דף מט - ב

{אמר ליה} גידל בר מניומי: {מאי טעמא עביד מר הכי?}

{אמר ליה,} משום {דאמר רבי שילא אמר רב "טעה חוזר לראש".} חזר גידל ושאל: למה צריך לחזור, {והא אמר רב הונא אמר רב "טעה} - {אומר "ברוך שנתן} לעמו ישראל וכו{"?}

{אמר ליה} רב נחמן: וכי {לאו איתמר עלה "אמר רב מנשיא בר תחליפא אמר רב, לא שנו} שאומר ברכה זו במקום ההזכרה ששכח, {אלא} באופן {ש}עדיין {לא פתח} והתחיל {ב}ברכת {"הטוב והמטיב", אבל} אם נזכר שטעה אחר שכבר {פתח ב"הטוב והמטיב",} (38) {חוזר לראש!} וגם אני נזכרתי אחר שהתחלתי "הטוב והמטיב" ולכן הוצרכתי לחזור לראש ברכת המזון. (39)

{אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב נחמן אמר שמואל: טעה ולא הזכיר} "יעלה ויבא" {של ראש חדש בתפלה,} וסיים להתפלל, {מחזירין אותו,} ומתפלל כל התפלה כדי להזכירו בתוך התפילה. אך אם שכח "יעלה ויבא" של ראש חודש {בברכת המזון, אין מחזירין אותו.}

{אמר ליה רב אבין לרב עמרם: מאי שנא תפלה} שמחזירין אותו, {ומאי שנא ברכת המזון} שאין מחזירין אותו?

{אמר ליה: אף לדידי קשיא לי, ושאילתיה לרב נחמן, ואמר לי: מיניה דמר שמואל} שחידש הלכה זו, {לא שמיע לי} טעמו, { אלא נחזי אנן} מה טעם החילוק ביניהם:

{תפלה, דחובה היא, מחזירין אותו,} כי גם חיוב ההזכרה בו הוא חובה, וצריך לחזור כדי להשלים חיובו. אך {ברכת מזונא} שחיובה תלוי ברצונו, {דאי בעי אכיל} פת (40) {אי בעי לא אכיל,} לכן {אין מחזירין אותו.} (41) ורק אם נזכר קודם שהתחיל לברך "הטוב והמטיב", אומר את הברכה שהוזכרה לעיל. (42)

הקשה רב אידי בר אבין על הטעם שהציע רב עמרם: {אלא מעתה} שאינו חוזר משום שאינו חייב לאכול פת, וכי ב{שבתות וימים טובים, דלא סגי דלא אכיל,} כי חייבים לאכול בהם פת, (43) {הכי נמי דאי טעי} ולא הזכיר "רצה" או "יעלה ויבא" - {הדר} [חוזר ומברך] {? אמר ליה} רב עמרם: {אין!} [אכן, השוכח הזכרה בשבת או ביום טוב חוזר ומברך], ועל כך מצינו {דאמר רבי שילא אמר רב: "טעה חוזר לראש".}

שב רב אידי ותמה: {והא אמר רב הונא אמר רב: טעה אומר "ברוך שנתן} וכו'"? השיבו רב עמרם: וכי {לאו איתמר עלה: "לא שנו} - שמברך "ברוך שנתן וכו'" - {אלא} באופן {שלא פתח ב"הטוב והמטיב", אבל} אם כבר {פתח בהטוב והמטיב, חוזר לראש.}

שנינו במשנה: {עד כמה מזמנין,} עד כזית, רבי יהודה אומר עד כביצה: דנה הגמרא: {למימרא דרבי מאיר} [ש"סתם משנה" הוא אמרה], {חשיב ליה} שיעור {"כזית", ו}אילו {רבי יהודה} מחשיב רק את שיעור {"כביצה",} וזה טעם מחלוקתם לגבי השיעור המחייב בברכת המזון ובזימון (44).

{והא איפכא שמעינן להו, דתנן} [פסחים מט א] {"וכן} [כמו הדין שהוזכר קודם לו, שהמוצא חמץ בפסח שצריך לשורפו, כך גם] {מי שיצא מירושלים ונזכר שהיה בידו בשר קודש,} ונפסל ביציאתו מחומת העיר, וטעון שריפה, ומדרבנן צריך לשורפו במקום שראוי לאוכלו, אך הקלו בדין זה, ש{אם עבר} את המקום הנקרא {"צופים"} [כי רק עד מקום זה הוא יכול לראות את בית המקדש (45)] - יהא {שורפו במקומו, ואם לאו חוזר} לירושלים, {ושורפו} בהר הבית, {לפני ה"בירה"} [מקום המיועד לשריפת קדשים פסולים], וכששורפו שם יכול לקחת {מעצי המערכה} לצורך השריפה. {עד כמה הם חוזרים?} - {רבי מאיר אומר} בין {זה} היוצא עם בשר קודש, {ו}בין {זה} שמצא חמץ ברשותו - שניהם שיעורם {ב"כביצה", ו}אילו {רבי יהודה אומר זה וזה} שיעורם {ב"כזית".} ונמצא שרבי יהודה מחשיב את שיעור "כזית" ורבי מאיר מחשיב את שיעור "כביצה", ולהיפך משיטותיהם במשנתנו.

{אמר רבי יוחנן: מוחלפת השיטה} - צריך להפוך את דבריהם במשנתנו, כי באמת רבי מאיר סובר שהשיעורים ב"כביצה" ורבי יהודה סובר ב"כזית". (46)

{אביי אמר: לעולם לא תיפוך,} כי אפשר לחלק בין השיעורים הנדרשים לזימון ולשריפת חמץ ובשר קדש, שהרי {הכא} במשנתנו, {בקראי פליגי,} (47) {רבי מאיר סבר} "ואכלת" זו אכילה, "ושבעת" זו שתיה, (48) ואכילה שיעורה {בכזית} כמו שאר הלכות התלויים ב"אכילה". {ורבי יהודה סבר} כי אף שכל "אכילה" שיעורה בכזית, לגבי ברכת המזון נאמר {"ואכלת ושבעת"} ומשמעו {אכילה שיש בה שביעה, ואיזו זו} - {כביצה.}

ואילו {התם} - לגבי חזרה לשריפת בשר קודש - {בסברא פליגי, רבי מאיר סבר} כי השיעור המחייב את {חזרתו} הוא {כ}שיעור שגורם ל{טומאתו,} (49) ונמצא כי {מה טומאתו} תלויה {ב}שיעור {"כביצה", אף חזרתו} אינו חייב אלא אם נמצא בידו {כביצה, ורבי יהודה סבר,} שהשיעור המחייב את {חזרתו} הוא {כ}שיעור {איסורו} לאכילה משום "קדשים פסולים", ונמצא כי {מה איסורו בכזית, אף חזרתו בכזית.}

(((מתניתין:)))

{כיצד} הוא הנוסח שבו {מזמנין?} - {בשלשה} מסובין, המזמן {אומר "נברך} שאכלנו משלו", וכולל עצמו עמהם. {בשלשה והוא} [אם הסבו שלשה חוץ ממנו, דהיינו מארבעה עד עשרה מסובין], שגם בלעדיו היו חייבים בזימון, הרי הוא קורא להם לזמן, ולכן {אומר "ברכו} שאכלנו משלו{".}

{בעשרה, אומר "נברך אלהינו} שאכלנו משלו{". בעשרה והוא,} שגם בלעדיו היו חייבים בהזכרת השם, {אומר "ברכו} אלוהינו שאכלנו משלו". (50)

{אחד} [בין אם היו] {עשרה} מסובין, {ואחד} [ובין אם היו] {עשרה רבוא} [מאה אלף] מסובין, נוסח הזימון שוה, כי מעשרה ואילך אין שינוי נוסף בנוסחו.

אך יש שנחלקו בדין זה ואמרו שיש שינויים נוספים בנוסחו, וכדלהלן: [וטעמי השיטות מבוארים בהמשך המשנה]. (51)

{במאה} מסובין, { הוא} [המזמן] {אומר "נברך ה' אלהינו} שאכלנו משלו{", במאה והוא, אומר "ברכו".} {ובאלף, הוא אומר "נברך לה'} (52) {אלהינו אלהי ישראל", באלף והוא, אומר "ברכו".}

{ברבוא} [עשרת אלפים מסובין], { אומר "נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים} (53) {על המזון שאכלנו} (54) {", ברבוא והוא, אומר "ברכו".}

{כענין} [כעין הנוסח] {שהוא מברך, כך} המסובין {עונים אחריו,} ולכן ברבוא הם עונים: {"ברוך ה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו".}

ומביאה המשנה את דברי התנא שסובר שיש שינוי בנוסח הזימון גם למעלה מעשרה מסובין: {רבי יוסי הגלילי אומר: לפי רוב הקהל הם מברכים,} ולכן בזימון של מאה מוסבין יש להוסיף על נוסח הזימון של עשרה, וכן באלף וברבוא, {שנאמר} [תהלים סו כז] {"במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל"} ו"מקהלות" בלשון רבים משמעותו שיש כמה דרגות ב"קהל", ולכל דרגה נקבעה ברכה בנוסח שונה.

ומביאה המשנה מאידך את דברי התנא שסובר שאין שינוי בנוסח הזימון למעלה מעשרה מסובין:

{אמר רבי עקיבא}: יש ללמוד {מה מצינו} מתפילה {בבית הכנסת,} שגם רבי יוסי הגלילי מודה כי אין חילוק בנוסחה, אלא מעשרה ומעלה {אחד מרובים ואחד מועטים אומר "ברכו את ה'",} והוא הדין בנוסח הזימון, שמעשרה ומעלה אין בו שינוי. (55)

{רבי ישמעאל אומר}: נוסח "ברכו" בתפלה כך הוא: {"ברכו את ה' המבורך".}

(((גמרא:)))

{אמר שמואל}: אף על פי שאם יש שלשה או עשרה חוץ מהמזמן, יכול הוא לומר להם "ברכו" כי חיוב הזימון או הזכרת השם חל גם בלעדיו, מכל מקום עדיף שיאמר "נברך", כי {לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל} המברכים יחד. (56)

מקשה הגמרא ממשנתנו: {תנן: בשלשה והוא אומר "ברכו",} ומשמע שעדיף לומר "ברכו" כי מכבד בכך את שאר המסובין, כאומר להם הרי אתם מרובים ויכולים לזמן גם בלעדי, (57) ויקשה לשמואל, שהרי הוא מוציא עצמו מכלל המברכים?