דף ד - ב

{ואי כרבן גמליאל סבירא להו,} שמשמעות "בשכבך" היא כל זמן שבני אדם שוכבים וישנים, וכל הלילה הוא בכלל זה, אם כן {לימרו} "עד שיעלה עמוד השחר" {כרבן גמליאל?} (27)

מתרצת הגמרא: {לעולם כרבן גמליאל סבירא להו,} ש'בשכבך' פירושו כל זמן ששוכבים, דהיינו, עד עלות השחר.

{והא דקאמרי} שזמנה רק {עד חצות}, כדי {להרחיק את האדם מן העבירה}, שלא יסמוך שיש זמן רב עוד לפניו ויפסיד לבסוף את המצוה. (28) {כדתניא} בברייתא: {חכמים עשו סייג לדבריהם,} ואמרו שזמן קריאת שמע רק עד חצות, (29) {כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב, ואומר}: הרי יש לי שהות לקרוא את שמע עד עלות השחר, {אלך} תחילה {לביתי ואוכל קימעא} [מעט] (30), {ואשתה קימעא} (31), {ואישן קימעא} (32), {ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל, ו}לבסוף {חוטפתו שינה, ונמצא ישן כל הלילה} והפסיד מצוות קריאת שמע.

{אבל}, כיון שתקנו חכמים שקורא עד חצות, נמצא שכש{אדם בא מן השדה בערב} לא ילך לביתו, אלא {נכנס לבית הכנסת, ואם רגיל לקרות} בתורה, {קורא} עד שיגיע זמן קריאת שמע, (33) {ואם רגיל לשנות} במשניות {שונה, ו}כשמגיע הזמן {קורא קריאת שמע ומתפלל} ערבית, ואחר כך בא לביתו {ואוכל פתו ומבר ך}.

ומסיימת הברייתא באזהרה: {וכל העובר על דברי חכמים} ומתאחר לקרות קריאת שמע עד אחר חצות, (34) {חייב מיתה}. (35) שואלת הגמרא: {מאי שנא בכל דוכתא,} בכל מקום שנאמרו גזירות חכמים {דלא קתני} שהעובר עליהן {חייב מיתה. ומאי שנא הכא, דקתני חייב מיתה?} (36)

משיבה הגמרא:

{אי בעית אימא: משום ד}לגבי קריאת שמע {איכא} חשש {אונס שינה.} כלומר, כיון שאדם עייף בלילה, יש חשש שאם לא יתחזק לקיים את המצוה תתקפהו שינה, לפיכך הוזקקו להזהירו יותר.

{ואי בעית אימא}: הברייתא באה {לאפוקי ממאן דאמר} [להלן כז ב], ש{תפילת ערבית} אינה חובה כשחרית ומנחה אלא רק {רשות.} לכן {קא משמע לן} התנא בברייתא באזהרתו שהעובר על דברי חכמים חייב מיתה, {ד}גם תפילת מעריב {היא חובה}. (37)

{אמר מר,} (38) בברייתא הנזכרת: {קורא קריאת שמע, ו}אחר כך {מתפלל}.

מוכיחה הגמרא מדברי הברייתא: {מסייע ליה לרבי יוחנן. דאמר רבי יוחנן: איזהו בן עולם הבא?} (39) - {זה הסומך גאולה לתפילה} {של ערבית,} (40) שמקדים קריאת שמע וברכותיה (41) לתפילה, ואינו מפסיק ביניהם.

{רבי יהושע בן לוי} חולק ו{אומר}: כל {תפלות} היום {באמצע תקנום,} בין קריאת שמע של בוקר לקריאת שמע של ערבית. והיינו, שבערבית יש להקדים את התפילה לפני קריאת שמע וברכותיה, ורק אחר התפילה קורא את שמע עם ברכותיה.

וכיון ששנינו בברייתא שבערב הוא קורא קודם קריאת שמע ורק אחר כך מתפלל, נמצא שהיא מסייעת לרבי יוחנן (42).

שואלת הגמרא: {במאי קא מפלגי,} מה הם טעמי שיטותיהם?

מבארת הגמרא: {אי בעית אימא, קרא,} שנחלקו בדרשת הפסוק, {ואי בעית אימא} נחלקו ב{סברא}.

ומפרשת הגמרא: {אי בעית אימא,} נחלקו ב{סברא}.

{דרבי יוחנן סבר, גאולה} במצרים {מאורתא נמי הוי,} שהרי נתנו להם רשות לצאת כבר בלילה [כדלהלן ט א], {אלא גאולה מעלייתא,} דהיינו היציאה בפועל ממצרים, {לא הויא אלא עד צפרא,} בוקר. וכיון שגם בלילה הייתה גאולה, יש לסמוך גאולה לתפילה גם בלילה.

{ורבי יהושע בן לוי סבר: כיון ד}הגאולה בפועל {לא הויא אלא מצפרא, לא הויא,} אין גאולת הלילה נחשבת כ{גאולה מעלייתא}, ולכן אין צורך שיסמכו לה את התפילה (43).

{ואי בעית אימא קרא, ושניהם מקרא אחד דרשו, דכתיב} [דברים ו ז]: {"בשכבך} {ובקומך",} הכתוב הקיש את חיוב קריאת שמע של שחרית שמקורו מ"בשכבך", לחיוב קריאת שמע של ערבית שמקורו מ"בקומך", והם נחלקו כיצד יש לדרוש את ההיקש:

{רבי יוחנן סבר: מקיש שכיבה לקימה, מה קימה} [בשחרית] קודם קורא {קריאת שמע} ורק {אחר כך תפילה, אף שכיבה} [בערבית] {נמי,} קורא קודם {קריאת שמע ו}רק {אחר כך תפילה} (44).

ואילו {רבי יהושע בן לוי סבר,} אכן הכתוב {מקיש שכיבה לקימה}, אך כך יש לדרוש את ההיקש: {מה קימה} [בשחרית] קורא {קריאת שמע סמוך למיטתו,} סמוך לקימתו משנתו, כלומר, שאין הפסק של תפילה בין הקימה לקריאת שמע, {אף שכיבה} [בערבית] {נמי,} קורא {קריאת שמע סמוך למיטתו,} סמוך לשכיבה. כלומר, שלא תפסיק התפילה בין קריאת שמע לשכיבתו, ונמצא שקודם מתפלל, ורק אחר כך קורא את שמע (45).

{מתיב מר בריה דרבינא} לשיטת רבי יוחנן שצריך לסמוך גאולה לתפילה גם בערבית, הרי שנינו במשנה לקמן [יא א]: {בערב} {מברך שתים לפניה ושתים לאחריה}.

{ואי אמרת בעי לסמוך} גאולה לתפילה גם בערבית, {הא לא קא סמך גאולה לתפילה, דהא בעי למימר השכיבנו,} והיא אינה ברכה על הגאולה. ואם כן, אינו סומך גאולה לתפילה?

מתרצת הגמרא: {אמרי,} אמרו ליישב: {כיון דתקינו רבנן} לומר ברכת {"השכיבנו",} נחשבת אף היא {כגאולה אריכתא דמיא.} כהמשך לברכה ראשונה שהיא על הגאולה, ויש כאן סמיכות גאולה לתפילה. (46)

וראיה לדבר: {דאי לא תימא הכי,} יקשה גם {בשחרית, היכי מצי סמיך} גאולה לתפילה? {והא אמר רבי יוחנן: בתחילה,} לפני שפותח בתפילת שמונה עשרה, {אומר "ה' שפתי תפתח} ופי יגיד תהילתך", (47) {ולבסוף,} לאחר שסיים תפילת שמונה עשרה {הוא אומר} {"יהיו לרצון אמרי פי} והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי". וכיון שאומר "ה' שפתי תפתח" לפני התפילה, נמצא שהוא מפסיק בין גאולה לתפילה.

{אלא,} על כרחך, צריך לומר {דהתם} בשחרית, {כיון דתקינו רבנן למימר} את הפסוק {"ה' שפתי תפתח", כתפילה אריכתא דמיא} (48) ונחשב כסומך גאולה לתפילה.

{הכא נמי,} לגבי ברכת השכיבנו, {כיון דתקינו רבנן למימר "השכיבנו", כגאולה אריכתא דמיא}, ואינה הפסק בין גאולה לתפילה.

{אמר רבי אלעזר אמר רב אבינא: כל האומר "תהילה לדוד"} (49) {בכל יום שלש פעמים}, (50) {מובטח לו שהוא בן עולם הבא!} (51)

מבררת הגמרא: {מאי טעמא?}

{אילימא} שיש חשיבות במזמור זה {משום דאתיא באל"ף בית,} שהפסוקים מסודרים בו לפי סדר האותיות א' ב' (52) - אם כן {נימא,} יאמר מזמור: {"אשרי תמימי דרך"} [תהלים קיט], {דאתיא בתמניא אפין,} שהפסוקים מסודרים לפי א' ב' וחוזרים על עצמן שמונה פעמים, ויש בו יתרון על תהילה לדוד, שאין בו סדר א' ב' אלא רק פעם אחת.

{אלא}, אם תאמר {ש}חשיבות מזמור זה היא {משום דאית ביה,} שנאמר בו {"פותח את ידך} ומשביע לכל חי רצון", שהוא שבח הכנת מזון לכל חי, עדיין יש לשאול, {נימא הלל} {הגדול} [תהלים קטו] (53) {דכתיב ביה "נותן לחם לכל בשר} כי לעולם חסדו", ואף הוא שבח הכנת מזון לכל בריה?

{אלא} בהכרח, חשיבות מזמור "תהילה לדוד" הוא {משום דאית ביה תרתי} המעלות הנזכרות (54), שהוא מסודר לפי א' ב', וגם נאמר בו "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", (55) שהוא שבח הכנת מזון לכל חי. (56)

{אמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר} פסוק המתחיל באות {נו"ן ב"אשרי"} כשם שנאמר פסוקים בכל שאר האותיות? (57) - {מפני שיש בה} באות נו"ן רמז על {מפלתן של שונאי ישראל} [מפלתם של ישראל], (58) {דכתיב} [עמוס ה ב] {"נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל}". (59)

{במערבא,} בארץ ישראל שהיא מערבה של בבל, {מתרצי לה הכי,} היו מפרשים ומיישבים (60) פסוק זה לטובה כך: {נפלה, ולא תוסיף לנפול עוד}, אלא {קום בתולת ישראל.} כלומר, המילים "לא תוסיף" משתייכים לתחילת הפסוק, ואילו המילים "קום בתולת ישראל" נקראים בנפרד. (61)

{אמר רב נחמן בר יצחק}: למרות שדוד המלך לא אמר בתהילה לדוד פסוק באות נו"ן לפי שיש בה רמז למפלתן של ישראל, {אפילו הכי, חזר דוד וסמכה ברוח הקודש} (62), חזר ורמז מיד את סמיכת הנפילה, {ש}כן בפסוק המתחיל אחריו באות סמ"ך {נאמר: "סומך ה' לכל הנופלים"}.

עוד {אמר רבי אלעזר בר אבינא: גדול מה שנאמר במיכאל} שהוא מלאך ממונה על הרחמים, {יותר ממה שנאמר בגבריאל} שהוא מלאך ממונה על הדין, {דאילו במיכאל כתיב} [ישעיה ו ו] {"ויעף אלי אחד מן השרפים"}, ומשמעות הלשון "ויעף" היא שהגיע בפריחה אחת לקיים שליחותו, ואילו לגבי המלאך {גבריאל כתיב} [דניאל ט כא]: {"והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחילה, מועף ביעף"}, וכפל לשון "מועף ביעף", משמעותו שהגיע לקיים שליחותו בשתי פריחות עם הפסקה באמצע.

שואלת הגמרא: {מאי משמע דהאי "אחד} מן השרפים{" מיכאל הוא?}

מבארת הגמרא: {אמר רבי יוחנן: אתיא} בגזרה שווה {"אחד" "אחד".}

{כתיב הכא "ויעף אלי אחד מן השרפים", וכתיב התם} [דניאל א יג] {"והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעזרני}". כשם ש"אחד השרים" הוא מיכאל, כך גם "אחד השרפים" הוא מיכאל.

{תנא,} שנינו בברייתא: {מיכאל} מגיע ליעד שליחותו {ב}פריחה {אחת, גבריאל} מגיע {בשתים}. {אליהו} הנביא מגיע {בארבע}. {ומלאך המות} מגיע {בשמנה} פריחות. (63) {ובשעת המגפה} מגיע מלאך המות {באחת}. (64)

הגמרא שבה להביא מימרות בעניין קריאת שמע:

{אמר רבי יהושע בן לוי: אף על פי שקרא אדם קריאת שמע בבית הכנסת} בעת תפילת ערבית, {מצוה} לחזור {לקרותו על מיטתו.} (65) כלומר, סמוך לשכיבתו (66).

{אמר רבי יוסי: מאי קרא,} היכן מצאנו רמז לדבר בכתובים? - שנאמר [תהלים ד ה]: {"רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה",} ודרשו "לבבכם", זו קריאת שמע, שנאמר בה "על לבבך", ואמר לקראה "על משכבכם", (67) ואחר כך, "דומו" בשינה.