(((מתניתין:)))
{הביאו לפניו מליח בתחלה ופת עמו} - {מברך על המליח} לפי שהוא העיקר, {ופוטר} בברכה זו גם {את הפת}, (1) {} כי {הפת טפלה לו} (2).
{זה הכלל: כל שהוא עיקר ועמו טפלה} - {מברך על העיקר, ופוטר את הטפלה} (3).
(((גמרא:)))
מקשה הגמרא: {ומי איכא מידי} [וכי תתכן מציאות] {דהוי מליח עיקר ופת טפלה}, והרי הפת חשובה יותר ובהכרח שהיא העיקר? מתרצת הגמרא: {אמר רב אחא בריה דרב עוירא אמר רב אשי}: משנתנו, {באוכלי פירות גנוסר שנו}, שפירות אלו הגדלים סמוך לים כנרת חשובים הם מן הפת, ולפיכך כשבירך על הפירות פטר את הפת שהיא טפלה להם, ו"מליח" השנוי במשנה היינו "פירות גינוסר", שמרוב מתיקותם מולחים אותם במלח (4).
{אמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן למיכל פירות גנוסר} [כשהיינו הולכים אחרי רבי יוחנן לאכול פירות גינוסר שהוא מקום ליד הכינרת ופירותיו מתוקים מאד], {כי הוינן בי מאה} [כשהיינו מאה ההולכים אחריו] {מנקטינן ליה לכל חד וחד עשרה עשרה} [היה כל אחד מאיתנו נוטל עבורו עשר פירות], {וכי הוינן בי עשרה} [וכשהיינו עשרה שהולכים אחריו] {מנקטינן ליה לכל חד וחד מאה מאה} [היה נוטל כל אחד מאיתנו מאה פירות], {וכל מאה מינייהו} [ממאות הפירות] היו כה גדולים עד ד{לא הוה מחזיק להו צנא בר תלתא סאוי} [שלא החזיק אותם אפילו כלי גדול ששיעור הנפח שלו הוא שלשה סאים]. {ואכיל להו} רבי יוחנן {לכולהו} הפירות, {ו}אף על פי כן {משתבע,} היה נשבע אחר האכילה, {דלא טעים זיונא,} שלא טעם דבר מאכל.
מקשה הגמרא: וכי {זיונא סלקא דעתך} שלא אכל, והלא פירות, ודאי דבר מאכל הם?
מתרצת הגמרא: {אלא, אימא} שנשבע לאחר אכילת הפירות שלא אכל {מזונא} [מאכל הסועד], לפי שפירות אלו אינם משביעים, מחמת מתיקותם הרבה (5).
{רבי אבהו אכיל} מפירות גנוסר כמות מרובה כל כך {עד דהוה שריק ליה דודבא מאפותיה} [שהחליק בשרו כל כך עד שהיה הזבוב מחליק ממצחו].
{ורב אמי ורב אסי הוו אכלי} מפירות גנוסר {עד דנתור מזייהו} [עד שנשרו שערותיהם].
{רבי שמעון בן לקיש הוה אכיל} מפירות גנוסר {עד דמריד} [עד שדעתו היתה נטרפת עליו], {ואמר להו רבי יוחנן לדבי נשיאה} [והיה רבי יוחנן מודיע זאת לבית הנשיא], {והוה משדר ליה רבי יהודה נשיאה באלושי אבתריה, ומייתי ליה לביתיה.} [ורבי יהודה הנשיא היה שולח קבוצת אנשים שיביאו את ריש לקיש לביתו] (6).
{כי אתא רב דימי אמר: עיר אחת היתה לו לינאי המלך בהר המלך} שהיו בה פירות מרובים כל כך, עד {שהיו מוציאים ממנה ששים רבוא ספלי טרית} [שש מאות אלף ספלים מלאים בחתיכות דג] {ל}האכיל בהם את {קוצצי} ה{תאנים, מערב שבת לערב שבת.} ומעשה זה מוכיח את ריבוי הפירות שגדלו בהר המלך עד שהיו נזקקים לפועלים מרובים כל כך לליקוט התאנים.
{כי אתא רבין אמר: אילן אחד היה לו לינאי המלך בהר המלך שהיו מורידים ממנו ארבעים סאה גוזלות משלש בריכות} [משלשה מחזורים של הטלת ביצים], כשבכל מחזור מורידים כמות זו. {ב}כל {חודש.}
{כי אתא רבי יצחק אמר: עיר אחת היתה בארץ ישראל ו"גופנית" שמה, שהיו בה שמנים זוגות} של {אחים כהנים,} שהיו {נשואים לשמנים זוגות} של {אחיות כהנות.} כלומר, כל זוג אחים כוהנים (מאלו השמונים) היו נשואים לזוג אחיות (משמונים הזוגות) שהיו בנות כהנים. ועשו כן משום שבת כהן הנישאת לישראל אין זיווגם עולה יפה (7). {ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא אשכחו} [ולא מצאו] כהן שנשא ישראלית {בר מבנתיה דרב חסדא} [מלבד בנותיו של רב חסדא] {דהוו נסיבן} [שהיו נשואות] {לרמי בר חמא ול}אחיו {מר עוקבא בר חמא. ואף על גב דאינהי הוו כהנתא}, שבנות רב חסדא היו בנות כהן, - {אינהו,} האחים שנשאו אותן {לא הוו כהני} אלא ישראלים.
{אמר רב: כל סעודה שאין בה מלח, אינה} נחשבת ל{סעודה.}
{אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל סעודה שאין בה שריף} [תבשיל לח] {אינה} נחשבת ל{סעודה.}
(((מתניתין:)))
{אכל ענבים} או {תאנים} או {רמונים} - {מברך אחריהם שלש ברכות} של ברכת המזון, {דברי רבן גמליאל.}
{וחכמים אומרים}: פירות משבעת המינים מברך לאחריהם רק {ברכה אחת מעין שלש.} {רבי עקיבא אומר: אפילו אכל שלק} [ירק שלוק], {והוא מזונו} שקבע עליו את סעודתו, - {מברך עליו שלש ברכות} של ברכת המזון (8).
{השותה מים לצמאו}, שנהנה מהם, [כי כשאינו צמא אין הנאה מהם], - {מברך} לפני השתיה {שהכל נהיה בדברו.}
{רבי טרפון אומר}: מברך לפני השתיה {בורא נפשות רבות וחסרונן} (9).
(((גמרא:)))
{מאי טעמא דרבן גמליאל} שמברך ברכת המזון על שבעת המינים?
{דכתיב: "ארץ חטה ושעורה} וגפן ותאנה ורמון ".
{וכתיב} בפסוק שלאחריו: {"ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם".}
{ו}עוד {כתיב} בפסוק שלאחריו: {"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך".} וסובר רבן גמליאל שהפסוק האחרון שבו מוזכר הציווי לברך ברכת המזון מוסב על שני הפסוקים שקדמו לו היינו בין על הלחם המוזכר בפסוק השני ובין על פירות שבעת המינים המוזכרים בפסוק הראשון.
{ורבנן} הסוברים שרק על הלחם יש לברך ברכת המזון, טעמם משום שתיבת {"ארץ"} האמור בפסוק השני באה כדי ל{הפסיק} את {הענין} שהיה מוזכר בפסוק הראשון ולפתוח בענין חדש, ונמצא אם כן שהפסוק האחרון שבו מוזכר הציווי לברך ברכת המזון מוסב רק על הלחם האמור בפסוק הסמוך (10).
מקשה הגמרא: {ורבן גמליאל נמי,} הרי {ארץ} האמור בפסוק השני {הפסיק הענין}, וכיצד אם כן למד מזה לברך ברכת המזון על כל שבעת המינים? מתרצת הגמרא: {ההוא} "ארץ" האמור בפסוק השני {מבעי ליה למעוטי הכוסס את החטה} כמות שהיא, כיון שאין זו אכילה חשובה (11) אינו חייב לברך עליה ברכת המזון (12).
{אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי חנינא: כל} מאכל {שהוא מחמשת המינין} של דגן - {בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף} מברך עליו {ברכה אחת מעין שלש.}
{אמר רבה בר מרי אמר רבי יהושע בן לוי: כל} פרי {שהוא משבעת המינין} האמורים בפסוק שנשתבחה בהם ארץ ישראל ואינו מין דגן, - {בתחלה מברך} עליו {בורא פרי} {העץ, ולבסוף} מברך עליו {ברכה אחת מעין שלש} (13).
{אמר ליה אביי לרב דימי: מאי ניהו} הנוסח של {ברכה אחת מעין שלש?}
{אמר ליה: אפירי דעץ} מברך: {"על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה} (14) {שהנחלת לאבותינו לאכול} מפריה ולשבוע מטובה (15), רחם ה' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל מקדשך ועל מזבחך, ותבנה ירושלים עיר קדשך במהרה בימינו, והעלנו לתוכה ושמחנו בה כי אתה ה' טוב ומטיב לכל".
ועל תבשיל {דחמשת המינין} מברך: {"על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה וכו'",} {וחותם: על הארץ ועל} (16) {המחיה} (17).
קיימא לן [לקמן מט א] ש"אין חותמים ברכה בשתים", היינו שאין לכלול שני ענינים שונים בחתימת הברכה, כי "אין עושים מצוות חבילות חבילות".
ומסתפקת הגמרא: {מיחתם} בברכת מעין שלש, {במאי חתים,} באיזה נוסח חותמים את ברכת מעין שלש שמברכים על הפירות? וביאור הספק, שהרי {כי אתא רב דימי, אמר: רב חתים} את הברכה שבתפלת מוסף {בראש חודש: "ברוך} אתה ה' {מקדש ישראל וראשי חדשים"} ולא חשש שזוהי חתימה בשתים, כי מאחר שהזמנים תלויים בבית דין המקדשים את החודש על פי הראיה, נמצא שזהו ענין אחד, שאנו משבחים לקב"ה המקדש את ישראל שהם מקדשים את ראשי החדשים.
ולכן מסתפקת הגמרא: {הכא}, בברכת מעין שלש שעל הפירות {מאי,} האם אף ברכה זו אינה נחשבת כחתימה בשתים, או לא (18)?
פושטת הגמרא:
{רב חסדא אמר}: שחותמים בנוסח: {על הארץ ועל פירותיה.}
{ורבי יוחנן אמר}: שחותמים בנוסח: {על הארץ ועל הפירות.} הרי שעל אף שינוי הנוסח ביניהם, שניהם מסכימים שיש להזכיר גם את הארץ וגם את הפירות ואין זו חתימה בשתים כי מברכים על הארץ שמוציאה פירות (19).
{אמר רב עמרם: ולא פליגי} רב חסדא ורבי יוחנן. {הא,} הוראת רב חסדא [שהיה בבבל] היא {לן} לבני בבל שיברכו "על פירותיה", {והא,} הוראת רבי יוחנן [שהיה בארץ ישראל] {להו} לבני ארץ ישראל שיברכו "על הארץ ועל הפירות".
{מתקיף לה רב נחמן בר יצחק}: איך יתכן שבני בבל יזכירו בברכתם את פירות ארץ ישראל? וכי {אינהו} בני ארץ ישראל, {אכלי} את פירות הארץ, {ואנן} בני בבל - {מברכין} עליהם?!
{אלא, איפוך: רב חסדא} שהיה בבבל {אמר} לבני בבל שנוסח חתימת הברכה היא: {על הארץ ועל הפירות} (20). ואילו {רבי יוחנן} שהיה בארץ ישראל {אמר} לבני ארץ ישראל שנוסח חתימת הברכה היא: {על הארץ ועל פירותיה} (21).