מתרצת הגמרא: {אימא} {ע} שכוונת המשנה היא, שאם יש שלשה חוץ ממנו, יכול לומר {אף} בלשון {"ברכו",} (1) {ומכל מקום} לשון {"נברך" עדיף,} כי בו אינו מוציא את עצמו מכלל המברכים.
ומוכיחה הגמרא כשמואל, ממה {דאמר רב} {אדא בר אהבה, אמרי בי רב: תנינא} [במשנה הסמוכה], {ששה} שאכלו יחד {נחלקין,} ומזמנים בנפרד בשתי חבורות של שלשה, ויכולים להתחלק {עד} שיהיו {עשרה,} ומעשרה ועד עשרים לא יחלקו, כדי שלא להפסיד את הזכרת השם. ובבית מדרשו של רב הוכיחו מכך: כי {אי אמרת בשלמא} שלשון {"נברך" עדיף, משום הכי נחלקין,} כי לא יפסידו בכך ממעלת הזימון, {אלא אי אמרת} שלשון {"ברכו" עדיף, אמאי נחלקין,} והרי לא יהיו אלא שלשה בכל חבורה, ולא יוכלו לומר "ברכו"? (2) - {אלא לאו שמע מינה} כי לשון {"נברך" עדיף,} וכך המסקנא, כי {שמע מינה} שלשון "נברך" עדיף, כדי שלא יוציא עצמו מכלל המברכים (3).
{תניא נמי הכי} בברייתא: {בין שאמר "ברכו" בין שאמר "נברך" אין תופסין אותו} [- אין גוערים בו] {על כך,} כי אינו עושה איסור בשינוי זה, {והנקדנין} [- הדייקנים] {תופסין אותו על כך} שהוציא עצמו מכלל המברכים.
{ומברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו, כיצד?} -
{רבי אומר}: האומר {"}ברוך שאכלנו משלו {ובטובו} חיינו{" הרי זה תלמיד חכם,} ואילו האומר {"ומטובו} חיינו{" הרי זה בור,} כי "מטובו" משמעותו מקצת טובו, ונראה כממעט בטובותיו של הקב"ה, וכאילו אומר שנותן לנו רק כדי מחיה ולא יותר.
{אמר ליה אביי לרב דימי: והכתיב} [שמואל ב, ז כט] {"ומברכתך יבורך} {את בית עבדך לעולם",} ואיך יתכן שדוד ביקש רק מעט "מטובותיך"? ענה לו רב דימי: {בשאלה} [- בבקשה] {שאני,} כי דרך המבקש שאינו מעיז להרים ראש ולבקש בקשה גדולה, ולכן בקש דוד רק מעט מברכת ה'.
חזר אביי והקשה: {בשאלה נמי הכתיב} [תהלים פא יא] שהקב"ה אומר {"הרחב פיך ואמלאהו",} דהיינו בקש במלא פיך כפי שתחפוץ, ואמלא את כל בקשותיך? ענה לו רב דימי: הפסוק {ההוא, בדברי תורה כתיב,} שבהם ראוי לבקש הרבה חכמה, אך בשאר דברים לא יבקש אלא מעט.
{תניא, רבי אומר}: האומר {"בטובו חיינו" הרי זה תלמיד חכם,} ואילו האומר "בטובו {חיים"} שמשמעותו שאחרים חיים, {הרי זה בור,} כי מוציא עצמו מן הכלל, כאשר אינו כולל הודאה על חיי עצמו עמהם.
{נהרבלאי מתני איפכא}: האומר "בטובו חיינו" הרי זה בור, ואילו האומר "בטובו חיים" הרי זה תלמיד חכם, כי סברו שבלשון "חיים" כולל את כל העולם, ואילו לשון "חיינו" נסוב רק על המסובים עמו. {ולית הלכתא כנהרבלאי,} אלא עדיף לומר "ובטובו חיינו".
{אמר רבי יוחנן}: האומר בזימון {"נברך שאכלנו משלו" הרי זה תלמיד חכם,} ואילו האומר {"למי שאכלנו משלו" הרי זה בור,} כי "למי" משמעותו שיש הרבה מאכילים, והוא מודה לאחד מהם, והיינו בעל הבית שהאכילו. אך כשאומר "שאכלנו משלו" סתם, משמעותו להקב"ה שכלם אוכלים משלו.
{אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: והא אמרינן} בהגדה של פסח {"}לפיכך אנו חיייבים להודות וכו' {למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו",} הרי שראוי לומר הודאה בלשון "למי"?
{אמר ליה: התם מוכחא מילתא} שכוונתו להודות להקב"ה, שהרי {מאן עביד ניסי} - {קודשא בריך הוא,} ואינו כברכת המזון, שיתכן לטעות שכוונתו להודות לבעל הבית שהאכילו.
{אמר רבי יוחנן}: האומר בזימון {"ברוך שאכלנו משלו" הרי זה תלמיד חכם,} ואילו האומר {"על המזון שאכלנו" הרי זה בור,} כי כיון שלא אמר "משלו" נראה שמברך את המזון שאכל ולא את הקב"ה. (4) {אמר רב הונא בריה דרב יהושע: לא אמרן} שצריך לומר "נברך שאכלנו" ולא "על המזון שאכלנו" {אלא ב}זימון של {שלשה} עד עשרה, {דליכא} הזכרת {שם שמים} בנוסח הזימון, ויתכן לטעות שמברך את המזון שאכל, {אבל ב}זימון של {עשרה} אנשים ויותר, {דאיכא} בנוסחו הזכרת {שם שמים, מוכחא מילתא} שכוונתם להודות להקב"ה, ויכולים לענות "על המזון שאכלנו", {כדתנן} במשנתנו: {כענין שהוא מברך כך עונין אחריו, "ברוך ה' אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו".} הרי שבמקום שמזכירים שם שמים אומרים "על המזון שאכלנו". (5)
שנינו במשנה: {אחד עשרה ואחד עשרה רבוא.}
{הא גופא קשיא: אמרת} ברישא {"אחד עשרה ואחד עשרה רבוא", אלמא} אין חילוק בין נוסח הזימון של עשרה ושל עשרה ריבוא, ו{כי הדדי נינהו, ו}אילו {הדר קתני} בסיפא, נוסחאות שונות של זימון לפי ריבוי המסובין: {"במאה אומר", "באלף אומר", "ברבוא אומר"?}
{אמר רב יוסף: לא קשיא, הא}, הסיפא, היא מדברי {רבי יוסי הגלילי,} ואילו {הא,} הרישא, היא מדברי {רבי עקיבא.} {דתנן} בסוף המשנה: {רבי יוסי הגלילי אומר לפי רוב הקהל הם מברכין, שנאמר "במקהלות ברכו אלהים",} ו"מקהלות" בלשון רבים משמעותו שיש כמה דרגות ב"קהל", ולכל דרגה נקבעה ברכה בנוסח שונה, ואילו רבי עקיבא סבר שאין שינוי נוסחאות לפי ריבוי הקהל.
שנינו במשנה: {אמר רבי עקיבא, מה מצינו בבית הכנסת וכו'.} (6) מבארת הגמרא: {ורבי עקיבא, האי קרא דרבי יוסי הגלילי מאי עביד ליה?} - {מיבעי ליה ל}דרשה אחרת, {כדתניא: היה רבי מאיר אומר מנין שאפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה על הים} [בעת קריעת ים סוף]? - {שנאמר "במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל".} והיינו, שבעת "מקהלות" עם ישראל על ים סוף, "ברכו ה'" בשירה אפילו העוברים שהיו ב"מקור".
{ואידך,} רבי יוסי הגלילי, שדרש מקרא זה לשינוי נוסחאות כפי ריבוי הקהל, מנין ידע שאפילו עוברין אמרו שירה? - {מ}תיבת {"מקור" נפקא,} (7) ואילו תיבת "במקהלות" נדרשת כנ"ל.
{אמר רבא: הלכה כרבי עקיבא.} (8)
{רבינא ורב חמא בר בוזי אקלעו לבי ריש גלותא. קם רב חמא וקא מהדר אבי מאה} [חיזר אחר מאה אנשים, כדי לזמן בנוסח "נברך ה' אלהינו"].
{אמר ליה רבינא: לא צריכת} לחפש מאה אנשים, שהרי {הכי אמר רבא: הלכה כרבי עקיבא,} ואין מוסיפין במאה על הנוסח הנאמר בעשרה. (9)
{אמר רבא: כי אכלינן רפתא בי ריש גלותא,} והיה מאריך בסעודתו, היינו {מברכינן שלשה שלשה} בקול נמוך, וממתינים אחר הברכה שיסיים ריש גלותא את סעודתו ויזמן בקול רם עם היושבים סמוך אליו.
מקשה הגמרא: למה נחלקו לחבורות של שלשה שלשה, והפסידו את הזכרת השם, {וליברכו} בחבורות של {עשרה עשרה?}
מתרצת הגמרא: אילו היו מזמנים בחבורות של עשרה, היה המזמן צריך להגביה קולו, וחששו שמא {שמע ריש גלותא ואיקפד} על שברכו בפני עצמם בפרהסיא, (10) ולכן נחלקו לחבורות של שלשה. (11)
מקשה הגמרא: למה ברכו בפני עצמם, {וניפקו בברכתא דריש גלותא} וירויחו בכך זימון בהזכרת השם?
מתרצת הגמרא: {איידי דאוושו כולי עלמא} {לא שמעי,} את קול המזמן, כי היה קולו נבלע בקולות המסובים הרבים שסעדו אצל ריש גלותא. (12)
{אמר רבה תוספאה: הני שלשה דכרכי רפתא} [- אכלו לחם] {בהדי הדדי, וקדים חד מינייהו ובריך לדעתיה} בלא זימון, אחר שיגמרו סעודתם יצרפוהו לזימון, ויענה עמהם אף שכבר בירך, (13) אך רק {אינון נפקין בזמון} {דידיה,} ואילו {איהו לא נפיק} ידי חובתו {בזמון דידהו, לפי שאין זמון למפרע} - אחר ברכת המזון.
שנינו במשנה: {רבי ישמעאל אומר}: נוסח "ברכו" בתפלה כך הוא: {"ברכו את ה' המבו רך".}
{רפרם בר פפא איקלע לבי כנישתא} [לבית הכנסת] {ד}מקום (14) הנקרא {"אבי גיבר", קם קרא} קריאת התורה {בספרא, ואמר} כשעלה לקרות: {"ברכו את ה'", ואשתיק, ולא אמר "המבורך", אוושו כולי עלמא} [צעקו כל הציבור] {"ברכו את ה' המבורך"!}
{אמר רבא: "פתיא אוכמא} [כלי חרס שחור (15)], {בהדי פלוגתא} - של רבי ישמעאל ורבי עקיבא - {למה לך"?!,} הרי גם רבי עקיבא מודה לרבי ישמעאל שעדיף לומר "המבורך", ורק אינו מחייב לאומרו, ואם כן למה לך להמנע מאמירתו. {ועוד, הא נהוג עלמא} לומר "המבורך" {כרבי ישמעאל.}
(((מתניתין:)))
{שלשה שאכלו כאחת,} התחייבו בזימון, ושוב {אינן רשאין ליחלק} ולברך כל אחד בפני עצמו, {וכן ארבעה, וכן חמשה} לא יחלקו, ואף על פי שחיוב החבורה בזימון מתקיים בשלשה, גם בלעדי הרביעי והחמישי, בכל זאת אסורים להפקיע מעצמם את החיוב שלהם בזימון.
{ששה נחלקין} לזמן בשלשה שלשה, וכן יכולים להחלק {עד} שיהיו {עשרה. ועשרה אין נחלקין,} כדי שלא יפסידו את הזכרת השם בזימון, {עד} שיהיו {עשרים,} ואז, אם ירצו, (16) יוכלו לזמן עם הזכרת השם בשתי חבורות של עשרה עשרה.
{שתי חבורות,} שבכל אחת שלשה אנשים, (17) {שהיו אוכלות בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אלו} מחבורה זו {את} מקצתן {אלו} מחבורה השניה, (18) {הרי אלו מצטרפין} {לזמון,} ואם ירצו יזמנו יחד (19) {. ואם לאו} [- שאין מקצתן רואין את מקצתן] {אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן.}
ומסיימת המשנה בדין ברכת הכוס של ברכת הזימון (20): {אין מברכין "}בורא פרי הגפן" (21) {על היין} כמות שהוא, כי אינו ראוי לשתיה מחמת חוזקו {עד שיתן לתוכו מים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים,} גם על יין כמות שהוא {מברכין.}
(((גמרא:)))
שנינו במשנה: "שלשה שאכלו כאחת, אינן רשאין ליחלק", ותמהה הגמרא: {מאי קא משמע לן?} - הרי כבר {תנינא חדא זימנא} במשנה לעיל [מה א] {"שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן",} ופשיטא שכל עוד לא קיימו חיובם אינם יכולים להחלק?
מבארת הגמרא: {הא קא משמע לן} - {כי הא דאמר רבי אבא אמר שמואל: שלשה שישבו לאכול כאחת, ו}אפילו {עדיין לא אכלו,} (22) {אינן רשאין ליחלק.}
{לישנא אחרינא: אמר רבי אבא אמר שמואל: הכי קתני} - {שלשה שישבו לאכול כאחת, אף על פי שכל אחד ואחד אוכל} {מככרו,} בכל זאת הם מצטרפין, וחלה עליהם חובת זימון, (23) ולכן {אינן רשאין ליח לק.}
{אי נמי,} כוונת המשנה לחדש {כי הא דרב הונא, דאמר רב הונא: שלשה שבאו משלש חבורות,} שכל אחד מהם הגיע מחבורה אחרת [של שלשה, כדלהלן], ועשו שלשתן חבורה נפרדת, אפילו אם שלשתן לא אכלו כלום יחד, (24) כיון שכבר התחייבו בזימון בחבורותיהם הראשונות, {אינן רשאין ליחלק.}
{אמר רב חסדא: והוא שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם,} כי אם בתחילה אכלו בחבורות של שנים, וגם אחר שהצטרפו שלשתן לא אכלו יחד, הרי לא התחייבו בזימון.
{אמר רבא}: