דף מד - ב

{אמר רב יצחק בר אבדימי משום רבינו: על הביעא} [ביצה], {ועל מיני קופרא} [בשר], {בתחלה מברך} עליהם {שהכל,} ו{לבסוף} מברך עליהם {בורא נפשות רבות.}

{אבל} על {ירקא} [ירקות] {לא} מברך ברכה אחרונה.

{ורבי יצחק אמר: אפילו} על {ירקא} מברך ברכה אחרונה, {אבל} על שתיית {מיא לא} מברך ברכה אחרונה,

{ורב פפא אמר: אפילו} על שתיית {מיא} מברך ברכה אחרונה (1).

{מר זוטרא עביד כרב יצחק בר אבדימי} ולא בירך ברכה אחרונה אלא על בשר וביצה. {ורב שימי בר אשי עביד כרבי יצחק}, ובירך ברכה אחרונה גם על ירק, אבל על שתיית מים לא בירך.

{וסימנך,} סימן יהא לך מי מהאמוראים נהג כמי: {חד} - מר זוטרא שהוזכר כאן יחיד בלא שם אביו, נהג בדין זה כרב יצחק בר אבדימי שהוזכר כאן {כתרי}, בשמו ובשם אביו.

{ותרי} - רב שימי בר אשי שהוזכר כאן בשמו ובשם אביו, נהג בדין זה {כחד} - כרבי יצחק שהוזכר כאן יחיד.

{אמר רב אשי: אנא, זמנא דכי מדכרנא עבידנא ככולהו} [בפעמים שאני זוכר (2), אני נוהג כדעת כולם] ומברך על הכל ברכה אחרונה.

{תנן} במסכת נדה: {כל שטעון ברכה לאחריו} - {טעון ברכה} גם {לפניו, ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו.}

מקשה הגמרא: {בשלמא לרב יצחק בר אבדימי} באה הסיפא של המשנה {לאפוקי ירקא} [ומיא] שמברכים עליהם ברכה לפניה ואין מברכים עליהם ברכה לאחריה. וכמו כן {לרבי יצחק} יש לפרש שהסיפא של המשנה באה {לאפוקי מיא} שמברכים עליהם ברכה לפניה ואין מברכים עליהם ברכה שלאחריה. {אלא לרב פפא} הסובר שיש לברך על הכל ברכה לאחריה - {לאפוקי מאי}, איזה דבר באה הסיפא של המשנה להוציא?

מתרצת הגמרא: המשנה באה {לאפוקי} {מצוות,} שאין מברכים עליהם אלא לפניהם ולא לאחריהם (3).

מקשה הגמרא: {ולבני מערבא, דבתר} (4) {דמסלקי תפילייהו מברכי} [שלאחר שחלצו את תפיליהן היו מברכים: {"אשר קדשנו} {במצוותיו וצונו לשמור חוקיו"}, (5) {} עדיין קשה: {לאפוקי מאי}, איזה דבר המשנה באה להוציא (6)?

מתרצת הגמרא: המשנה באה {לאפוקי ריחני}, שעל הריח מברכים לפניו ואין מברכים לאחריו (7).

{אמר רבי ינאי אמר רב: כל} מאכל {שהוא} בשיעור {כביצה} - אכילת ה{ביצה} עצמה {טובה} היא לגוף {ממנו.}

{כי אתא רבין אמר: טבא ביעתא מגולגלתא} [טובה ביצה מגולגלת שהיא צלויה מעט ורכה ועל ידי זה ניתן לגלגלה], יותר {משיתא קייסי סולתא} [מסולת במידה של שש קייסי - מדות המחזיקות לוג].

{כי אתא רב דימי אמר: טבא ביעתא} {מגולגלתא} יותר {משיתא} קייסי סולת, ואילו {מטויתא} [ביצה הצלויה זמן מרובה והיא קשה יותר] טובה היא {מארבע} קייסי, וביצה {מבושלתא} מעולה היא מכולם ועליה אמר רבי ינאי לעיל ש{כל} מאכל {ש}שיעורו {הוא כביצה} - {ביצה} מבושלת {טובה הימנו. לבר מבשרא} [מלבד בשר] שאכילתו טובה מאכילת ביצה.

שנינו במשנה: {רבי עקיבא אומר: אפילו אכל שלק} של ירק והוא מזונו שקבע עליו סעודתו - מברך עליו לאחר אכילתו ג' ברכות של ברכת המזון.

מקשה הגמרא: {ומי איכא מידי דהוה שלק מזוני?} והלא אין דרכם של בני אדם לקבוע סעודתם על ירק?

{אמר רב אשי: בקלח של כרוב שנו,} שנאכל למזון.

{תנו רבנן}: אכילת {טחול} - {יפה לשינים וקשה לבני מעים,} ואילו ה{כרישין} - {קשין לשינים ויפין לבני מעים.}

{כל ירק חי} - האוכל ממנו {מוריק.} ניטל ממנו תואר הפנים.

{וכל} האוכל דבר שהוא עדיין {קטן} שלא גדל כל צרכו - {מקטין.} אינו גדל כראוי.

{כל} האוכל דבר שלם שהיה בו {נפש}, כגון דגים קטנים שנאכלים שלמים - אכילתן גורמת לו שיהא {משיב את הנפש.}

{וכל} האוכל בשר בהמה מהמקום ה{קרוב לנפש} [שהגמרא תבאר בהמשך היכן הוא מקום זה], אכילתו {משיב}ה {את הנפש.}

אכילת {כרוב} טובה היא {למזון} ואכילת {תרדין} טובה היא {לרפואה.}

{אוי לו לבית} [לכרס], {שהלפת עוברת בתוכו.}

{אמר מר: טחול} - {יפה לשינים וקשה לבני מעים. מאי תקנתיה} של הרוצה לאוכלו לתועלת שיניו וחושש שיוזק בבני מעיו? {נלעסיה ונשדייה} [ילעסנו ואחר כך ישליכנו] מפיו, כדי שלא יזיק לבני מעיו.

{כרישין} - {קשין לשינים ויפין לבני מעים. מאי תקנתיה} של הרוצה לאוכלן לתועלת בני מעיו? {לשלקינהו ונבלעינהו}, [יבשלם זמן מרובה] ולא יזיקו לשיניו.

הפיסקא הנוספת ששנינו בברייתא:

{"כל ירק חי} - {מוריק"} מבארת הגמרא:

{אמר רבי יצחק}: אין זה אלא כשאכלו {בסעודה ראשונה של אחר הקזה.}

{ואמר רבי יצחק: כל האוכל ירק קודם ארבע שעות} של היום שזהו זמן סעודת שחרית - {אסור לספר הימנו} [אסור לבני אדם שעדיין לא אכלו לשוחח עמו]. {מאי טעמא? משום ריחא}, - כי האוכל ירק ריחו קשה לבני אדם המספרים עמו.

{ואמר רבי יצחק: אסור לאדם שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות,} שלא יוזק מחמתו.

{אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי. אייתו קמייהו ירק חי קודם ארבע שעות. אמימר ורב אשי אכול} מן הירק, {ומר זוטרא לא אכל} מן הירק,

{אמרו ליה} למר זוטרא: {מאי דעתיך} [מהי סברתך] שאינך אוכל? אם משום שחושש אתה להא {דאמר רבי יצחק: כל האוכל ירק קודם ארבע שעות אסור לספר הימנו משום} {ריחא}, אם כן {הא אנן, דקא אכלינן} [הרי אנחנו שאכלנו] ירק קודם לארבע שעות, {ו}בכל זאת {קא משתעית בהדן} [שוחחת איתנו], ואם היית חושש לדברי רבי יצחק היית צריך לסור מעמנו?

{אמר להו: אנא} - {כאידך דרבי יצחק סבירא לי} [כמימרא האחרת שאמר רבי יצחק].

{דאמר רבי יצחק: אסור לאדם שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות,} ומשום כך לא אכלתי.

פיסקא נוספת ששנינו בברייתא: ש{"כל} האוכל דבר {קטן} שלא גדל כל צרכו - {מקטין}". מבארת הגמרא {אמר רב חסדא: אפילו גדיא} [גדי] שמן וטוב - ששויו {בר זוזא,} שמחירו יקר, גם כן אין טוב לאוכלו, כי מ"מ לא גדל כל צרכו. {ולא אמרן אלא דלית ביה} בקטן {רבעא} מגדול, - היינו שלא הגיע לרבע מגודלו {אבל} אם {אית ביה} בקטן {רבעא} רביעית מהגדול שבאותו מין {לית לן בה,} וטוב הוא למאכל.

ומה ששנינו עוד בברייתא: {"כל} אכילת {נפש} - {משיב נפש",}

{אמר רב פפא: אפילו גילדני דבי גילי} [דגים קטנים מאד המצויים בין קנים שבאגם] שגם הם משיבים את הנפש,

ועל מה ששנינו בברייתא: {"כל הקרוב לנפש} - {משיב את הנפש". אמר רב אחא בר יעקב}: היינו {עונקא} צואר הבהמה, שהוא מקום בית השחיטה הקרוב ללב ולמעיים.

{אמר ליה רבא לשמעיה: כי מייתית לי אומצא דבישרא} [חתיכת בשר] {טרח ואייתי לי} [הטרח את עצמך והבא לי] נתח בשר {מהיכא דמקרב ל"בי ברוך"} [מהבשר הסמוך למקום שברכו עליו בשעת השחיטה]. כלומר, מן הצואר,

מקשה הגמרא על מה ששנינו בברייתא, שאכילת {כרוב} טובה {למזון,} ואכילת {תרדין} טובה {לרפואה}: וכי {כרוב למזון, אין} [למזון הוא מועיל] {ולרפואה לא? והא תניא: ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה, ואלו הן: כרוב ותרדין ומי סיסין יבש}, [תבשיל הנעשה מעשב], {וקיבה} של בהמה, {והרת} [רחמה של בהמה], {ויותרת הכבד.}

הרי שכרוב טוב גם לרפואה,

מתרצת הגמרא: {אלא, אימא כרוב} מועיל לרפואה ו{אף למזון.}

ועל מה ששנינו בברייתא: {"אוי לו לבית} [לכרס] {שהלפת עוברת בתוכו}". מקשה הגמרא: {איני, והא אמר ליה רבא לשמעיה} [למשמשו]: {כי חזית ליפתא בשוקא} - {לא תימא לי: במאי כרכת ריפתא,} [כשתראה לפת בשוק שוב אל תאמר לי "מה אכרוך לך עם הלחם"] אלא תבין מעצמך שרצוני שתכרוך לי זאת בלפת, וקשה שהרי שנינו שהלפת אינה טובה לכרס.

מתרצת הגמרא: {אמר אביי}: מה ששנינו בברייתא "אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו", היינו כשבישלה {מבלי} [בלא] {בשר}, שאז היא קשה לגוף. אבל אם בישלה עם הבשר אזי השומן היוצא מהבשר גורם שהלפת לא תזיקנו.

{ורבא אמר}: הלפת מזיקה לכרס רק כשאוכלה {מבלי} [בלא] ששותה {יין} אחרי האכילה, אבל כששותה יין אחרי האכילה שוב אין הלפת מזיקה לו.

{איתמר: רב אמר}: מה ששנינו בברייתא שאכילת לפת מזיקה, הכונה היא כשבישלה {מבלי בשר} [וכפי שפירש זאת אביי].

{ושמואל אמר}: אכילת הלפת מזיקה כשהיא {מבלי עצים}, שלא בשלה אלא זמן מועט.

{ורבי יוחנן אמר}: אכילת הלפת מזיקה כשהיא {מבלי יין,} שאינו שותה אחריה יין, [וכפי שפירש זאת רבא].

{אמר ליה רבא לרב פפא: סודני!} [בעל שכר תמרים], שהיה רב פפא מוכר שכר - {אנן, תברינן לה} אנו שוברים [מחלישים] את כוחו של הלפת {בבשרא וחמרא} בבשר וביין. {אתון,} אתם, ששותי שכר אתם, {דלא נפיש לכו חמרא} שאין היין מצוי אצלכם - {במאי תבריתו לה?} במה אתם שוברים את כוח הלפת שלא יזיק?

{אמר ליה: בציבי} [בעצים], שאנו מבשלים את הלפת הרבה. {כי הא דביתהו דרב פפא} וכפי שאשת רב פפא היתה נוהגת, {בתר דמבשלא לה} ללפת, {תברא לה}, היתה שוברת [מחלישה] את כוחה {בתמנן אופי פרסייתא} [בשמונים בקעיות של עצים גדולים]. כלומר, לאחר שבישלה את הלפת, היתה מוסיפה לאש כמות גדולה של עצים, כדי שתתבשל הלפת יותר.

{תנו רבנן: דג קטן מליח, פעמים שהוא ממית} את האוכלו {בשבעה} [ביום השביעי] למליחתו, ולפעמים {ב}יום {שבעה עשר} למליחתו ולפעמים {ב}יום {עשרים ושבעה} למליחתו, {ואמרי לה}: שגם {ב}יום {עשרים ושלשה} למליחתו יכול הוא להמית.

{ולא אמרן} שיכול להמית {אלא} דוקא {במטוי ולא מטוי}, שצלוי חלקית, {אבל מטוי שפיר} שצלוי היטב - {לת לן בה}, שאינו ממית.

{ו}אף ב{דלא מטוי שפיר, לא אמרן} שממית, {אלא דלא שתה בתריה} [שלא שתה אחריו], {שכרא} [שכר]. {אבל} אם {שתה בתריה שכרא} - {לית לן בה}, ואינו ממית.

שנינו במשנתנו: {והשותה מים לצמאו} - מברך לפני השתיה שהכל נהיה בדברו.

שואלת הגמרא: מה ששנינו במשנה שדוקא "לצמאו" מברך שהכל, {לאפוקי מאי}, מאיזה אופן באה המשנה להוציא שלא יברכו עליו שהכל?