריאת שמע.}

{מאי טעמא דרב חסדא?} - {דכתיב} [שם לה י] {"כל עצמותי תאמרנה, ה' מי כמכה".} ומשמעותו היא, שההילול יעשה בכל האברים, ולפיכך כולם טעונים נקיון. (8)

{אתמר: ריח רע שיש לו עיקר,} שמקורו מצואה (9),

{רב הונא אמר, מרחיק ארבע אמות} ממקום הצואה (10) {וקורא קריאת שמע,} {ורב חסדא אמר, מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח,} (11) {וקורא קריאת שמע.} (12)

{תניא כוותיה דרב חסדא: לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת אדם} אפילו כשאין לה ריח, {ולא כנגד צואת תרנגולים, ולא כנגד} {צואת אשפה שריחה רע.}

{ואם היה} הצואה ב{מקום גבוה עשרה טפחים,} (13) {או נמוך עשרה טפחים, יושב בצידו} (14) {וקורא קריאת שמע.} (15) {ואם לאו,} מרחיק מלא עיניו. (16)

{וכן} הדין {ל}ענין {תפלה,} שאם הצואה ברשות אחת עמו מרחיק מלא עיניו, ואם ברשות אחרת יושב בצדה ומתפלל.

ומסיימת הברייתא: {ריח רע שיש לו עיקר, מרחיק ארבע אמות ממקום הריח וקורא קריאת שמע.} ומוכח כרב חסדא, שצריך להרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח. (17)

{אמר רבא: לית הלכתא כי הא מתניתא} שאסרה לקרא כנגד כל צואת כלבים וחזירים, אפילו כשלא נתן בהם עורות לעבדן, ואין להם ריח כל כך {} {בכל הני שמעתתא} (18) {.} {אלא,} ההלכה היא {כי הא דתניא: לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת אדם,} (19) {ולא כנגד צואת חזירים, ולא כנגד צואת כלבים בזמן שנתן עורות לתוכן,} (20) אך אם לא נתן בהם עורות, מותר לקרא כנגדם, היות ובפני עצמם אין להם ריח כל כך.

{בעו מיניה מרב ששת: ריח רע שאין לו עיקר} (21) {מהו} דינו, האם מותר לומר דבר שבקדושה במקומו, או לא? (22) {אמר להו: חזו הני ציפי דבי רב,} מחצלות הפרוסות בבית המדרש, {דהני גנו,} שחלק מהתלמידים ישנים עליהם, (23) {והני גרסי,} שאר התלמידים לומדים בבית המדרש, אף על פי שדרך הישן להפיח בשעה שישן. ומוכח שריח רע שאין לו עיקר אינו אוסר.

{והני מילי} שריח רע שאין לו עיקר אינו אוסר, {בדברי תורה,} כי אי אפשר להפסיק את כל לומדי בית המדרש מפני הישנים. {אבל בקריאת שמע, לא.} כי מי שרוצה לקרא, יכול לצאת ולקרא בחוץ. (24)

{ודברי תורה נמי, לא אמרן} שמותר ללמוד במקום ריח שאין לו עיקר, {אלא} בהפחה {דחבריה. אבל} כשהריח מהפחה {דידיה, לא,} אלא עליו להמתין עד שיכלה הרוח. (25)

{אתמר: צואה עוברת,} כשמעבירים לפניו גרף של רעי (26) - {אביי אמר, מותר לקרות} {קריאת שמע. רבא אמר, אסור לקרות קריאת שמע.} (27)

{אמר אביי: מנא אמינא לה? דתנן} [נגעים יג ז] לגבי מצורע שמטמא במקום קביעותו: {הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר,} הרי הטהור נעשה {טמא,} כי העומד נחשב קבוע במקומו. אך אם היה ה{טהור עומד תחת האילן וטמא עובר,} הרי הטהור נשאר {טהור,} כי המהלך אינו נחשב קבוע. {ו}רק {אם עמד} הטמא, הרי הטהור נעשה {טמא. וכן} הדין {באבן המנוגעת,} שאינה מטמאת אלא אם הנושאה עומד במקומו. (28)

וכיון שמצינו במשנה זו שמהלך אינו נחשב קבוע במקומו, ואבן ביד אדם מהלך דינה כמהלכת, נלמד מכך שאם מעבירין צואה לפניו, דינה כמהלכת, ואינה אוסרת את מקומה. (29) {ורבא אמר לך: התם,} במצורע, מהלך אינו מטמא, כי {בקביעותא תליא מילתא,} משום {דכתיב} [ויקרא יג מו] {"בדד ישב מחוץ למחנה מושבו".} ומשמע שרק "מושבו" טמא. אך {הכא,} לגבי איסור צואה, {"והיה מחניך קדוש"} (30) {אמר רחמנא} [בדברים כג טו], והוא נסוב על מקום האדם המדבר בדברי קדושה, {ו}כיון שנכנסה צואה למקומו, {הא ליכא} "מקום קדוש". (31) {אמר רב פפא: פי חזיר} (32) {כצואה עוברת דמי,} (33) ואסור לקרות קריאת שמע לפניו.

מקשה הגמרא: {פשיטא} שפי חזיר נחשב כצואה עוברת, שהרי תמיד יש צואה בפיו.

מתרצת הגמרא: {לא צריכא} להשמיענו שאסור לקרא לפניו, אלא {אף על גב דסליק מנהרא,} אפילו כאשר החזיר עולה מרחיצה בנהר אין הרחיצה מועילה לו, כי הוא כגרף של רעי שהוא מיועד לקבל צואה. (34)

{אמר רב יהודה: ספק} אם מה שמצא במקומו היא {צואה, אסורה.} אך {ספק מי רגלים, מותרים.} (35)

{איכא דאמרי}: כך {אמר רב יהודה: ספק} אם יש {צואה בבית, מותרת,} (36) כי אין דרך להניח צואה בבית, (37) אבל כשהספק אם יש צואה {באשפה} שהוא סמוך לה, {אסורה,} כי הדרך להשליך בה צואה. (38) ואילו {ספק מי רגלים אפילו באשפה נמי מותרין.}

ומוכיחה מכך הגמרא שרב יהודה {סבר לה כי הא דרב המנונא.}

{דאמר רב המנונא: לא אסרה תורה} לדבר דברים שבקדושה כנגד מי רגלים המונחים בקרקע, {אלא כנגד עמוד} קילוח {בלבד.} (39)

{ו}הטעם לכך {כדרבי יונתן}:

{דרבי יונתן רמי,} הקשה סתירה, לכאורה, בין הפסוקים: {כתיב} [דברים כג יג] בענין קדושת מחנה הצבא, {"ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ".} ומשמע שאינו צריך לכסות את יציאותיו, ואף שהם גלויים נשאר המקום "קדוש". {ו}מאידך {כתיב} [שם יד] {"ויתד תהיה לך} על אזנך, והיה בשבתך חוץ, וחפרת בה, ושבת {וכסית את צאתך".} הרי שחייב לכסותם.

וביאר: {הא כיצד?} - {כאן,} הפסוק שחייב לכסות, מדובר {בגדולים.} ואילו {כאן,} הפסוק שאינ{ו חייב לכסות,} עוסק {בקטנים.}

{אלמא,} כנגד {קטנים לא אסרה תורה} לדבר דבר שבקדושה, {אלא כנגד עמוד בלבד. הא} {נפול לארעא,} מדאורייתא {שרי,} ורק {רבנן הוא דגזור בהו. וכי גזרו בהו רבנן} - רק {בודאן, אבל בספקן לא גזור.} (40)

{ובודאן עד כמה} ישהו על הקרקע ויהא אסור לדבר כנגדם? - {אמר רב יהודה אמר שמואל, כל זמן שמטפיחין} [ובסוף העמוד מובאת מחלוקת בשיעור "מטפיחין"].

{וכן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל זמן שמטפיחין.}

{וכן אמר עולא: כל זמן שמטפיחין.}

{גניבא משמיה דרב אמר: כל זמן שרישומם ניכר} על הקרקע.

{אמר רב יוסף: שרא ליה מרא} ימחול לו רבונו [ה'] {לגניבא!} כי ודאי העיד שקר בשם רב! שהרי {השתא} לגבי {צואה אמר רב יהודה אמר רב "כיון שקרמו פניה} [שהגליד חלקה החיצון] {מותר", מי רגלים מיבעיא?!} ולמה צריך להמתין עד שיבלעו לגמרי בקרקע.

{אמר ליה אביי: מאי חזית דסמכת אהא} שהתיר רב יהודה בשם רב אם קרמו פניה, ותדחה בכך את עדות גניבא בשם רב, מדוע לא ת{סמוך אהא דאמר רבה בר רב הונא אמר רב "צואה אפילו} יבשה {כחרס, אסורה".} וכיון שהחמיר בצואה, יתכן שגם מי רגלים אסורים עד שיבלעו.

{ו}מבררת הגמרא {היכי דמי "צואה כחרס"?} - {אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל זמן שזורקה ואינה נפרכת.}

{ואיכא דאמרי}: אף אם כשזורקה היא נפרכת, עדיין היא לחה {כל זמן שגוללה ואינה נפרכת.} (41)

{אמר רבינא: הוה קאימנא קמיה דרב יהודה מדפתי, חזא צואה, אמר לי עיין אי קרמו פניה אי לא.} {איכא דאמרי: הכי אמר ליה: עיין אי מפלאי אפלויי} [אם יש בה סדקים], והוא סימן שיבשה לגמרי. (42)

דנה הגמרא: {מאי הוה עלה?} מה היא המסקנא בנידון לעיל, לגבי השיעור לאיסור מי רגלים שנפלו על הקרקע. (43)

{אתמר: צואה} יבשה {כחרס. אמימר אמר אסורה, ומר זוטרא אמר מותרת.}

{אמר רבא: הלכתא, צואה כחרס, אסורה. ומי רגלים} איסורן {כל זמן שמטפיחין.} (44)

{מיתיבי} ממה ששנינו בברייתא: {מי רגלים, כל זמן שמטפיחין, אסורין, נבלעו או שיבשו, מותרים.} ומוכיחה הגמרא: {מאי לאו, "נבלעו" דומיא ד"יבשו", מה יבשו} מותרין רק באופן {דאין רשומן ניכר, אף נבלעו} מותרין רק באופן {דאין רשומן ניכר. הא רשומן ניכר, אסור, אף על גב דאין מטפיחין.} ודלא כרבא.

מתרצת הגמרא: {ולטעמיך, אימא רישא, "כל זמן שמטפיחין" הוא דאסור,} ויש לנו לדייק: {הא רשומן ניכר, שרי.}

{אלא, מהא ליכא למשמע מינה.} ואין מכאן קושיא או ראיה לרבא.

דנה הגמרא: {לימא,} האם יש לנו לומר כי ביאור השיעור שקבע רבא "כל זמן שמטפיחין" (45) תלוי במחלוקת {כתנאי}:

דתניא, {כלי שנשפכו ממנו מי רגלים}, (46) {} אסור לקרות קריאת שמע כנגדו, ומי רגלים עצמן שנשפכו, אם {נבלעו, מותר} לקרות כנגדן, ואם {לא נבלעו, אסור.}

{רבי יוסי אומר,} האיסור לקרות כנגדן הוא רק {כל זמן שמטפיחין.}

ודנה הגמרא: {מאי "נבלעו" ומאי "לא נבלעו" דקאמר תנא קמא?} - {אילימא "נבלעו"} היינו {דאין מטפיחין,} ו{"לא נבלעו"} היינו {דמטפיחין, ו}על כך {אתא רבי יוסי למימר "כל זמן דמטפיחין" הוא דאסור, הא רשומן ניכר שרי,} אם כן אין כאן מחלוקת, כי דברי רבי יוסי {היינו} דברי {תנא קמא,} כי שניהם סוברים שהאיסור רק במטפיחין.

{אלא} בהכרח כוונת תנא קמא להתיר רק ב{"נבלעו"} משום {דאין רשומן ניכר, ו}האיסור ב{"לא נבלעו"} הוא משום {דרשומן ניכר}.

{ואתא רבי יוסי} לחלוק ו{למימר} שרק {כל זמן שמטפיחין הוא דאסור. הא רשומן ניכר,} {שרי.} ונמצא שנחלקו בנידון דלעיל, מהו שיעור האיסור של מי רגלים.

דוחה הגמרא: {לא! דכולי עלמא} רק {כל זמן שמטפיחין הוא דאסור. הא רשומן ניכר, שרי.}