{דניחא להו} שיאכל עמהם כדי {דמקבע להו} ברכת הזימון {בחובה,} שהרי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה.
{תא שמע} מברייתא כדעת האומר ששנים מזמנים בפני עצמן: שלש {נשים מזמנות לעצמן,} (17) {ו}כן שלשה {עבדים מזמנים} {לעצמן,} (18) אבל אם אכלו {נשים ועבדים וקטנים} יחד, אפילו {אם רצו לזמן אין מזמנין} [והטעם לכך מבואר בסמוך], {והא} לענין זימון {מאה נשי כתרי גברי דמיין} שהרי אין בהם חובת זימון לעולם, {ו}בכל זאת {קתני "נשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנין לעצמן"} ואם כן גם שני אנשים יהיו רשאין לזמן אף שאינם חייבין בזימון.
דוחה הגמרא: {שאני התם,} בנשים ועבדים, כי אף שאינם בני חיוב זימון, יש בהם מעלה על שני אנשים, כיון {דאיכא} שלש {דעות.} ולמדו מ"גדלו לה' אתי" שברכת זימון היא הודאה הנאמרת מפי שלשה בני דעה לפחות. מה שאין בשני אנשים בפני עצמם.
מקשה הגמרא: {אי הכי,} (19) {אימא סיפא} של הברייתא: {נשים ועבדים} שאכלו יחד, אפילו {אם רצו לזמן, אין מזמנין. אמאי לא} מזמנין יחד? {והא איכא דעות!?}
מתרצת הגמרא: {שאני התם,} בנשים ועבדים יחד, שלא יזמנו {משום} שקביעותם יחד נחשבת {פריצותא} (20) [וכן קטנים לא יזמנו עם עבדים, כי חוששים מהעבדים על משכב זכור עם הקטנים]. דנה הגמרא: {תסתיים}, יש להוכיח {דרב} הוא {דאמר, אם רצו לזמן אין מזמנין.}
{דאמר רב דימי בר יוסף אמר רב: שלשה שאכלו כאחת, ו}לפני שברכו ברכת המזון {יצא אחד מהם לשוק, קוראין לו} ומודיעים לו שהם רוצים לזמן עמו, ויענה עמם ממקומו {ומזמנין עליו} אף שאינו נמצא בחדר אחד עמהם.
ומשמע, {טעמא} שיכולים לזמן, הוא רק משום {ד"קוראין לו"} ומצטרף עמהם לשלשה. {הא לא קוראין לו, לא} יזמנו. ומוכח, שלדעת רב שנים בפני עצמן לא יזמנו.
דוחה הגמרא: {שאני התם,} באופן שאכלו יחד ויצא אחד מהן, שאינם יכולים לזמן אלא אם מצטרף עמהם, כיון {ד}כבר {אקבעו} {להו בחובה מעיקרא,} ושוב אינם רשאין להחלק, כדי שיקיימו יחד זימון של חובה. אך עדיין יתכן ששנים שאכלו בפני עצמן רשאים לזמן.
{אלא תסתיים} ניתן להוכיח להיפך: {דרבי יוחנן הוא דאמר אם רצו לזמן אין מזמנין.}
{דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שנים שאכלו כאחת, אחד מהן יוצא בברכת} המזון מפי {חבירו.} (21)
{והוינן בה, מאי קא משמע לן,} הרי כבר {תנינא: שמע} ברכה {ולא ענה} בפיו, { יצא,} משום ש"שומע כעונה". ומה החידוש בכך שיוצא ברכת המזון מפי חברו?
{ואמר רבי זירא,} כוונת רבי יוחנן {לומר, שאין ברכת הזימון ביניהם.} דהיינו, שאינם רשאין (22) לברך ברכת הזימון, שהיא ברכת שניהם יחד, שהאחד קורא "נברך" וחברו עונה "ברוך", אלא אחד שומע ברכת המזון מחברו. (23) ונמצא שרבי יוחנן סובר שאינם רשאין לזמן.
ומסקנת הגמרא: אכן {תסתיים} שרבי יוחנן הוא זה שאמר "אם רצו לזמן אין מזמנין", ואילו רב סבר שמזמנים.
{אמר ליה רבא בר רב הונא לרב הונא}: איך יתכן לומר שרבי יוחנן הוא זה שאמר "אם רצו לזמן אין מזמנין", {והא רבנן דאתו ממערבא אמרי: אם רצו לזמן, מזמנין.}
{מאי לאו, דשמיע להו מרבי יוחנן,} שהיה בארץ ישראל, שהרי לא יכלו לשמעה מרב שהיה בבבל.
דוחה הגמרא: {לא, דשמיע להו מרב, מקמי דנחית} לפני שהוא ירד {לבבל.}
{גופא, אמר רב דימי בר יוסף אמר רב: שלשה שאכלו כאחת, ויצא אחד מהם לשוק, קוראין לו ומזמנין עליו} (24). {אמר אביי: ו}דין זה {הוא} דוקא באופן {דקרו ליה ועני} עמהם "ברוך שאכלנו משלו", (25) אך אם הוא רחוק ואינו יכול לענות עמהם, אינו מצטרף.
{אמר מר זוטרא: ולא אמרן} שמצרפים את היוצא לזמן עמם, {אלא ב}אופן שהיו רק {שלשה} שאכלו יחד, {אבל בעשרה} האוכלים יחד ורוצים להזכיר שם ה' בזימון, אין היוצא מצטרף עמם {עד דנייתי} [יחזור] (26) ויהא עמם במקום אחד.
{מתקיף לה רב אשי: אדרבה איפכא מסתברא,} שהיוצא מעשרה יצטרף עמהם, כי {תשעה} הם רבים, והנשארים {נראין כעשרה,} ואילו היוצא משלשה לא יצטרף עמהם, כי {שנים} הנותרים הם מועטים, {ואין נראין כשלשה.}
{ו}מסקנת הגמרא: {הלכתא כמר זוטרא,} שהיוצא מעשרה לא מצטרף עמהם.
{מאי טעמא} - {כיון דבעי לאדכורי שם שמים, בציר מעשרה לאו אורח ארעא.} (27)
{אמר אביי: נקיטינן} הלכה למעשה, {שנים שאכלו כאחת, מצוה ליחלק,} וכל אחד יברך בפני עצמו ברכת המוציא וברכת הזימון. (28) כי לכתחילה אינו ראוי לצאת בשמיעה מפי חברו. (29)
{תניא נמי הכי: שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק. במה דברים אמורים, כששניהם סופרים,} חכמים, שיודעים לברך לעצמם, {אבל} אם היה {אחד} מהם {סופר ואחד בור,} שאינו יודע לברך, {סופר מברך ובור יוצא} בשמיעה מפי הסופר.
{אמר רבא: הא מילתא} דלהלן, {אמריתא אנא, ואיתמרה} גם {משמיה דרבי זירא} {כוותי: שלשה שאכלו כאחת,} וחלקם רוצים לזמן, דרך ארץ הוא (30) שיהא ה{אחד מפסיק לשנים} שרוצים לזמן, וימתין עד גמר הזימון שהוא בסוף ברכת הזן [כדלהלן], ויחזור לסעודתו, (31) {ואין שנים} צריכים להיות {מפסיקין לאחד,} אלא ימתין עד שיסיימו כדי לזמן יחד. (32)
תמהה הגמרא: {ו}כי שנים {לא} מפסיקין לאחד? {והא רב פפא אפסיק ליה ל}צורך {"אבא מר" בריה,} שסיים סעודתו ורצה לזמן, אף שהיו עמו בסעודה {איהו} [רב פפא] {ו}עוד {חד?}
מתרצת הגמרא: {שאני רב פפא, דלפנים משורת הדין הוא דעבד,} כדי לכבד את בנו. (33)
{יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדפתי כרכי ריפתא בהדי הדדי,} אכלו לחם יחד, וכיון שהיו שלשה התחייבו בזימון, אך כיון ש{לא הוה בהו חד דהוה מופלג מחבריה} בחכמה או בזקנה מחבריו כדי {לברוכי להו} [והגדול שבחבורה מזמן ומברך ומוציא את כולם בברכתו, כדלהלן מז א], [{אמרו}], { הא דתנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן, הני} {מילי} רק {היכא דאיכא אדם גדול,} (34) {אבל היכא ד}כל המסובים {כי הדדי נינהו, חילוק ברכות עדיף,} (35) ולפיכך {בריך איניש לנפשיה.}
אחר כך {אתו לקמיה דמרימר,} ושאלו אם עשו כראוי.
{אמר להו: ידי ברכה} [ברכת המזון] {יצאתם,} אולם {ידי} חובת {זימון לא יצאתם,} כי מצות הזימון היא גם במקום שאין גדול הקורא לשאר המסובים.
{וכי תימרו, ניהדר} כעת {ונזמן,} ונאמר עתה את ברכת הזימון,
אי אפשר לעשות כן, כי {אין זימון למפרע,} אלא רק קודם ברכת המזון. דנה הגמרא: באופן ש{בא} אדם שלא אכל, {ומצאן כשהן מברכים} [מזמנים], ואינו יכול לומר "ברוך שאכלנו משלו", {מהו אומר אחריהם?}
{רב זביד אמר "ברוך ומבורך"}, (36) {רב פפא אמר עונה "אמן"} (37).
{ולא פליגי,} כי דבריהם נסובו על אופנים חלוקים. {הא}, רב זביד עסק באופן {דאשכחינהו דקא אמרי} [המזמן] {"נברך", ו}אילו {הא,} רב פפא דיבר באופן {דאשכחינהו דקא אמרי} [העונים] {"ברוך".} והיינו, כי אם {אשכחינהו דקא אמרי} המזמן {"נברך" אומר} אחריו {"ברוך ומבורך",} ואם {אשכחינהו דקא} {אמרי} העונים {"ברוך",} ולא שמע שהמזמן אומר "נברך" ובכך מבקש מהשומעים לברך, אינו יכול לומר "ברוך ומבורך", ולכן {עונה} עמהם {"אמן".}
{תני חדא: העונה אמן אחר} [{כל}] (38) {ברכותיו} של עצמו, {הרי זה משובח. ותניא אידך: הרי זה מגונה.}
מבארת הגמרא: {לא קשיא, הא} שנחשב "משובח", הוא {ב}ברכת {"בונה ירושלים"} שבברכת המזון, כי היא הברכה האחרונה שחיובה מדאורייתא, (39) וענייתו נסובה על כל שלשת הברכות, ואילו {הא} שנחשב "מגונה", הוא כשעונה אמן {ב}כל {שאר ברכות,} כי כל זמן שלא סיים ברכותיו מגונה הוא לומר "אמן".
{אביי עני ליה,} ל"אמן" שאחר ברכת "בונה ירושלים", {בקלא, כי היכי דלשמעו פועלים} שנגמרה ברכת המזון, שהרי אין עונים "אמן" אלא אחר כל הברכות, {וליקומו} ללכת לעבודתן, ולא היה איכפת לו שיפסידו ברכת "הטוב והמטיב", כיון {דהטוב והמטיב לאו דאורייתא,} וכשתקנוה חכמים לא התירו לפועלים לבטל ממלאכתן לצורכה. (40)
ואילו {רב אשי עני ליה בלחישא,} כדי שלא ישמעו ויבינו שנגמרו הברכות, {כי היכי דלא נזלזלו ב}ברכת {"הטוב והמטיב".} (41)