דף צו - א

{אמר רבא: מריש הוה אמינא} ד{סימנא עדיף מטביעות עינא,} שזיהוי על ידי סימן ודאי יותר מזיהוי שעל ידי טביעות עין, וראיה לדבר {דהא מהדרינן אבידתא בסימנא} {ע} {ולא מהדרינן בטביעות עינא. השתא דשמעתינהו להני שמעתתא,} שהתירו את האיסור על ידי טביעות עין בלבד, {אמינא טביעות עינא עדיפא!} [ומה שאין מחזירין אבידה על פי טביעות עין הוא בגלל שאנו חושדים בו שהוא משקר].

{דאי לא תימא הכי,} שאפשר לסמוך על טביעות עין, {היאך סומא מותר באשתו? ובני אדם איך מותרים בנשותיהם בלילה?} ואינם חוששים שמא זו אינה אשתו. {אלא,} על כרחך, {בטביעות עינא דקלא,} שמכיר קולה {הכא נמי} אפשר לסמוך {בטביעות עינא.}

{אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא: תדע} שטביעות עין עדיפה מסימנים {דאילו אתו בי תרי} שני עדים {ואמרי: פלניא, דהאי סימניה והאי סימניה, קטל נפשא,} שאיננו מכירים את ההורג אלא אנו יודעים את הסימנים שלו, {לא קטלינן ליה} על פי הסימנים. {ואילו אמרי: אית לן טביעות עינא בגויה,} שאנו מכירים אותו, {קטלינן ליה!}

{אמר רב אשי: תדע! דאילו אמר ליה איניש לשלוחיה: קרייה} לך וקרא {לפלוני, דהאי סימניה והאי סימניה! ספק ידע ליה ספק לא ידע ליה.} הרי השליח אינו בטוח למי הכונה. {ואילו אית ליה טביעות עינא בגויה, כי חזי ליה} השליח לאותו איש, מיד {ידע ליה,} שהוא האיש שעליו לקרוא לו.

(((מתניתין:)))

{הנוטל גיד הנשה} מתוך הירך {צריך שיטול את כולו} לחטט אחריו ולהוציא את שרשיו. {רבי יהודה אומר}: אין צריך לחטט אחריו אלא חותך את מה שמעל כף הירך בלבד {כדי לקיים בו מצות נטילה.}

{האוכל מגיד הנשה כזית, סופג את הארבעים} מלקות, לפי שעבר על לאו של אכילת גיד הנשה.

{אכלו} את כל הגיד {ואין בו כזית, חייב} מלקות. משום שגיד הנשה כשהוא שלם הרי הוא "בריה", שחייבים עליה אפילו בכל שהוא.

{אכל} משני גידי הנשה {מזה} שבירך ימין {כזית, ומזה} שבירך שמאל {כזית, סופג שמונים,} שתי מלקיות, שהרי עבר פעמיים על גיד הנשה.

{רבי יהודה אומר: אינו סופג אלא ארבעים.} דהיינו, מלקות אחת בלבד, לפי שרבי יהודה סובר שאיסור גיד הנשה אינו נוהג אלא בירך ימין בלבד.

(((גמרא:)))

{בר פיולי} [שם אדם] {הוה קאי קמיה דשמואל, וקא מנקר אטמא,} מוציא גיד הנשה מהירך. {הוה קא גאים ליה,} חתך רק מלמעלה ולא חטט אחריו. {אמר ליה} שמואל: {חות ביה טפי!} רד וחתוך גם את שרשי הגיד שבתוך כף הירך. {השתא, לא חזיתך,} אילו לא הייתי נוכח בשעת מעשה, {ספית ליה איסורא,} היית מכשילני באיסור גיד הנשה.

{אירתת} בר פיולי מגערת שמואל, {נפל סכינא מידיה! אמר ליה} שמואל: {לא תירתת!} שאף אתה לא עשית שלא כשורה, משום דמאן {דאורי לך} לעשות כן, {כרבי יהודה אורי לך!} שהוא סבור שאין צורך לחטט אחר גיד הנשה. ואילו אני סובר כרבי מאיר.

{אמר רב ששת: מאי דשקל בר פיולי,} אותו חלק של הגיד הנשה שהוא נטל, אסור {מדאורייתא לרבי יהודה.}

ומקשינן: {מכלל} זה אתה למד, כי מה {דשייר} ולא נטלו, אסור מ{דרבנן לרבי יהודה.} והשתא תיקשי: {אלא} מאן {דאורי ליה} לבר פיולי שלא ליטול יותר מהגיד, {כמאן אורי ליה?!} שהרי אפילו רבי יהודה מודה בחלק הנותר שהוא אסור מדרבנן.

ומתרצינן: {אלא אמר רב ששת: מאי דשקל בר פיולי} אסור מ{דאורייתא} [בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה - עפ"י תוס']. {ומאי דשייר,} אסור מ{דרבנן לרבי מאיר.} כי חיוב חטיטה לרבי מאיר אינו אלא מדרבנן. {דאילו לרבי יהודה, אפילו מדרבנן שרי!}

שנינו במשנה: {האוכל מגיד הנשה} כזית סופג את הארבעים.

{אמר שמואל: לא אסרה תורה אלא} אותו חלק של הגיד {ש}נמצא {על כף הירך בלבד,} ולא מה שנמשך ממנו חוץ לכף הירך. {שנאמר "על כף הירך".}

{אמר רב פפא}: דברי שמואל הם {כתנאי!} דתניא: {אכלו} לגיד הנשה כולו, {ואין בו כזית, חייב} מלקות. {רבי יהודה אומר}: אינו חייב {עד שיהא בו כזית.}

והוינן בה: {מאי טעמא דרבנן?}

ומשנינן: משום דסברי: גיד הנשה שלם {"בריה" היא,} שחייבין עליה בכל שהוא.