משתאה. לשון שאיה, כמו שאו ערים, תשאה שממה (ישעיה ו, יא.): משתאה. משתומם ומתבהל, על שראה דברו קרוב להצליח, אבל אינו יודע אם ממשפחת אברהם היא אם לאו. ואל תתמה בתי"ו של משתאה, שאין לך תיבה שתחלת יסודה שי"ן ומדברת בלשון מתפעל, שאין תי"ו מפרידה בין שתי אותיות של עיקר היסוד, כגון משתאה מגזרת שאה, משתולל (שם נט, טו.) מגזרת שולל, וישתומם (שם טז.) מגזרת שממה, וישתמר חוקות עמרי (מיכה ו, טז.) מגזרת וישמר, אף כאן משתאה מגזרת תשאה, וכשם שאתה מוצא לשון משומם באדם נבהל ונאלם ובעל מחשבות, כמו על יומו נשמו אחרונים (איוב יח, כ.), שומו שמים (ירמיה ב, יב.), אשתומם כשעה חדא (דניאל ד, טז.), כך תפרש לשון שאייה באדם בהול ובעל מחשבות. ואונקלוס תרגם לשון שהייה, וגברא שהי, שוהא ועומד במקום אחד, לראות ההצליח ה' דרכו, ואין לתרגם שתי שהרי אינו לשון שתיה, י שאין אל"ף נופלת בלשון שתיה: משתאה לה. משתומם עליה, כמו אמרי לי אחי הוא (בראשית כ, יג.), וכמו וישאלו אנשי המקום לאשתו (שם כו, ז.):