{אמר רב גידל אמר רב: האי סמלק} מין עשב שיש בו שלש שורות של עלין זו למעלה מזו, ושלשה עלין בכל שורה, - {מברכין עלויה "בורא עצי בשמים"} כי מין "עץ" הוא.
{אמר רב חננאל אמר רב: הני חלפי דימא}, עשב העשוי כעין גבעולי פשתן, - {מברכין עלייהו "בורא עצי בשמים".} כי אף הוא מין עץ (1).
{אמר מר זוטרא: מאי קראה} מהו המקור שממנו ניתן ללמוד שעשבים אלו קרויים "עץ"? שנאמר: [יהושע ב ו] {"והיא העלתם הגגה, ותטמנם בפשתי העץ"}. ומוכח שאע"פ שאין הפשתן קרוי אילן, מכל מקום הוא נקרא בלשון הכתוב "עץ".
{אמר רב משרשיא: האי נרקום דגנוניתא} [חבצלת השרון הגדלה בגינה], {מברכין} {עלויה "בורא עצי בשמים"}. אבל על ריחה של חבצלת השרון הגדלה {בדברא} - במדבר, יש לברך {"בורא עשבי בשמים"} (2).
{אמר רב ששת: הני סיגלי}, מין עשב - {מברכין עלייהו} כשבא להריחם {"בורא עשבי בשמים"} (3).
{אמר מר זוטרא: האי מאן דמורח} (4) באתרוגא או בחבושא [המריח בפרי האתרוג או בפרי החבוש] (5) {אומר: "ברוך} {שנתן} (6) {ריח טוב בפירות".}
{אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק} (7) {ביומי ניסן,} (8) {וחזי} (9) {אילני} (10) {דקא מלבלבי,} [היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים] {אומר: "ברוך שלא חיסר בעולמו כלום,} {וברא בו בריות טובות ואילנות טובות} (11) {להתנאות} (12) {בהן בני אדם".}
{אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מנין שמברכין על הריח? שנאמר}: [תהלים קנ ו] {"כל הנשמה תהלל יה"} (13) {. איזהו דבר} שהנשמה (14) נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו - הוי אומר: זה הריח (15).
{ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: עתידים בחורי ישראל} שלא טעמו טעם חטא {שיתנו ריח טוב כ}יער ה{לבנון} שעליו ופרחיו נותנים את ריחם הטוב על בני ישראל שנאמר: [הושע יד ז] {"ילכו יונקותיו} [אלו בחורי ישראל] {ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון".}
{ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מאי דכתיב}: [קהלת ג יא] {"את הכל עשה יפה בעתו"?}
{מלמד שכל אחד ואחד} מהאומנים {יִפֶּה לו הקב"ה אומנותו בפניו}. שאפילו לזה שאומנותו אינה יפה, ייפה הקב"ה את האומנות בפניו שתמצא חן בעיניו ויעשנה כדי שלא יחסר העולם אומנות זו.
{אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי} [פתגם שאנשים רגילים לאמרו]: {תלה ליה קורא לדבר אחר, ואיהו} - {דידה עביד!} תְּלה לו לחזיר על צוארו את הענף הרך [הנקרא קורא] הגדל בדקל כדי שיאכלנו כשהוא נקי, והוא יעשה את שלו - יגלגלנו באשפה! שזו היא אומנתו של החזיר לגלגל באשפה כל דבר ואינו רואה בזה שום חסרון.
{ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב}: אף שאמר מר אל יצא אדם יחידי בלילה, מ"מ מותר לו לצאת כשבידו {אבוקה} כי היא נחשבת {כשנים, ו}אילו כשה{ירח} מאיר הרי זה נחשב {כשלשה}. [ההבדל ביניהם יבואר בהמשך].
{איבעיא להו}: האם {אבוקה} נחשבת {כשנים בהדי דידיה} [יחד אתו], {או דילמא אבוקה} נחשבת {כשנים לבר מדידיה} [בלעדיו] ונמצא שיחד אתו יש כאן שלשה? {תא שמע}: מסיום דברי רב שאמר {"וירח} - {כש לשה".}
{אי אמרת בשלמא} שאבוקה כשנים היינו {בהדי דידיה, שפיר} מובנים דברי רב שאמר "ירח כשלושה".
{אלא אי אמרת} שאבוקה נחשבת כשנים היינו {לבר מדידיה.} אם כן הרי נמצא שגם "ירח כשלושה" הכוונה לבר מדידיה. וקשה: {ארבעה} - {למה לי,} איזו תועלת ישנה מכך שבצירוף הירח הם נחשבים לארבעה!?
{והאמר מר: לאחד} השד {נראה ומזיק, לשנים} השד {נראה ואינו מזיק. לשלשה אינו נראה כל עיקר.} ואם כן איזו תועלת ישנה בכך שנחשיבם כארבעה והרי כבר בשלושה אין השד נראה כלל,
{אלא, לאו, שמע מינה} דהא דאמרינן ש{"אבוקה כשנים"} שאמר רב, הכוונה {בהדי דידיה.}
{שמע מינה!}
{ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משם רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים}, (16) {} {מנלן? מתמר. שנאמר}: [בראשית לח כה] {"היא מוצאת",} שאע"פ שהוציאוה לישרף לא גילתה שהיא הרה מיהודה כדי שלא להלבין פניו, אלא שלחה לו את הסימנים כדי שיודה לבדו, ואמרה: אם יודה יודה, ואם לאו אשרף ולא אלבין פניו.
{תנו רבנן: הביאו לפניו} בסוף הסעודה {שמן} לסוך ידיו להעביר את זוהמת האוכל (17), {והדס} להריח בו,
נחלקו התנאים בסדר הקדמת הברכות.
{בית שמאי אומרים}: בתחלה {מברך על השמן} בורא שמן ערב" {ואחר כך מברך על ההדס} "בורא עצי בשמים".
{ובית הלל אומרים} להיפך: בתחלה {מברך על ההדס ואחר כך מברך על השמן} (18).
{אמר רבן גמליאל: אני אכריע} ההלכה כבית שמאי, כיון שמה{שמן} ניתן להנות שתי הנאות שהרי {זכינו לריחו וזכינו לסיכתו,} ואילו מה{הדס} ניתן להנות רק הנאה אחת שהרי {ריחו זכינו, ולסיכתו לא זכינו.}
{אמר רבי יוחנן: הלכה כדברי המכריע} שהכריע כשיטת בית שמאי כלומר, כדברי רבן גמליאל (19).
{רב פפא איקלע} [הזדמן] {לבי} [לביתו של] {רב הונא בריה דרב איקא. אייתו לקמייהו} [הביאו לפניהם] {שמן והדס. שקל רב פפא, בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן}, כדעת בית הלל.
{אמר ליה} רב הונא: וכי {לא סבר לה מר} להא דאמר רבי יוחנן {הלכה כדברי המכריע} כדעת בית שמאי, שתחלה מברך על השמן ואחר כך על ההדס?
{אמר ליה} רב פפא: {הכי אמר רבא: הלכה כבית הלל} דמברך על ההדס ואחר כך על השמן. ולכן אף אני נהגתי כבית הלל שלא כדעת רבי יוחנן.
מוסיפה הגמרא: {ולא היא!} מעולם לא אמר רבא שהלכה כבית הלל. ורב פפא שתלה סברת עצמו בדעת רבא - {לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד} (20).
{תנו רבנן: הביאו לפניהם שמן} להריח בו {ויין} לשתותו (21) -
{בית שמאי אומרים}: (22) {אוחז השמן בימינו}, מפני שכל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו צריך לכתחלה לאוחזו בימינו בשעת הברכה כדי שיכוין היטב על מה הוא מברך. {ואת היין בשמאלו}, לפי שאינו מברך עליו לעת עתה.
בתחלה {מברך על השמן} ברכת "בורא שמן ערב", {ו}אחר כך {חוזר} ונוטל את היין בימינו {ומברך על היין.} ו{בית הלל אומרים: אוחז את היין בימינו}, לפי שמקדים ברכת היין. {ואת השמן} אוחז {בשמאלו} לפי שלעת עתה אינו מברך עליו (23).
בתחלה {מברך על היין וחוזר} ונוטל את השמן בימינו {ומברך על השמן.}
{ו}אם הסועד תלמיד חכם הוא, {טחו} [מקנחו] את השמן שנשאר על ידיו - {בראש השמש.}
{ואם אף} ה{שמש תלמיד חכם הוא} - {טחו} לשמן הנותר {בכותל.}
וטעם הקינוח הוא {מפני שגנאי לתלמיד חכם לצאת לשוק כשהוא מבושם,} וכפי שיבואר בסמוך.
{תנו רבנן: ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם: אל יצא כשהוא מבושם לשוק, ואל יצא יחידי בלילה, ואל יצא במנעלים} {המטולאים} [שיש בהם טלאים], {ואל יספר עם אשה בשוק, ואל יסב בחבורה של עמי הארץ, ואל יכנס באחרונה} [אחרון] {לבית המדרש. ויש אומרים: אף לא יפסיע פסיעה גסה, ואל יהלך בקומה זקופה.}
מבררת הגמרא דינים אלו אחד לאחד: {"אל יצא כשהוא מבושם לשוק"} מה טעמו?
{אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן}: דין זה {במקום שחשודין על משכב זכור} נאמר, שהחשודים על כך מבשמין עצמם כדי שיתאוו להם.
{אמר רב ששת: לא אמרן} שאסור לצאת לשוק כשהוא מבושם, {אלא} כשהבושם {בבגדו, אבל} כשהבושם {בגופו} מותר, היות וה{זיעה מעברא ליה} לבושם (24).
{אמר רב פפא: ושערו} - {כבגדו דמי}. לפי שלא מצוי בו זיעה, ואסור להטיל בו בושם.
{ואמרי לה} ויש האומרים שמותר להטיל בושם בשערו, כיון ששערו לענין בושם - {כגופו דמי,} היות שגם בשיער מצוי זיעה.
הדין השני המובא בברייתא: {"ואל יצא יחידי בלילה"}, מה טעמו?
{משום חשדא,} שיחשדוהו בזנות.
{ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידנא} [ולא אמרו כן אלא כשלא קבוע לו זמן] ללמוד אצל רבו בלילה, {אבל} אם {קביע ליה עידנא,} שזמן קבוע לו ללכת ללמוד בלילה, מותר לצאת יחידי, משום {דמידע ידיע} לכל {דלעידניה קא אזיל}, ולא יבואו לחשוד בו.
הדין השלישי המובא בברייתא: {"ואל יצא במנעלים המטולאים", מסייע ליה לרבי חייא בר אבא. דאמר רבי חייא בר אבא גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים המטולאים} לפי שהוא צריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו (25).
מקשה הגמרא: {איני, והא רבי חייא בר אבא} עצמו {נפיק} [יצא] במנעלים המטולאים!?
{אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן}: לא אמרו שגנאי הוא הדבר אלא דוקא {בטלאי על גבי טלאי.}
{ולא אמרן} שגנאי הוא, {אלא בפנתא} כשהטלאי בגב הנעל, {אבל בגילדא} [בסוליא] {לית לן בה}, ומותר.
{ו}אף {בפנתא} נמי {לא אמרן, אלא} לצאת בו {באורחא} [בדרך], {אבל בביתא} - {לית לן בה.}
{ולא אמרן} שגנאי הוא, {אלא בימות החמה} לפי שהטלאי נראה, {אבל בימות הגשמים} שהטיט שעל הנעל מכסהו - {לית לן בה}, ומותר.
הדין הרביעי המובא בברייתא: {"ואל יספר עם אשה בשוק".} - {אמר רב חסדא: ואפילו היא אשתו,} לפי שאין הכל מכירין בה, ויבואו לחשוד בו.
{תניא נמי הכא}: אל יספר עם אשה בשוק {אפילו היא אשתו ואפילו היא בתו ואפילו היא אחותו, לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו.}
הדין החמישי המובא בברייתא: {"ואל יסב בחבורה של עמי הארץ",} - {מאי טעמא?}
{דילמא אתי לאמשוכי בתרייהו} [פן יגרר אחריהם].
הדין השישי המובא בברייתא: {"ואל יכנס אחרונה לבית המדרש"} - מה טעמו?
{משום דקרו ליה פושע} [מתעצל] (26).
הדין הנוסף המובא בברייתא: {"ויש אומרים: אף לא יפסיע פסיעה גסה",} - מה טעמו? {דאמר מר: פסיעה גסה} - {נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם} (27).
{מאי תקנתיה} של הפוסע פסיעה גסה?
{להדריה} [יחזירנו] למאור עיניו {בקדושא דבי שמשי}, בשתית כוס של קידוש בליל שבת (28).
הדין האחרון המובא בברייתא: {"ואל יהלך בקומה זקופה",} - מה טעמו?
{דאמר מר: המהלך בקומה זקופה, אפילו} {ארבע אמות, כאילו דוחק רגלי שכינה. דכתיב}: [ישעיה ו ג] {"מלא כל הארץ כבודו"} (29).