פרק מ״ו - פסוק ד׳

אנכי ארד מצרימה וגו'. מהכתוב משמע כי ירדה עמו שכינה, וקשה לדבריהם ז''ל (שמו''ר פ' י''ב) שאמרו כי מצרים להיותה מלאה גלולים לא היתה שכינה שם, ולזה היה משה צריך לצאת חוץ לעיר להתפלל דכתיב (שמות ט כט) כצאתי את העיר: ואולי שכוונת דברי ה' היא על דרך אומרו (תהלים צא) עמו אנכי בצרה שרמז לו כי כביכול יסבול עמו הצרה, והוא אומרו אנכי ארד עמך מצרימה פירוש לשון מיצר, וכמו שמצינו שנגלה למשה בסנה להראותו כי שוכן בסנה מקום קוצים לצד צער ישראל, ולעולם לא ירדה שכינה למצרים מקום המטונף, אלא שראיתי שאמרו ז''ל בכמה מקומות כי שכינה עמהם במצרים כאומרם (מגילה כט:) גלו למצרים שכינה עמהם, וכן אמרו (תנחומא ויחי) וישתחו ישראל על ראש המטה לשכינה שהיתה וגו', ואמרו עוד (ב''ר פ' צ''ד) כי השכינה השלימה מנין שבעים נפש שירדו למצרים כי בפרטן אינם אלא ס''ט, הרי כי שכינה ירדה למצרים: אכן אשכילך כי הדרגות אור השכינה רבים המה הלא תמצא שעשרה שיושבים ועוסקים בתורה (אבות פ''ג) שנו רבותינו כי שכינה שרויה ביניהם, ואפילו ב' ואחד אמרו ז''ל כי מצויה שכינה, ומצינו שלא ירדה שכינה ביניהם של ישראל אלא אחר שעשו המשכן ואחר כמה הכנות האמורים ובירידתה ראו מעשה ה' וכבוד ה' מלא המשכן (שמות מ לה) מה שאין הרגש כן ולא כיוצא בו בשעה שעוסקים בתורה אפילו אלף, אלא ודאי יש הדרגות אין מספר להם להשראת שכינה בסוד כי גבוה מעל גבוה שומר, (קהלת ה') ויתרבה האור בהשראתו כפי בחינת הסובב השראת השכינה, וצא ולמד השראת השכינה בהר סיני ולמטה ממנה השראתו בבית המקודש ולמטה ממנו השראת שכינה על הנביא ובית הכנסת ובית המדרש ובין עשרה שעוסקים בתורה ולמטה בהדרגות המנין. ובזה נתישבו דבריהם ז''ל כי לא ירדה שכינה שהיא בחינת אור הגבוה ביותר שהוא המנבא, ולזה אמר משה כצאתי את העיר, אבל בחינת אור המצוי אצל לומדי תורה וכיוצא ירד עם יעקב אבינו ושם היה עד יום צאת ישראל ממצרים, והגם שבאורו יתברך לא יוצדק לעשות הפרש, זה אמת כי באלהותו יתברך הוא אור שוה אבל באור המבהיק ממנו הוא שיתיחס אליו בחינות ההדרגות, וזה גם כן ימצא בבחינות הנשמות שהם אור מאור כסא כבודו יתברך יש ביניהם הפרשות מופלאות והבן. ובזה מצאנו גם כן נחת רוח במה שאמר הכתוב ואנכי אעלך שכפל לומר פעם ב' ואנכי ולא הספיק במה שכתב בתחלה אנכי ארד וגו' שנתכוון לומר על הבחינה העליונה אעלך וגו' והוא סוד אומרו (יתרו) אנכי ה' אלהיך והיא בחי' שכינה העליונה שנת היובל שנת המ''ט והוא סוד מ''ט פעמים שנזכרה יציאת מצרים בתורה: עוד יכוון באומרו ואנכי פעם ב' רמז לו שההצלה תהיה על ידו יתברך, והוא על דרך אומרו (מכילתא בא) ויוציאנו ה' וגו' לא על ידי מלאך ולא וגו' אלא הקב''ה בכבודו וגו', והוא אומרו ואנכי בכבודי אעלך וגו': וטעם כפל אעלך גם עלה, רמז לו ב' עליות האחד יציאת מצרים, והב' שיעלהו משם לבל יקבר בארץ מצרים שהוא המורא שהיה ירא כמו שכתבנו למעלה, ואמר תיבת גם לרמוז תוספת הריבוי שיעלו בו ממצרים בין בבחינת המעלה בין בבחינת הבירורים שיבררו שמה ניצוצי הקדושה לאין קץ: או ירצה גם עלה לרמוז אל חלק הרוחני היורד עמו מצרים, ועיין בזוהר (שמות ד') בפירוש פסוק יצאו כל צבאות ה': ויוסף ישית ידו וגו'. נתכוון להבטיחו שלא ימות בחייו, גם לצד שכמה פעמים הזכיר יעקב זכרון המות על יוסף ואמר גם כן (וישכ לח) כי ארד אל בני וגו', לזה חזר להבטיחו שלא יחוש לשגגה היוצאה (קהלת י') וגו': עוד נתכוון לומר אליו כי העליה של יעקב לא תהיה בחיים חיותו אלא לאחר מיתה והוא אומרו ויוסף וגו', גם מזה ידע כי אין לו רשות לצאת ממצרים בחיים חיותו כדי שיקוים דבר ה' שישית יוסף ידו על עיניו ואם יצא אין הדבר יכול להתקיים: