דף כו - א

{אמר רבא: גלימא} [בגד] שהניחו {ע} {אקמטרא,} על ארגז של ספרים - {ככלי בתוך כלי דמי,} כי הגלימא אינה כליין של הספרים. (1)

{אמר רבי יהושע בן לוי}: כשרוצה לשמש מטתו במקום שיש בו {ספר תורה}, (2) {} אין די בכיסויו, (3) אלא {צריך לעשות לו מחיצה עשרה} טפחים (4).

{מר זוטרא איקלע לבי רב אשי, חזייה לדוכתיה} מקום מיטתו {דמר בר רב אשי דמנח ביה ספר תורה, ועביד ליה מחיצה עשרה} כדי שיוכל לשמש.

{אמר ליה} מר זוטרא לרב אשי: {אימר דאמר רבי יהושע בן לוי} שהרוצה לשמש עושה מחיצה לפני הספר תורה - באופן {דלית ליה ביתא אחרינא,} אבל {מר, הא אית ליה ביתא אחרינא,} ולמה ישמש על ידי היתר מחיצה? {אמר ליה} רב אשי: אכן הצדק כדבריך, אך {לאו אדעתאי} [עד עתה לא נתתיו אל לבי]. (5)

שנינו במשנה: {כמה ירחיק מהן} ממי רגלים {ומן הצואה} - {ארבע אמות.}

{אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא}: כשאמרו ששיעור ההרחקה "ארבע אמות" {לא שנו אלא} כשהם {לאחוריו, אבל} כשהם {לפניו מרחיק מלא עיניו} וקורא קריאת שמע, { וכן לתפילה} שיעור ההרחקה תלוי אם הן לפניו או לאחריו. (6)

מקשה הגמרא: {איני, והא אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא, עומד אדם} ברחוק ארבע אמות (7) {כנגד בית הכסא} שאין לו מחיצות (8) {ומתפלל,} והרי בית הכסא דינו כצואה, (9) ואף שהוא לפניו אינו מרחיק מלא עיניו.

מתרצת הגמרא: {הכא במאי עסקינן, בבית הכסא שאין בו} כעת {צואה.} ולכן אינו נחשב כצואה, ודי להרחיק ארבע אמות אפילו כשהוא לפניו.

תמהה הגמרא על אוקימתא זו: {איני, והאמר רב יוסף בר חנינא: בית הכסא שאמרו} שאסור לקרות כנגדו, הוא {אף על פי שאין בו} כעת {צואה, ו}כן {בית המרחץ שאמרו} שאסור להרהר בו בדברי תורה, הוא {אף על פי שאין בו} באותו זמן {אדם} ערום. ובהכרח שבית הכסא עצמו אוסר לקרות כנגדו, אם כן למה אינו מרחיק מלא עיניו? (10)

{אלא,} חוזרת הגמרא ומעמידה את ההיתר להתפלל כנגד בית הכסא באופן אחר: {הכא במאי עסקינן} - {ב}בית הכסא {חדתי,} שרק ייחדוהו לבית הכסא ועדיין לא השתמשו בו, ולכן די בהרחקת ארבע אמות, אך אם יש לפניו בית כסא שכבר היתה בו צואה, אף אם פינוהו ממנה, צריך להרחיק מלא עיניו.

מקשה הגמרא: {והא} דין זה {מיבעי ליה לרבינא} בשאלתו: {הזמינו לבית הכסא מהו?} וצדדי הספק הם: האם {יש} כח ב{זימון} להחשיבו כבית הכסא אף שלא השתמשו בו, {או} ש{אין} כח ב{זימון} להחשיבו כבית הכסא, ומותר לקרות כנגדו עד שישתמש בו.

ונמצא שאין היתר ברור להתפלל כנגד בית כסא חדש.

מתרצת הגמרא:

{כי קא מיבעי ליה לרבינא} היינו רק לגבי {למיקם עליה} במקום שייחדו לבית הכסא ו{לצלויי בגויה} [בתוכו (11)], אבל לגבי לקרות {כנגדו, לא} הסתפק רבינא, כי הדין כרב חסדא שכל עוד לא השתמשו בו מותר לקרות כנגדו, (12) ואילו רב הונא אסר מלא עיניו רק בבית כסא שכבר היתה בו צואה.

{אמר רבא: הני בתי כסא דפרסאי} - שהיו נעשים בחפירה, והיתה הצואה מתגלגלת במדרון לתוך גומא, והיא רחוקה ארבע אמות (13) מפי החפירה - {אף על גב דאית בהו צואה} בתחתית הגומא {כסתומין דמו} ומותר לקרות כנגדן כאילו אין שם בית הכסא כלל. (14)

(((מתניתין:)))

{זב} בעל שתי ראיות של זיבה או יותר, שעליו לספור שבעה ימים נקיים מראיה של זיבה, ורק אחריהם הוא יכול לטבול ולהטהר, ואירע {שראה קרי} בתוך שבעת הימים הנקיים מזיבה, ונמצא שגם אם יטבול להטהר מקריו, תשאר עליו טומאת זיבה [שאינה אוסרתו ללמוד תורה].

{ו}כן {נדה שפלטה שכבת זרע} [והיינו, לאחר שראתה דם נידות נפלט ממנה שכבת זרע ממה שנבעלה לפני שנהייתה נידה, ומדובר באופן שכבר טבלה להטהר מטומאת הקרי של הביאה עצמה, ועתה היא נטמאת שוב בפליטת שכבת הזרע], והרי היא טמאה בטומאת קרי, ואף אם תטבול להטהר ממנה, תשאר בטומאת נדה.

{ו}כן {המשמשת} מטתה, שנחשבת טמאה כבעל קרי, {שראתה נדה.} (15) כל אלו, אף שטבילתן לקריין אינה מועילה לטהרן מטומאתן החמורה, {צריכין טבילה} להטהר מקריין קודם שיעסקו בדברי תורה.

{ורבי יהודה פוטר,} כי לא חייבו חכמים לטבול קודם לימוד תורה, כאשר הטבילה אינה מטהרתו לגמרי. (16)

(((גמרא:)))

{איבעיא להו: בעל קרי ש}אחר קריו {ראה זיבה, לרבי יהודה,} שפוטר זב שראה קרי בימי טומאתו מלטבול כדי ללמוד תורה, {מהו} דינו?

ומבארת הגמרא את צדדי הספק:

האם {כי פטר רבי יהודה} את הטמא בזיבה וקרי מלטבול ללימוד תורה, היינו דוקא {התם, ב}אופן ש{"זב שראה קרי",} ומשום שבעת קריו כבר היה טמא בזיבה החמורה, ונמצא {דמעיקרא לאו בר טבילה} לדברי תורה {הוא,} וכיון שלא נאסר ללמוד בטומאתו החמורה, שוב אינו נאסר על ידי טומאת קרי הקלה ממנה. (17)

{אבל בעל קרי שראה} אחר כך {זיבה,} יתחייב לטבול ללימוד תורה, כיון {דמעיקרא,} כשהיה בעל קרי, {בר} חיוב {טבילה} לדברי תורה {הוא,} ובאופן זה {מחייב} רבי יהודה טבילה אף שבינתיים חלה עליו גם טומאת זיבה החמורה.

{או דילמא, לא שנא.} כי רבי יהודה פוטר בכל אופן שאינו נטהר לגמרי, ואין חילוק איזו טומאה קדמה.

{תא שמע,} שרבי יהודה פוטר בכל אופן: שהרי שנינו במשנתנו {"המשמשת ו}אחר כך {ראתה נדה, צריכה טבילה, ורבי יהודה פוטר"} - {והא משמשת ו}אחר כך {ראתה} {נדה,} שקדמה טומאת קרי שלה לטומאתה החמורה, { כבעל קרי שראה זיבה דמיא, ו}בכל זאת {קא פטר רבי יהודה} מטבילה לקריה. {שמע מינה} שרבי יהודה פוטר גם בעל קרי שראה זיבה, כי לפי דעתו אין אדם חייב לטבול טבילה שאינה מטהרתו לגמרי.

ומביאה הגמרא שאכן כך {תני רבי חייא בהדיא: בעל קרי שראה זיבה צריך טבילה, ורבי יהודה פוטר.}

(((הדרן עלך פרק מי שמתו)))

(((מתניתין:)))

{תפלת השחר}, (1) זמנה הוא מתחילת היום (2) {עד} סוף השעה הששית (3), שהיא {חצות} היום.

{רבי יהודה אומר}: זמנה הוא {עד ארבע שעות} ראשונות של היום, שהוא שליש היום.

והזמן נמדד בשעות זמניות. דהיינו, שהיום מתחלק לי"ב חלקים, וכל חלק נחשב לשעה.

{תפלת המנחה}, (4) {} זמנה (5) {עד הערב} (6).

{רבי יהודה אומר}: זמנה {עד פלג המנחה}. והוא אמצע הזמן שבין תחלת זמן "מנחה קטנה" לבין הערב.

{תפלת הערב, אין לה קבע,} אלא זמנה כל הלילה. ובגמרא יבואר מדוע נקט התנא לשון זו.

{ו}זמנה {של} תפלת ה{מוספים} (7) הוא {כל היום}, עד הערב.

{רבי יהודה אומר}: זמן תפילת מוסף הוא {עד שבע שעות} ראשונות של היום. (8)

(((גמרא:)))

שנינו במשנה: תפלת השחר עד חצות.

{ורמינהו} סתירה לכך מברייתא: {מצותה} של קריאת שמע היא {עם הנץ החמה} [מעט קודם לנץ החמה], {כדי ש}יסיים ברכת גאל ישראל שאחריה, בנץ החמה. ו{יסמוך} בכך את ברכת ה{גאולה לתפלה}, ויתפלל שמונה עשרה מיד לאחר ברכת הגאולה.

{ו}אז, {נמצא} שהוא {מתפלל ב}תחלת ה{יום}. כדי לקיים מה שנאמר "ייראוך עם שמש" [לעיל ט ב].

ומוכח שזמן שחרית הוא דוקא בתחלת היום, (9) שלא כמבואר במשנתנו, שזמן תפילת שחרית נמשך "עד חצות" (10).

מתרצת הגמרא: {כי תניא} בברייתא {ההיא} שמתפללין בנץ החמה, {לותיקין,} אנשים המחבבין את המצוות, ומחזרים לעשות דבר בזמנו, נאמר כן. (11)

וכ{דאמר רבי יוחנן: ותיקין היו גומרין אותה,} את קריאת שמע וברכותיה {עם הנץ החמה,} ומתפללין מיד אחריה. אבל זמן זה אינו לעיכובא, והמאחרים מתפללין אותה לאחר מכן. לחכמים עד חצות, ולרבי יהודה עד ארבע שעות.

תמהה הגמרא: {ו}כי {כולי עלמא}, שאינן "ותיקין" - רשאים להתפלל רק {עד חצות, ותו לא?!}

{והאמר רב מרי בריה דרב הונא בריה דרבי ירמיה בר אבא, אמר רבי יוחנן}: מי ש{טעה}, שכח, {ולא התפלל ערבית} (12) - {מתפלל בשחרית שתים} [שתי תפלות שמונה עשרה]. אחת לשם שחרית, ואחת לשם ערבית.

וכן השוכח להתפלל {שחרית} - {מתפלל במנחה} (13) {שתים}, (14) {} ומשמע שיכול להתפלל גם בזמן המנחה שהוא אחר חצות. (15)

לפיכך מבארת הגמרא: {כולי יומא מצלי} {ואזיל} - יכול להתפלל תפלת שחרית אף בזמן המנחה, לאחר חצות, אך רק אם התפלל {עד חצות} - {יהבי ליה שכר תפלה בזמנה.} (16) ואילו {מכאן ואילך}, אף שיכול להתפלל בתורת תשלומין - רק {שכר תפלה יהבי ליה}, אבל {שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה}. כי עיקר זמנה הוא עד חצות (17).

{איבעיא להו: טעה ולא התפלל מנחה, מהו שיתפלל} ב{ערבית שתים?}

והספק הוא, אף {אם תימצי לומר} כדרבי יוחנן, שמי ש{טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים}.

לפי שיש לומר, כי דוקא בערבית ושחרית אמר כן, {משום ד}הערב והבוקר שלאחריו {חד יומא הוא}. כ{דכתיב} [בראשית א ה] {"ויהי ערב ויהי בקר יום אחד"}, שהיום הולך אחר הלילה.

{אבל הכא}, השוכח להתפלל מנחה, יתכן שאינו יכול להשלימה בערב שאחריה, שהרי בלילה מתחיל יום אחר, ו{תפלה במקום קרבן היא}, כמובא להלן. {וכיון דעבר יומו} - {בטל קרבנו!} והיינו, כי כשם שאי אפשר להקריב קרבנות שזמנם קבוע ליום זה ביום אחר, כן אי אפשר להתפלל תפלת יום זה למחר. (18)

{או דלמא, כיון דצלותא} לעורר {רחמי היא} באה - {כל אימת דבעי, מצלי ואזיל!} ולכן יכול להשלימה אף בלילה שאחר זמנה.

פושטת הגמרא: {תא שמע: דאמר רב הונא בר יהודה אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: טעה ולא התפלל מנחה} - {מתפלל ערבית שתים}, (19) {ואין בזה משום ד"עבר יומו בטל קרבנו",} משום דצלותא רחמי היא (20).

{מיתיבי}: נאמר [קהלת א טו] {"מעות לא יוכל לתקון, וחסרון לא יוכל להמנות"}. ודרשו:

{"מעות לא יוכל לתקון"} - {זה} מי {שביטל} {קריאת שמע של ערבית וקריאת שמע של שחרית}, (21) {או} שביטל {תפלה של ערבית, או תפלה של שחרית,} (22) שאינו יכול לתקן את מה שעיות בהחסירו קריאת שמע ותפילה.

{"וחסרון לא יוכל להמנות"} - {זה} מי {שנמנו חביריו לדבר מצוה, ו}הוא {לא נמנה עמהם}.

ואיך אמר רבי יוחנן "טעה ולא התפלל ערבית, מתפלל שחרית שתים", והרי נאמר בה "לא יוכל לתקון".

{אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: הכא במאי עסקינן}, בכתוב "לא יוכל לתקון" - כ{שבטל} את התפלה {במזיד} (23), לפי שלא נאמר דין תפלת תשלומין אלא בשוכח.

{אמר רב אשי: דיקא נמי} שהפסוק מתייחס למי שביטל את התפילה במזיד. {דקתני} בברייתא {"בטל} תפלה של שחרית", ומשמע שבטל במזיד, {ולא קתני "טעה"} שמשמעותו בשוגג. (24)

ומסקינן: {שמע מינה!}