{בא להם יין בתוך המזון,} ולא בירכו כבר על היין לפני המזון - {כל אחד ואחד מברך לעצמו,} וכפי שיבואר הטעם בגמרא.
אבל אם בא להם יין ל{אחר המזון,} קודם ברכת המזון, - {אחד מברך לכולם.}
{והוא,} אותו שברך על היין, {אומר} גם את הברכה {על המוגמר.} שהיו רגילים להביא לפניהם אחר אכילה אבקת בשמים שחוקים ומניחים אותם במחתות על גבי האש לריח טוב, ומברכים עליהם בורא עצי בשמים.
{ואף על פי שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר} ה{סעודה,} דהיינו לאחר ברכת המזון, ויש הפסק גדול בין ברכת היין למוגמר שהרי מברכים בנתיים ברכת המזון, בכל זאת אותו שבירך על היין הוא זה שמברך גם על המוגמר, כי מי שהתחיל בברכות אחרונות - גומרן (1).
(((גמרא:)))
{אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: לא שנו} שיין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון [קודם ברכת המזון], {אלא בשבתות וימים טובים}, (2) {הואיל ואדם קובע סעודתו על היין,} ורגיל לשתות יין גם לאחר המזון הרי מן הסתם כיוון בשעת ברכה לפטור גם יין זה.
{אבל בשאר ימות השנה} שאין רגילות לשתות יין לאחר הסעודה, הריהו {מברך על כל כוס וכוס,} כיון שלא כיוון עליהם בתחלה בשעה שבירך על היין שלפני המזון.
{אתמר נמי, אמר רבה בר מרי, אמר רבי יהושע בן לוי: לא שנו אלא בשבתות וימים טובים, ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ, ובשעת הקזת הדם, הואיל ואדם קובע} בזמנים אלו את {סעודתו על היין, אבל} {בשאר ימות השנה מברך על כל כוס וכוס.}
{רבה בר מרי איקלע לבי רבא ב}יום {חול. חזייה} לרבא {דבריך} על היין שבא {לפני המזון, והדר בריך} על היין שבא {לאחר המזון} [קודם ברכת המזון].
{אמר ליה} רבה בר מרי: {יישר,} יפה עשית. {וכן אמר רבי יהושע בן לוי} לעשות.
{רבי יצחק בר יוסף איקלע לבי אביי ביום טוב, חזייה} לאביי, { דבריך אכל כסא וכסא.}
{אמר ליה} לאביי: וכי {לא סבר לה מר להא דרבי יהושע בן לוי,} שביום טוב, כיון שרגילים לשתות יין אף לאחר הסעודה, דעתו בשעת הברכה גם על יין זה ואינו צריך לחזור ולברך?
{אמר ליה} אביי, {נמלך אנא!} איני רגיל לקבוע סעודה על היין אף ביום טוב, ולא היה בדעתי לשתות עוד, על כן בכל פעם שאני שותה אני צריך לחזור ולברך.
{איבעיא להו: בא להם יין בתוך המזון} ובירכו עליו, ולא שתו יין לפני המזון - {מהו שיפטור} בברכתו {את היין שלאחר המזון?}
וצדדי הספק הם:
{אם תימצי לומר} להביא ראיה ממשנתנו, שאמרה: {"ברך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון",} אין זו ראיה.
{משום} שהתם במשנה, שתי הכוסות שוים בכך {דזה} בא כדי {לשתות} ולהנאה {וזה} בא כדי {לשתות} ולהנאה, ולכן היין שלפני המזון פוטר בברכתו את היין שלאחר המזון.
{אבל הכא,} בספק שלפנינו, {דזה,} היין שלאחר המזון, בא כדי {לשתות, ו}אילו {זה} שבתוך המזון בא רק כדי {לשרות} את האכילה שבמעיו, {לא!} מאחר שאין היין שבתוך המזון חשוב כל כך כדי שיהיה בכוחו לפטור את היין שלאחר המזון החשוב ממנו.
{או דילמא, לא שנא.}
{רב אמר}: יין שבתוך המזון {פוטר} את היין שלאחר המזון.
{ורב כהנא אמר: אינו פוטר.}
{רב נחמן אמר: פוטר.}
{ורב ששת אמר: אינו פוטר.}
{רב הונא ורב יהודה וכל תלמידי דרב אמרי: אינו פוטר} (3).
{איתיביה רבא לרב נחמן,} שאמר פוטר:
והרי שנינו במשנתנו: {בא להם יין בתוך המזון,} ולפני המזון לא היה להם יין - {כל אחד ואחד מברך לעצמו.} אבל אם בא להם היין {לאחר המזון אחד מברך לכולם.}
וסבר רבא שהמקרה השני השנוי במשנתנו שעל יין הבא לאחר המזון אחד מברך לכולם עוסק באופן שכבר בירכו קודם על יין שבתוך המזון ומקרה זה הוא המשך למקרה הראשון שהביאו יין בתוך המזון, ומוכח מזה שיין שבתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון.
מתרצת הגמרא: {אמר ליה} רב נחמן: אין המקרה השני המובא במשנתנו בא כהמשך למקרה הראשון אלא {הכי קאמר} התנא שבמשנתנו: {אם לא בא להם יין בתוך המזון אלא} רק {לאחר המזון} - {אחד מברך} {לכולם} (4).
שנינו במשנה: {ברך על הפת פטר את} {הפרפרת, על הפרפרת לא פטר את הפת.}
{בית שמאי אומרים: אף לא מעשה קדרה.} {איבעיא להו}: האם {בית שמאי} מתייחסים בדבריהם לדין הראשון שבמשנה ו{ארישא פליגי, או דילמא} מתייחסים הם בדבריהם לדין השני שבמשנה ו{אסיפא פליגי} (5)?
ביאור הספק: האם בית שמאי מתייחסים למה {דקאמר תנא קמא: ברך על הפת פטר את הפרפרת,} אף על פי שאין הפרפרת באה לצורך סעודה למלוי הכרס, אלא לגמר אכילה ולעונג, מכל מקום היא נפטרת על ידי ברכת הפת, לפי שהיא טפלה לו. {ו}משמע, {כל שכן מעשה קדרה} שהיא באה למזון ולשובע ממש, ודאי שתפטר בברכת הפת.
{ו}על דין זה {אתי בית שמאי} לחלוק ו{למימר, לא מבעיא פרפרת דלא פטרה להו פת, אלא אפילו מעשה קדרה} שבאה למזון ולשובע {נמי לא פטרה} אותה הפת
{או דילמא} בית שמאי {אסיפא פליגי,} אבל ברישא - פת פוטרת הכל.
{דקתני} בסיפא: {ברך על הפרפרת לא פטר את הפת,} כיון שהפת חשובה היא, ואינה נטפלת לפרפרת.
ומשמע מכך שרק {פת} מחמת חשיבותה {הוא דלא פטר} לה בברכתו שבירך על הפרפרת, {אבל מעשה קדרה} שאינה חשובה כפת {פטר} בברכה שבירך על הפרפרת.
{ו}על דין זה {אתו בית שמאי} לחלוק ו{למימר,} שלא רק את הפת אין הפרפרת פוטרת אלא {ואפילו מעשה קדרה} שאינה חשובה כל כך {נמי לא פטר} בברכה שעל הפרפרת (6),
מסיקה הגמרא: {תיקו!}
שנינו במשנה: {היו יושבין} - {כל אחד ואחד} מברך לעצמו. הסבו - אחד מברך לכולם.
מדייקת הגמרא: {הסבו} - {אין,} רק אז אחד מברך לכולם, אבל אם {לא הסבו} - {לא} יברך אחד לכולם, אלא כל אחד יברך לעצמו (7),
{ורמינהו} סתירה לכך, מהמבואר בברייתא: {עשרה} בני אדם {שהיו הולכים בדרך, אף על פי שכולם אוכלים מככר אחד} אין בזה די בכדי לצרפם לחבורה אחת, ולכן {כל אחד ואחד מברך לעצמו.} אבל אם {ישבו לאכול} יש בכח ישיבתם יחד לצרפם זה לזה ולהחשיבם כחבורה אחת {אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו} המיוחד לו, ולכן {אחד מברך לכולם.}
{קתני, ישבו,} אחד מברך לכולם, {אע"פ שלא} {הסבו,} ואילו ממשנתנו מדוייק שרק בהסיבה מצטרפים הם זה לזה לחבורה אחת.
מתרצת הגמרא: {אמר רב נחמן בר יצחק}: הברייתא שמחשיבה את ישיבתם כחבורה אחת עוסקת במקרה {כגון דאמרי "ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן",} שקבעו להם מקום סעודה באמרם "נלך ונאכל לחם במקום פלוני", ובאופן זה ישיבתם נחשבת כקביעות אף בלא הסבה. אבל המשנה עוסקת במקרה שישבו מאליהן יחד בלא שבתחילה קבעו להם מקום, ובאופן זה אין ישיבתם מצרפת אותם יחדיו אלא אם כן הסבו (8).
{כי נח נפשיה דרב אזלו תלמידיו בתריה} ללוות את מיטתו למקום קבורתו. {כי הדרי} כשחזרו מהלויתו {אמרי: ניזיל וניכול לחמא אנהר דנק,} [נלך ונאכל לחם על יד הנהר ששמו "דנק"].
{בתר דכרכי} [לאחר שאכלו] {יתבי} [ישבו], {וקא מיבעיא להו} והסתפקו לענין ברכת המזון, האם כל אחד יברך לעצמו, כיון שרק במקרה ש{"הסבו" דוקא תנן} במשנה שאחד מברך לכולם, {אבל ישבו לא,} אף שקבעו להם מתחלה מקום לשבת יחד.
{או דילמא: כיון דאמרי "ניזיל וניכול ריפתא בדוכתא פלניתא", כי הסבו דמי} [הרי זה כאילו הסיבו] ואחד מוציא את כולם (9).
{לא הוה בידייהו,} שלא ידעו לפשוט את הספק.
{קם רב אדא בר אהבה} שהיה מתלמידי רב