{אמר רב אידי בר אבין: לאפוקי למאן} {ע} {דחנקתיה אומצא} [שנחנק על ידי חתיכת בשר] בבית הבליעה ושותה מן המים כדי לסלקה משם, - באופן זה, כיון שאינו רוצה כלל בגוף שתיית המים, אינו מברך עליהם (1).
שנינו במשנה: {רבי טרפון אומר}: מברך לפני (2) שתיית מים {בורא נפשות רבות וחסרונן.}
{אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי, ואמרי לה, לרב יוסף: הלכתא} - {מאי?} האם הלכה כתנא קמא הסובר שיש לברך עליהם בתחלה שהכל, או כרבי טרפון הסובר שיש לברך עליהם בתחלה בורא נפשות?
{אמר ליה: פוק חזי מאי עמא דבר!} צא וראה היאך נוהגים כולם, וכבר נהגו לברך בתחלה שהכל, ולבסוף בורא נפשות רבות.
(((מתניתין:)))
{שלשה שאכלו} פת, והיו יושבין בסעודה {כאחת} [יחד] (1), { חייבין} (2) {לזמן} - להזדמן ולהצטרף יחד, כדי לברך "ברכת הזימון" בלשון רבים (3).
{אכל} אחד משלשתן {דמאי,} שהאיסור לאוכלו מדרבנן, ויש בו היתר לעניים, {ו}כן אם אכל {מעשר ראשון שנטלה} ממנו רק {תרומתו} [תרומת מעשר, ובגמרא מבואר שמדובר באופן שפטור מתרומה גדולה], או שאכל {מעשר שני והקדש שנפדו, ו}כן {השמש} המשרת לפניהם {שאכל} עמהם {כזית} פת, אף שלא ישב עמהם בקביעות (4), { והכותי}, (5) {} כל אחד מאלו שהיה עם שנים אחרים שאכלו פת {מזמנין עליו,} אף על פי שיש מהן שאכל דבר האסור דרבנן, או דבר הדומה לאיסור, או שאינו קבוע בסעודה, בכל זאת מצטרף לזימון.
אבל אם אחד משלשתן {אכל טבל,} אפילו דרבנן, {ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו,} שאיסורן מדאורייתא, (6) {והשמש שאכל פחות מכזית, והנכרי} שאינו חייב בברכת המזון, אף שהיה עם שנים אחרים שאכלו פת, {אין מזמנין עליו.}
{נשים ועבדים וקטנים} שאכלו יחד עם שני אנשים גדולים ובני חורין שאכלו פת, {אין מזמנין עליהן.}
{עד כמה מזמנין} מהו שיעור הפת המחייב את הסועד בזימון (7) - {עד} שיאכל לפחות {כזית, רבי יהודה אומר עד} שיאכל לפחות {כביצה.}
(((גמרא:)))
{מנא הני מילי} שרק אם אכלו שלשתן כאחת מצטרפים לזימון. (8)
{אמר רב אסי: דאמר קרא} [תהלים לד ד] {גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו,} ומשמע שאחד אומר לרבים "גדלו", ומיעוט רבים שנים, ועם הקורא להם יחד הם שלשה.
{רבי אבהו אמר: מהכא} [דברים לב ג]: {כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו,} וגם בפסוק זה משמע שהיחיד קורא לרבים "הבו גודל". (9)
{אמר רב חנן בר אבא: מנין לעונה "אמן"} על ברכת חברו {שלא יגביה קולו יותר מן המברך} - {שנאמר "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו"} כי משמעות "אתי" היא שיענו עמו בדומה לו, ובכלל זה שיענו בקול השוה לקריאתו - ברכתו.
{אמר רבי שמעון בן פזי: מנין שאין המתרגם} את קריאת התורה {רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא} - {שנאמר} [שמות יט יט] {"משה ידבר, והאלהים יעננו בקול".}
{שאין תלמוד לומר "בקול", ומה תלמוד לומר "בקול"?} -
לומר, שדיבר הקב"ה {בקולו של משה,} שהיה קולו של הקב"ה גבוה כקולו של משה, כדי שלא יהא קולו של משה [המתרגם] גבוה מקולו. (10) {תניא נמי הכי: אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא, ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא} - {ימעך הקורא קולו ויקרא,} כדי שלא יהיה קולו גבוה מקול המתרגם, אלא שוה לו. (11)
{אתמר: שנים שאכלו כאחת,} בדין זה {פליגי רב ורבי יוחנן. חד אמר, אם רצו לזמן, מזמנין, וחד אמר אם רצו לזמן, אין מזמנין.} (12)
מוכיחה הגמרא ממשנתנו כדעת האומר שלא יזמנו: {תנן, שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן,} ומשמע כי דוקא {שלשה} - {אין} - מזמנים, אבל {שנים לא} יזמנו.
דוחה הגמרא: {התם} במשנה הנידון מתי ברכת הזימון חלה עליהם כ{חובה,} ואילו {הכא} במחלוקת האמוראים, הנידון אם לשנים יש {רשות} לזמן בפני עצמם.
{תא שמע} מברייתא (13) כדעת האומר ששנים לא יזמנו: {שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן, ואין רשאין ליחלק.} ומשמע שדוקא {שלשה} - {אין} - חייבין לברך, אבל {שנים, לא} יזמנו, כי אילו גם שנים יכולים לזמן בפני עצמן, למה אין השלשה רשאין להחלק, והרי גם אם ילך אחד מהן לא יפקע חיוב הזימון מהשנים הנותרים, ובהכרח ששנים אינם מזמנים, ולכן אסור להחלק שלא יבטל הזימון.
דוחה הגמרא: {שאני התם,} בברייתא, שהאיסור להחלק הוא משום {ד}כבר {קבעו להו} {בחובה מעיקרא,} ואם יחלקו תהא להם ברכת הזימון רשות, וגדול המצווה ועושה (14) ממי שאינו מצווה ועושה.
{תא שמע} מברייתא כדעת האומר ששנים לא יזמנו: {השמש שהיה משמש על השנים, הרי זה אוכל עמהם, אף על פי שלא נתנו לו רשות,} ואין בכך משום גאוה, (15) כי ודאי הם רוצים שיאכל עמם כדי שיוכלו לזמן יחדיו, (16) אבל אם {היה משמש על השלשה,} כיון שיכולים לזמן בלעדיו, {הרי זה אינו} {אוכל עמהם, אלא אם כן נתנו לו רשות,} ואילו גם שנים מזמנים בפני עצמן, למה יאכל עמהם בלי רשות.
דוחה הגמרא: {שאני התם,} בברייתא,