דף קיב - א

{והני מילי צנון} {ע} {דאגב חורפיה בלע}. {אבל קישות} שהיא מתוקה, אין השמנונית נבלעת, אלא היא צפה על מקום החתך, ולכן, {גריר} גורר בסכין מעט {לבי פסקיה} למקום החתך ומסיר את השומן הדבוק שם, {ואכיל}.

{קילחי דליפתא} - {שרי}. שקלחי הלפת מתוקים הם ואין טעם השומן ניכר בהם.

{דסילקא} - {אסירי} שהשומן נותן בהם טעם.

{ואי פתך} אם מערב {בהו} בשעת החיתוך, קלחים {דליפתא}, שחותך במעורב קלחים של לפת ושל תרד, כלומר חותך לפת אחת ואחריה תרד, {שפיר דמי}. שמבטל קלח הלפת את טעם השמנונית שעל הסכין. ואין התרדים מקבלים ממנו טעם.

{בעא מיניה רב דימי מרב נחמן: מהו לאנוחי}, להניח, {כדא דמלחא גבי כדא דכמכא} של כותח, שיש בו חלב? האם צריכים אנו לחשוש שמא יפול מן הכד של הכותח לכד המלח, ויבואו למלוח בשר במלח שמעורב בו כותח חלבי?

{אמר ליה: אסור}.

ועוד שאל רב דימי מרב נחמן: מהו להניח כד של כותח ליד כד {דחלא} חומץ, {מאי?} האם יש לנו לחשוש שמא יפול מן הכותח אל החומץ, ויבואו ליתן מהחומץ הזה לתוך תבשיל של בשר?

{אמר ליה: שרי}. שלא חוששים שמא ישפך הכותח לחומץ ויתננו לתבשיל של בשר.

{ומאי שנא} מלח מחומץ?

אמר לו רב נחמן לרב דימי: אסביר לך את הטעם לחלק בין מלח לחומץ רק {לכי תיכול} כאשר תמדוד לי {עלה}, בתמורה להסברי, {כורא דמלחא!} והיינו, שתשלם לי כור מלח בשכרי!

{מאי טעמא?} מהו אכן החילוק בין מלח לחומץ? {האי}, הכותח שהתערב במלח {איתיה איסורא בעיניה}, שניכר הכותח במלח, ולכן אסור למלוח בו את הבשר, מפני שאינו מתבטל.

{והאי}, כשנופל הכותח לחומץ {ליתיה איסורא בעיניה}, וגם אין נותן הכותח טעם בחומץ ומתבטל, ולכן מותר למלוח בו את הבשר.

{ההוא בר גוזלא} גוזל קטן {דנפל לכדא דכמכא} של כותח. {שרייה רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא}, ואף על גב שיש בכותח מלח, ולא החשיב את זה כבישול.

{אמר רבא מאן חכים למישרי כי האי גוונא, אי לאו רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא}.

{קסבר} רב חיננא: {כי אמר שמואל} "{מליח} - {הרי הוא כרותח}", גם לגבי בישול בשר בחלב, {הני מילי היכא דאינו נאכל} המליח {מחמת מלחו}. והיינו, שהיתה מליחותו מרובה ולא ניתן לאכלו אלא לאחר ששורים ומדיחים אותו במים. {אבל האי כותחא הרי נאכל} הוא {מחמת מלחו}. כלומר, אין מליחותו רבה.

{והני מילי} שמותר, כשנפל הגוזל והיה בשרו {חי}. {אבל} אם היה בשרו {צלי} - {בעי קליפה}, מלמעלה, מסביב.

{ואי אית ביה} בבשרו {פילי} בקעים - {כוליה אסור}, משום שבולע דרך הנקבים והסדקים.

{ואי מתבל בתבלין} - {כוליה אסור}, שהתבלינים מרככים אותו ובלע יותר.

{אמר רב נחמן אמר שמואל: ככר שחתך עליה בשר} צלי {אסור לאכלה}, לפי שהדם היוצא מהבשר הצלוי נבלע בה.

{והני מילי דאסמיק}, שהיה בשר הצלי אדום.

{והני מילי דאבריה}, שעבר הדם בכיכר מצדו האחד לצדו השני.

{והני מילי דאסמכיה}, שהיה המוהל היוצא מהבשר סמיך.

{אבל קלישתא} מוהל צלול - {לית לן בה}. שאינו נחשב דם.

{שמואל שדי ליה} לככר שכזאת {לכלביה}.

{רב הונא יהיב ליה לשמעיה} לשמשו, ולא אכלו בעצמו.

והוינן בהנהגתו של רב הונא: {מה נפשך? אי שרי} - {לכולי עלמא שרי}. {אי אסור} - {לכולי עלמא אסור!?}

ומשנינן: לעולם הוא מותר, אלא {שאני רב הונא, דאנינא דעתיה} שלא אכלו מחמת שהיה איסטניס, ולא מחמת איסור.

{רבא אכיל ליה וקרי ליה} "{חמר בשר}", דהיינו "יין הבשר".

{אמר רב נחמן אמר שמואל: אין מניחין כלי} ["בי דוגי", דלעיל] {תחת בשר} - {עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו}.

{מנא ידעינן} שמכאן ולהבא לא יזוב ממנו מראה אדום ושכבר מותר להניח תחתיו כלי? {מר זוטרא משמיה דרב פפא אמר: משתעלה תימרתו}. שיעלה כעין עשן מהבשר. [ובלשון אחר ביאר רש"י - מאז שהגחלים תחתיו יעלו עשן, שכל עוד יוצא הדם הוא מכבה את הגחלים, ורק כשפוסק הדם ומתחילה השמנונית לצאת נדלקים הגחלים].

{מתקיף לה רב אשי: ודלמא תתאה מטא, עילאה לא מטא!?} שמא רק הצד התחתון הפונה כלפי האש נצלה, אבל הצד העליון עדיין לא נצלה, {אלא, אמר רב אשי: לית ליה תקנתא, אלא משדא ביה} לזרוק על הבשר וכן ליתן בכלי שמולחים בו {תרתי גללי מלחא}, שתי חתיכות מלח ובכך ישקע הדם לשולי הכלי, ואז {ע} {ומשפייה}, והיינו שאת השומן שיצוף מעל הדם מותר לשפוך במתינות, כדי שלא יתערב בו הדם, לכלי אחר, ולאכלו.