מתרצת הגמרא: {שאני יין} (12) משאר דברים מאחר שחשוב הוא {ע} הואיל {דגורם ברכה לעצמו} אף כשאין רוצים לשתותו, כגון בקידוש, שהצריכו חכמים לאומרו על כוס של (1) יין (2).
{רב הונא אכל תליסר ריפתי} [שלש עשרה לחמים] מפת הבאה בכיסנין, {בני תלתא תלתא בקבא} [שבכל שלשה מהם היה שיעור קב אחד, נמצא שאכל שיעור ארבעה קבין], {ולא בריך} אחריהם ברכת המזון (3).
{אמר ליה רב נחמן: עדי כפנא}, [אלו לרעבון נאכלו] שהרי אכל מהם כמות מרובה כדרך אכילת קבע ולא כדרך אכילה לקינוח שזוהי אכילה מועטת, ובאופן כזה אף שהאוכל עצמו לא קבע סעודתו בזה אין אכילתו נפטרת מברכה (4). {אלא כל} שאכל שיעור {שאחרים קובעים עליו סעודה} - {צריך לברך} {עליו כדין לחם: המוציא בתחלה, וברכת המזון לבסוף} (5).
{רב יהודה הוה עסיק ליה לבריה} [עסוק בנישואי בנו] {בי} [עם בתו של] {רב יהודה בר} {חביבא. אייתו לקמייהו פת הבאה בכסנין. כי אתא, שמעינהו דקא מברכי} עליה {המוציא. אמר להו: מאי ציצי דקא שמענא} [מה הם הקולות שאני שומע], {דילמא המוציא לחם מן הארץ קא מברכיתו?} והרי יש לברך עליה בורא מיני מזונות.
{אמרי ליה: אין!} אכן ברכנו המוציא משום {דתניא: רבי מונא אמר משום רבי יהודה: פת הבאה בכסנין} - {מברכין עליה המוציא. ואמר שמואל הלכה כרבי מונא.}
{אמר להו} רב יהודה: {אין הלכה כרבי מונא.}
{אתמר: אמרי ליה} לרב יהודה: {והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל: לחמניות} הדומות לפת הבאה בכיסנין (6) דינן כלחם ולכן {מערבין בהן} עירובי חצרות אף שיש צורך להניח דוקא פת, {ומברכין עליהן המוציא,} ואם כן הרי הוא הדין שיש לברך על פת הבאה בכסנין המוציא.
אמר להם: {שאני התם} דמברכין המוציא משום {דקבע סעודתיה עלייהו, אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו, לא} מברכין המוציא אלא בורא מיני מזונות בלבד.
{רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב נתן, בתר דגמר סעודתייהו אייתו לקמייהו מידי} {למיכל. שקל רב פפא וקא אכיל.}
{אמרי ליה}: וכי {לא סבר לה מר} כהלכה האומרת שאם {גמר} את סעודתו ונמלך בדעתו להמשיך באכילתו {אסור מלאכול} עד שיברך ברכת המזון על הסעודה שכבר אכל, ויברך ברכה ראשונה על מה שרוצה לאכול מכאן ואילך, ואין הברכה הראשונה שבירך בהתחלת הסעודה מועילה לו על אכילתו הנוספת, כי מאחר שגמר לאכול הסיח דעתו מן הסעודה (7).
{אמר להו}: הלכה זו שאמרתם אינה באופן שגמר לאכול, כי כונה בלבד אין בה כדי לסיים את סעודתו ולחייבו בברכה אם נמלך להמשיך ולאכול, אלא {"סלק" אתמר,} הלכה זו נאמרה רק כשעשה מעשה וסילק את הלחם ושאר המאכלים מעל השולחן, ורק אז, אם נמלך ורוצה להמשיך ולאכול אסור לו לעשות כן עד שיברך שנית.
{רבא ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא} ואכלו שם. {לבתר דסליקו תכא מקמייהו} [לאחר שסילקו את השולחן מלפניהם], {שדרו להו ריסתנא} [שלחו להם מנה של בשר מבושל (8)] {מבי ריש גלותא.}
{רבא אכיל ורבי זירא לא אכיל.}
{אמר ליה} רבי זירא לרבא: וכי {לא סבר לה מר} להלכה האומרת שאם כבר {סלק} את הלחם ושאר המאכלים מעל השולחן {אסור מלאכול!?}
{אמר ליה} רבא לרבי זירא: {אנן} - {אתכא דריש גלותא סמכינן} [על שולחנו של ריש גלותא אנו סמוכים] ולכן דעתנו תלויה בדעתו שאם יוסיף ויתן לנו לאכול נאכל, ולפיכך לא נחשב סילוקינו להיסח הדעת (9).
{אמר רב: הרגיל בשמן} למשוח בו ידיו אחר אכילה - {שמן מעכבו! שאפילו אם גמר וסילק את הלחם לא נחשב הדבר להיסח דעת מסעודתו כל עוד שלא משח ידיו בשמן יכול לחזור ולאכול ללא ברכה נוספת.}
{אמר רב אשי: כי הוינן בי רב כהנא, אמר לן: כגון אנן, דרגילינן במשחא} - {משחא מעכבא לן.}
{ולית הלכתא ככל הני שמעתתא,} התולים את סיום הסעודה בגמר לאכול או סילק את האוכל מהשולחן או משח כבר ידיו בשמן, {אלא} סיום הסעודה תלוי בנטילת ידיו למים אחרונים, שאם נטל כבר ידיו רק אז נחשב הדבר כסיום הסעודה ואם נמלך ורוצה לחזור ולאכול אסור לו ללא שיברך תחלה.
{כי הא דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב: שלש תכיפות הן} ישנם שלשה דברים שעשייתם צריכה להיות ביניהם, ואלו הם: {תכף לסמיכה} של הבעלים על ראשו של הקרבן - {שחיטה,} שלא יפסיק ביניהם לא בשינוי מקום ולא בשיהוי זמן.
{תכף ל}ברכת {"גאולה"} - {תפלה} של "שמונה עשרה". שלא יפסיק ביניהם כלל.
{תכף לנטילת ידים} של מים אחרונים (10) - {ברכה.} ברכת המזון, שלא יפסיק באכילה ביניהם (11).
{אמר אביי: אף אנו נאמר: תכף לתלמידי חכמים} - {ברכה!} שהמארחו בביתו זוכה מיד שתהא ברכה שרויה בביתו, {שנאמר} אצל לבן שאמר ליעקב: {"ויברכני ה' בגללך"} (12).
{איבעית אימא מהכא, שנאמר: "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף".}
(((מתניתין:)))
{ברךעל היין ש}שתה {לפניהמזון} [הסעודה] - {פטר} מברכה {את היין ש}שותה {לאחר המזון} (13).
{ברך על הפרפרת} כגון פרגיות ודגים (14) {ש}אכל {לפני המזון} - {פטר} (15) מברכה {את הפרפרת} העשויה מפת הבאה בכסנין {ש}אוכל {לאחר המזון.}
{ברך על הפת} - {פטר את הפרפרת} שאוכל (16).
ברך {על הפרפרת} שאכל קודם הסעודה - {לא פטר את הפת,} לפי שאין הפת טפלה לפרפרת אלא חשובה ממנה (17).
{בית שמאי אומרים}: אין הפרפרת פוטרת {אף לא מעשה קדרה} [{מיני דייסא}], { למרות שברכתן שוה.}
{היו יושבין} ואוכלים שלא בהסבה {כל אחד מברך לעצמו,} ואין אחד יכול להוציא בברכתו את האחרים, כי היות שלא הסבו אינם נחשבים כקבועים יחד בסעודה, ואין צירוף ביניהם (18).
אבל אם {הסבו} לאכול, הרי כיון שקבעו עצמם לאכול כאחד בהסבה (19) - {אחד} {מברך} (20) {לכולן} (21).