מבארת הגמרא: טעם זה נדרש לאסור להכנס {בחדתי,} בחורבה של בנין חדש שהרסו בה כותל או שנפל מחמת שלא נבנה כראוי (39), אך שאר הכתלים אינם רעועים ואין חשש שיפלו, והאיסור להכנס בה הוא רק מפני החשד.
ועדיין מקשה הגמרא: למה נדרש הטעם של חשד, {ותיפוק ליה משום} חשש {מזיקין} המצויים גם בחורבה "חדתי"?
מבארת הגמרא: טעם "החשד" נצרך כדי לאסור גם {בתרי,} כששני בני אדם נכנסים יחד לחורבה, שבאופן כזה אין להם לחשוש מפני המזיקים, (40) ונותר רק טעם של החשד.
דוחה הגמרא: {אי} מדובר {בתרי}, הרי {חשד נמי ליכא,} שהרי יחוד עם אשה מותר לשני אנשים יחד (41).
לפיכך מעמידה הגמרא שהברייתא עוסקת {בתרי ופריצי,} שלא הותר היחוד אלא לשני אנשים כשרים, אך בפרוצים אסור ולפיכך יש עליהם חשד, (42) ונמצא כי למרות שמדובר ב"חדתי" שאין חשש מפולת, וב"תרי" שאין חשש נזק מהמזיקים, בכל זאת אסורים להיכנס לחורבה מפני החשד.
ומקשה הגמרא על הטעם השני: {"מפני המפולת}" לשם מה נצרך, {ותיפוק ליה} שאסור להכנס {משום "חשד" ו}כן משום {"מזיקין}"? (43)
מבארת הגמרא: חשש ה"מפולת" נדרש {בתרי וכשרי,} כששני בני אדם כשרים נכנסים לחורבה, כי כיון שהם שנים אין צריכים לחשוש מפני המזיקים, וכיון שהם שנים כשרים אין עליהם חשד, ולמרות זאת אסורים להכנס מפני חשש מפולת.
ומקשה הגמרא על הטעם השלישי: {"מפני המזיקין"} לשם מה נדרש, {ותיפוק ליה מפני החשד ו}מפני חשש {המפולת?}
מבארת הגמרא: {בחורבה חדתי ובתרי וכשרי,} בחורבה חדשה שאין חשש מפולת בכתלים שנשארו, והנכנסים הם שנים כשרים שאין עליהם חשד, ולמרות זאת אסורים להיכנס מפני המזיקים.
ותמהה הגמרא: {אי} מדובר {בתרי, מזיקין נמי ליכא,} ולמה יאסרו להיכנס?
מתרצת הגמרא: {במקומן חיישינן,} במקום שהם מצויים תמיד, חוששים שיזיקו אפילו שני בני אדם, (44) ובמקום כזה למרות שאין חשש מפולת וחשד אסור להכנס מפני המזיקין.
{ואי בעית אימא: לעולם} טעם "מפני המזיקין" נדרש אף {בחד,} באדם אחד הבא להיכנס לחורבה, ומדובר {בחורבה חדתי דקאי בדברא} [בשדה], וכיון שהיא חדשה אין חשש מפולת, ואף {משום חשד ליכא,} אין חשש, {דהא אשה בדברא לא שכיחא, ו}אולם חשש {משום מזיקין איכא,} כיון שהוא אדם אחד. (45)
הגמרא מביאה את המחלוקת שהוזכרה לעיל במניין המשמרות:
{תנו רבנן: ארבע משמרות הוי הלילה}, וכל משמרת היא בת שלש שעות, {דברי רבי. רבי} {נתן אומר שלש} משמרות הוי הלילה וכל אחת בת ארבע שעות (46).
דנה הגמרא: {מאי טעמא דרבי נתן?}
מבארת הגמרא: {דכתיב} [שופטים ז יט]: {"ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו בקצה המחנה ראש האשמורת התיכונה"}. ו{תנא} רבי נתן בברייתא, (47) {אין} נקראת {תיכונה} [אמצעית] {אלא} כ{שיש לפניה ולאחריה.} כלומר, כיון שמצינו "משמרת תיכונה" בהכרח שיש אחת לפניה ואחת לאחריה, ומכאן ששלש משמרות הוי הלילה.
שואלת הגמרא: {ורבי,} הסובר ארבע משמרות הוי הלילה כיצד יפרש את לשון "התיכונה"? מבארת הגמרא: רבי יפרש: {מאי "תיכונה"?} - {אחת מן התיכונה שבתיכונות.} כלומר, שתי המשמרות האמצעיות קרויות "תיכונות", כיון שיש לפניהן ולאחריהן, ו"ראש האשמורה התיכונה" היינו ראש אשמורת אחת מהאמצעיות.
שואלת הגמרא: {ורבי נתן} מה יענה לדחיית רבי?
מבארת הגמרא: רבי נתן ישיב: {מי כתיב תיכונה שבתיכונות}, שמשמעו שיש משמרת נוספת אמצעית?, {"תיכונה" כתיב,} שמשמעו משמרת אחת אמצעית שיש אחת לפניה ואחת לאחריה, ונמצא שאין אלא שלש משמרות!
דנה הגמרא: {מאי טעמא דרבי,} מה הכריחו לומר שיש ארבע משמרות בלילה?
מבארת הגמרא: {אמר רב זריקא, אמר רב אמי, אמר רבי יהושע בן לוי}: ב{כתוב אחד} [תהילים קיט סב] {אומר} דוד המלך: {"חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך"}, הרי שהיה קם בחצות, דהיינו שש שעות לפני סוף הלילה, {ו}אילו {כתוב אחד} אחר {אומר} דוד המלך [שם קמח]: {"קדמו עיני אשמורות} לשיח באמרתך", הרי שהקדים קום שתי משמרות קודם הבקר. {הא כיצד,} כיצד יתכן שקם בחצות הלילה, ועדיין יש שתי משמרות עד סוף הלילה, - בהכרח כי {ארבע משמרות הוי הלילה!} וכל משמרת היא בת שלש שעות, נמצא שמחצות הלילה עד הבקר יש עוד שתי משמרות.
שואלת הגמרא: {ורבי נתן,} מה ישיב על הוכחת רבי?
מבארת הגמרא: רבי נתן {סבר לה כרבי יהושע, דתנן} לקמן [ט ב] עד מתי זמן קריאת שמע של שחרית: {רבי יהושע אומר: עד שלש שעות} ראשונות של היום, {שכן דרך מלכים} לעמוד [להתעורר משנתם] {בשלש שעות} בתחילת השעה השלישית ביום, (48) ולכן אמר דוד המלך "קדמו עיני אשמורות", כי הקדים קום שתי משמרות לפני שאר המלכים, שהרי {שית דליליא} שש השעות מחצות הלילה עד הבוקר {ותרתי דיממא,} בתוספת שתי השעות ביום שהמלכים עדיין ישנים {הוו להו} יחד שמונה שעות שהם {שתי משמרות} שכל אחת בת ארבע שעות כשליש הלילה. (49)
{רב אשי אמר} ליישב את הפסוק לדעת רבי נתן באופן אחר: אמנם מחצות עד עלות השחר יש רק שש שעות שהם רק משמרת וחצי, ובכל זאת קרא להם דוד "אשמורות", כי {משמרה ופלגא נמי "משמרות" קרו להו}. (50)
{ו}עוד הלכה {אמר רב זריקא, אמר רב אמי, אמר רב יהושע בן לוי: אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת,} דברים הנצרכים לכבוד המת.
{אמר רבי אבא בר כהנא: לא אמרן אלא בדברי תורה,} איסור זה לא נאמר אלא על דברי תורה שאינם מצרכי המת, (51) לפי שהכל חייבים לעסוק בדברי תורה, והמת דומם הרי זה בכלל "לועג לרש", {אבל מילי דעלמא לית לן בה,} אין איסור לדבר לפניו דברים סתם, כי אין זה גנאי להחריש בהם, ואין בזיון למת שמחריש.
{ואיכא דאמרי} שכך {אמר רבי אבא בר כהנא: לא אמרן} שאסור לדבר בפני המת {אלא} [אפילו (52)] {בדברי תורה, וכל שכן מילי דעלמא} שודאי אסור לדבר לפני המת. (53)
הגמרא שבה לדון בדברי דוד "חצות לילה אקום להודות לך", ותמהה על כך: {ו}כי {דוד} רק {בפלגא דליליא הוה קאי} [קם משנתו]? והרי כבר {מאורתא} [מתחילת הערב] {הוי קאי,} כמו שמצינו {דכתיב} [תהילים קיט קמז]: {"קדמתי בנשף ואשועה"}, ומשמעו שקדם לשווע כבר בערב.
{וממאי דהאי "נשף" אורתא} [תחילת הערב] {הוא?} - {דכתיב} [משלי ז ט]: {"בנשף} [שהוא] {בערב יום, באישון לילה ואפילה".} הרי ש"נשף" הוא ב"ערב יום", דהיינו, בתחילת הלילה.
מתרצת הגמרא: {אמר רב אושעיא אמר רבי אחא}: כשאמר דוד "חצות לילה אקום", {הכי קאמר: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה}. כיון שכבר קודם לכן היה קם, והיינו מתחילת הלילה.
{רבי זירא אמר} תירוץ אחר: אמנם בתחילת הערב כבר היה קם, אך {עד חצות היה} עוסק בתורה כשהוא {מתנמנם כסוס,} כמו הסוס, שאינו נרדם לעולם אלא מתנמנם ונעור תמיד, (54) ועל כך אמר "קדמתי בנשף ואשועה", {מכאן} מחצות {ואילך היה מתגבר כארי} ועוסק בתורה, ועל כך אמר "חצות לילה אקום להודות לך".
{רב אשי אמר} תירוץ אחר: אכן דוד היה קם בתחילת הלילה, כמו שאמר "קדמתי בנשף", אלא ש{עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה} (55), {מכאן} מחצות {ואילך} היה עוסק {בשירות ותשבחות} (56), ועל כך אמר דוד "חצות לילה אקום להודות לך".
הגמרא מקשה על ההנחה ש"נשף" משמעו "ערב": {ו}כי {נשף אורתא הוא? הא נשף צפרא} בוקר {הוא}, כמו שמצינו {דכתיב} [שמואל א ל יז]: {"ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם"}. {מאי לאו,} כוונת הכתוב היא שהכם {מצפרא ועד ליליא,} הרי ש"נשף" הוא בוקר!
מתרצת הגמרא: {לא.} נשף אין משמעו בוקר אלא ערב, ופירוש הפסוק הוא שדוד הכם {מאורתא ועד אורתא,} מערב זה עד למחרת בערב.
שואלת הגמרא: {אי הכי,} שהכם מערב עד ערב, { לכתוב "מהנשף ועד הנשף",} או {"מהערב ועד הערב"}, ומשינוי לשון הכתוב שפתח ב"נשף" וסיים ב"ערב" משמע שנשף הוא בוקר.
מתרצת הגמרא: {אלא, אמר רבא} "נשף" פירושו קפץ ועבר, דהיינו זמן חילוף העונות, {ותרי נשפי הוו,} יש שני זמנים הקרויים נשף: א. {נשף ליליא} - בעלות השחר כאשר עבר הלילה {ו}אחר כך {אתי יממא,} בהנץ החמה, וזמן הביניים נקרא "נשף". ב. {נשף יממא}, בשקיעת החמה, כשעבר היום {ו}אחר כך {אתי ליליא,} בצאת הכוכבים, וזמן הביניים נקרא "נשף" (57). וכשאמר דוד "קדמתי בנשף", כוונתו לתחילת הערב. ואילו ביאור הכתוב "ויכם דוד מהנשף ועד הערב", הוא מנשף הבוקר ועד הערב.
תמהה הגמרא: {ודוד} שאמר "חצות לילה אקום" (58) {מי הוה ידע פלגא דליליא אימת} הוא חל בדיוק?! {השתא, משה רבנו לא הוה ידע} מתי בדיוק היא שעת חצות, {ד}הרי {כתיב} שמשה אמר לפרעה [שמות יא ה]: {"כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים"}, ולכאורה תמוה {מאי} לשון {"כחצות}" שנקט משה שהיא לשון מסופקת, כאומר, בסביבות שעת חצות? {אילימא,} אם תאמר, {דאמר ליה קודשא בריך הוא "כחצות",} (59) והוא ציטט כך לפני פרעה - אי אפשר לומר כן, {דמי איכא ספיקא קמי שמיא} מתי חלה נקודת חצות הלילה. {אלא} בהכרח {דאמר ליה} הקדוש ברוך הוא למשה: {} {למחר "בחצות} {כי השתא} אני יוצא מתוך מצרים", {ואתא איהו ואמר} לפרעה {"כחצות",} כי לא היה יודע לכוון בדיוק את נקודת חצות, ולא רצה לומר להם דבר שהוא עצמו לא היה יכול בשעת המאורע להוכיח כדבריו. (60) {אלמא מספקא ליה} למשה מתי בדיוק חל חצות הלילה, {ו}איך {דוד הוה ידע} מתי חצות?!
מתרצת הגמרא: {דוד סימנא הוה ליה} לכוון בדיוק את שעת חצות.
{דאמר רב אחא בר ביזנא, אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיון שהגיע שעת חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו.} (61) {מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד} {השחר}. (62)
{כיון שעלה עמוד השחר, נכנסו חכמי ישראל אצלו} לעסוק בצרכי הציבור, {אמרו לו} (63): {אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה!}
{אמר להם} דוד: {לכו והתפרנסו זה מזה,} העשירים יפרנסו את העניים.
{אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי,} אין מלוא כף של חציר יכול להשביע את האריה, (64) {ואין} (65) {הבור מתמלא מחוליתו.}
משל הוא, העוקר חולית עפר מקרקעית הבור ומשליכה חזרה לתוכו, אין הבור מתמלא בכך, אלא אם יביאו עפר נוסף ממקום אחר. (66) אף כאן, אין בידינו למלאות את חסרון העניים שבינינו, אלא אם כן יביאו ממקום אחר.
{אמר להם} דוד: {לכו ופשטו ידיכם} להלחם {בגדוד} והביאו שלל לצורך העם.
{מיד יועצים באחיתופל,} הלכו להיוועץ עם אחיתופל שייעצם את הדרך בה ילכו במלחמה, וכן את טכסיסי המלחמה, {ו}לאחר מכן נוטלין {רשות מסנהדרין} לצאת למלחמה, כדי שיתפללו עליהם, (67) {ושואלין באורים ותומים} אם יצליחו במלחמה.
{אמר רב יוסף: מאי קרא?} היכן מצאנו בכתובים שכך היה הסדר, שקודם נועצו באחיתופל, אחריו בסנהדרין ואחר כך באורים ותומים? (68)
{} {דכתיב} [דברי הימים א כז לד]: {"ואחרי אחיתופל, בניהו בן יהוידע, ואביתר, ושר צבא למלך יואב"}. (69)
{אחיתופל} - {זה יועץ,} שממנו נטלו עצה כיצד להילחם. {וכן הוא אומר} [שמואל ב טז כג]: {"ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל} {איש בדבר האלהים}". הרי שאחיתופל היה יועץ. (70)