{אהדר קרעיה לאחוריה,} הפך את חלוקו הקרוע כבר [מהספדו של רב] לאחוריו, כדי שיהא מקום הקרע, שהיה לפניו, מושלך מאחוריו, ומקום הבגד שנשאר שלם מאחור יהא לפניו, {וקרע קריעה אחרינא} על רב להראות בזה אבלותו שקשה עליו כיום המיתה, לפי שעכשיו הרגישו יותר בחסרונו שלא היה מי שיורה להם כיצד לנהוג. {אמר: נח נפשיה דרב, ו}אפילו הלכות {ברכת מזונא לא גמרינן} [לא הספקנו ללמוד ממנו].
נותרו התלמידים בספיקם {עד דאתא ההוא סבא,} ו{רמא להו} [הקשה להם לתלמידי רב] את הסתירה מ{מתניתין אברייתא} וכפי שהקשו לעיל, {ושני להו} כפי שיישב רב נחמן בר יצחק לעיל, {כיון דאמרי ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן} - {כהסבו דמי.}
שנינו במשנה: {הסבו} - {אחד מברך} לכולן.
{אמר רב}: דין זה שרק כשהסבו אחד מברך לכולם {לא שנו אלא בפת דבעי הסבה,} כי מאחר שהפת חשובה היו רגילים לאוכלה בהסיבה דרך קביעות וממילא כשאינם מסיבים יש בזה משום גילוי דעת שרוצים לאוכלה דרך עראי שאז אין צירוף בין האוכלים. {אבל יין} שאינו חשוב כפת ולא נהגו להסב בשתייתו {לא בעי הסבה} אלא אף בלא שהסיבו אחד מוציא את כולם.
{ורבי יוחנן אמר: אפילו יין נמי בעי הסבה,} כי יש לו חשיבות ורגילים לשתותו בהסיבה, ולכן בשלא הסבו אין האחד מוציא את השאר ידי חובה (1).
{איכא דאמרי: אמר רב}: דין זה שהסבו אחד מברך לכולם {לא שנו אלא} ב{פת דמהניא ליה הסבה} [שמועילה לו הסיבה], כי מאחר שהיא חשובה הרי ההסיבה מועילה להחשיב את אכילתה כאכילה בקביעות והמשתתפים באכילה נחשבים כקבועים יחד. {אבל יין לא מהני ליה הסבה}, ואפילו אם הסיבו כל אחד מברך לעצמו. כי מאחר שאינו חשוב כל כך אין שתייתו נחשבת כקבועה ולכן אף שהסיבו בשתייתו אין כאן צירוף.
{ורבי יוחנן אמר: אפילו יין נמי מהניא ליה הסבה}, כי גם יין חשוב הוא ולכן בהסיבו אחד מברך לכולם (2).
{מיתיבי: כיצד סדר הסבה? אורחין} שהגיעו ראשונים {נכנסין, ויושבין} וממתינים {על גבי ספסלין ועל גבי קתדראות עד ש}יגיעו ו{יכנסו כולם}, ובשעה שהיו הראשונים ממתינים {הביאו להם מים} ו{כל אחד ואחד} היה {נוטל ידו אחת}, שבה היה מקבל כוס יין שרגילים היו לשתות קודם הסעודה (3),
וכש{בא להם} ה{יין} - {כל אחד ואחד מברך} על היין {לעצמו}, כיון שעדיין לא הסבו.
לאחר שכל האורחים הגיעו ונכנסו {עלו} כולם על המטות שהיו בחדר אחר, {והסבו, ובא להם מים} פעם נוספת, ו{אף על פי שכל אחד ואחד} כבר {נטל ידו אחת} קודם לשתיית היין, הרי הוא {חוזר ונוטל} עכשיו {שתי ידיו} לאכילת הפת שהרי היא נאכלת בשתי ידיו (4).
לאחר הנטילה {בא להם יין} פעם נוספת. {אף על פי שכל אחד ואחד} כבר {ברך לעצמו} על היין ששתה קודם שהסבו, צריכים לחזור ולברך על יין זה (5) ברכה נוספת. אכן על שתיה זו, כיון שהיא בהסיבה {אחד מברך לכולם.}
מקשה הגמרא מברייתא זו: {להאיך לישנא} קמא {דאמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסבה אבל יין לא בעי הסבה} - {קשיא} עליו מ{רישא} של הברייתא שאמרה שעל היין שהיו שותים בתחלה קודם שהסבו, כל אחד מברך לעצמו. והרי לדברי רב יין אינו צריך הסיבה אלא אף אם שתו אותו בישיבה בלבד אחד יכול להוציא את כולם בברכתו.
מתרצת הגמרא: {שאני אורחין} (6) {דדעתייהו למיעקר.} כיון שאין זה מקום המסיבה אלא דעתם לעקור ממקום זה לחדר אחר ששם הסבו, לכן אי אפשר להחשיב את שתייתם כ"שתיית קבע" כי ישיבה עראית כזו ודאי לא מצרפת את היושבים כדי שאחד יברך לכולם. ודברי רב שיין אינו צריך הסיבה אמורים באופן ששותים יין שלא בשעת סעודה או בשעת הסעודה ובמקום המסיבה.
מוסיפה הגמרא ומקשה מברייתא זו: {ולהאיך לישנא} בתרא, {דאמר רב: לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה, אבל יין לא מהניא ליה הסבה} - {קשיא} עליו מ{סיפא} של הברייתא שאמרה שעל היין שהיו שותים בהסיבה אחד מברך לכולם, והרי לדברי רב לא מועילה הסבה ביין?
מתרצת הגמרא: {שאני התם,} שהסבו לסעודת פת, ובאופן כזה אנו אומרים {דמגו} [מתוך] {דקא מהניא ליה הסבה לפת} [שמועילה להם ההסיבה לענין הלחם] להחשיב את המסובים כבני חבורה אחת, {מהניא ליה הסבה} זו גם {ליין} להחשיבם כקבועים יחד.
שנינו במשנה: {בא להם יין בתוך המזון} - כל אחד ואחד מברך לעצמו.
{שאלו את בן זומא: מפני מה אמרו} במשנה {בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו, לאחר המזון אחד מברך לכולם?}
{אמר להם: הואיל ו}באמצע האכילה {אין בית הבליעה פנוי} ואין לב המסובין אל המברך אלא לאכילה ואינם מכוונים לצאת ידי חובתם בברכתו (7).
שנינו במשנה: {והוא}, המברך על היין, {אומר} את הברכה {על המוגמר}, ומוציא את כולם ידי חובת ברכה.
מדייקת הגמרא: {מדקתני} במשנה {והוא אומר על המוגמר, מכלל} זה משמע שאף {דאיכא} אדם אחר מהיושבים שם, שהוא {עדיף} [חשוב] {מיניה}, מזה שמברך על היין, - אפילו הכי אמרו שהמברך על היין הוא יברך על המוגמר, כי מי שהתחיל בברכות אחרונות הוא גומרן.
מוסיפה הגמרא שדין זה {מסייע ליה לרב.}
{דאמר רב חייא בר אשי אמר רב: הנוטל ידיו תחלה באחרונה}, - אדם חשוב שהשתתף בסעודה וכיבד את אחד מהמסובין ליטול ראשון את ידיו למים אחרונים, {הוא} ה{מזומן} גם {לברכה}, הוא זה שיברך ברכת המזון, ואין לכבד בה את החשוב לפי שהמתחיל במצוה ליטול ידיו מים אחרונים אומרים לו גמור ותברך (8).
{רב ורבי חייא הוו יתבי קמיה דרבי בסעודתא. אמר ליה רבי לרב: קום משי ידך} [עמוד וטול ידיך]. {חזייה} רבי לרב {דהוה מרתת} [שהיה רועד] מחשש שמא ראה רבי שידיו מלוכלכות או שהאריך בסעודה יותר מדאי ולכן גוער בו שימהר ויטול ידיו.
{אמר ליה רבי חייא} לרב: {בר פחתי} [בן גדולים], אין לך לפחד שלא ראה רבי בך דבר שאינו הגון. אלא {עיין בברכת מזונא קאמר לך!} שבזה נתן לך רבי רשות לברך ברכת המזון, דקיימא לן: הנוטל ידיו מים אחרונים תחלה - הוא מברך ברכת המזון.
{אמר רבי זירא אמר רבא בר ירמיה: מאימתי מברכין על הריח} של המוגמר?
{משתעלה תמרתו} - משעה שעשן הקיטור מתמר ועולה.
{אמר ליה רבי זירא לרבא בר ירמיה}: איך יתכן לברך משיעלה עשן הקיטור, {והא לא קא ארח,} עדיין לא נהנה מהריח?
{אמר ליה} רבא לרבי זירא: {ולטעמיך}, שצריך להנות ורק אחר כך לברך. מדוע לא שאלת גם על הבא לאכול לחם, {"המוציא לחם מן הארץ" דמברך} קודם לאכילתו, {והא} עדיין {לא אכל? אלא} בעל כרחך, כיון ש{דעתיה למיכל}, יכול הוא לברך על ההנאה הקרובה לבוא אף שטרם אכל, {הכא נמי}, כיון ש{דעתיה לארוחי}, יכול הוא לברך על ההנאה הקרובה לבוא אף שעדיין לא הריח (9).
{אמר רבי חייא בריה דאבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי: כל המוגמרות} - {מברכין עליהן} כשבאים להריח מהם ברכת {"בורא עצי בשמים"}, ואף על פי שכבר נשרף העץ עדיין אפשר לברך ברכה זו בזמן שהעשן מתמר ועולה (10). {חוץ מ}על {"מושק", ש{מ}ִן חיה הוא} נוצר ולא מהעץ ולכן דינו {שמברכין עליו} ברכת {"בורא מיני בשמים".}
{מיתיבי: אין מברכין "בורא עצי בשמים" אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר ועל ההדס שבכל מקום,} וכן כל הדומים להם. כי בכל אלו מריחים את העץ בעודו קיים, ולכן אפשר לברך על העץ בורא עצי בשמים, משא"כ מוגמר שאין העץ קיים אלא הריח בלבד - מברכים "בורא מיני בשמים". ואם כן, מדוע אמרו אותם אמוראים שעל כל המוגמרות יש לברך "בורא עצי בשמים"!?
מסיקה הגמרא {תיובתא.}
{אמר ליה רב חסדא לרב יצחק: האי משחא דאפרסמון}, שמן אפרסמון, {מאי מברכין עלויה} כשמריחים אותו?
{אמר ליה} רב יצחק: {הכי אמר רב יהודה} מברכים עליו {"בורא שמן ארצנו"}, לפי שהאפרסמון גדל ביריחו [ועל שם ריחו נקראת שמה של העיר "יריחו"].
{אמר ליה: בר מיניה דרבי יהודה, דחביבא ליה ארץ ישראל} אל תביא ראיה לדין זה מרבי יהודה שארץ ישראל חביבה בעיניו מאד ולכן הוא מזכיר בברכה את ארץ ישראל. {לכולי עלמא} לשאר האנשים {מאי} היא ברכתו של שמן האפרסמון.
{אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן}: מברכים עליו {"בורא שמן ערב"} (11).
{אמר רב אדא בר אהבה: האי כשרתא} [עץ בושם הקרוי קושט], {מברכין עלויה "בורא עצי בשמים",} משום שמריחים את העץ עצמו. {אבל משחא כבישא}, שמן שטמון בו הקושט, ונודף ממנו ריחו של הבושם הטמון בתוכו, {לא} מברכים על ריחו ברכה זו הואיל והקושט אינו נראה לעינינו אלא השמן, [והוא הרי אינו גורם את הריח מצד עצמו שיברכו עליו] (12).
{ורב כהנא אמר: אפילו משחא כבישא} מברכים על ריחה, כי מ"מ הוא קיים לפנינו בצורתו אף שאינו נראה לעין, {אבל משחא טחינא}, שמן שטחנו בו את הקושט - {לא} מברכים עליו, כי מלבד מה שהקושט אינו נראה לעין הוא אינו קיים בצורתו הראשונה.
{נהרדעי אמרי: אפילו משחא טחינא} מברכים על ריחה, כי אף על פי שהקושט קיים בשמן שלא בצורתו הראשונה וגם אינו ניכר לעינינו, עדיין הוא נחשב כבושם שקיים לפנינו (13).