טז

עִקַּר חֲשִׁיבוּת הַצְּדָקָה הִיא עַל־יְדֵי אֱמוּנָה. הַיְנוּ, צְדָקָה אֵין לָהּ חֲשִׁיבוּת, רַק כַּאֲשֶׁר נוֹתְנִים אוֹתָהּ מֵחֲמַת הָאֱמוּנָה, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ צִוָּה עַל מִצְוַת צְדָקָה. וְלֹא חָלִילָה מֵחֲמַת כָּבוֹד וּפִרְסוּם, שֶׁאֲנָשִׁים יֹאמְרוּ עָלָיו כִּי בַּעַל צְדָקָה הוּא, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא אִישׁ רַחֲמַן מִטִבְעוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִסְבֹּל חֶסְרוֹנוֹ שֶׁל הַזּוּלַת. כַּמְבוֹאָר בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן (חֵלֶק שֵׁנִי סִימָן ד') אֶלָא לָתֵת צְדָקָה כִּי כָּךְ צִוָּה הַבּוֹרֵא, כַּמְבוֹאָר בַּתּוֹרָה (וַיִּקְרָא כה, לה-לו) "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ". וּמִן הַחִיּוּב לָתֵת צְדָקָה בְּעִקָּר לְעִנְיָנִים שֶׁעַל יָדָם נִבְנֵית הָאֱמוּנָה הָאֲמִתִּית.

וְכֵן עַל־יְדֵי שֶׁשּׁוֹמְרִים שַׁבָּת כְּהִלְכָתָהּ, לְשֵׁם שָׁמַיִם, לֹא מִפְּנֵי עֲיֵפוּת שֶׁחֲפֵצִים בִּמְנוּחָה, רַק בִּגְלַל שֶׁכָּךְ צִוָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לָנוּחַ בְּשַׁבָּת וְלֹא לַעֲשׂוֹת כָּל מְלָאכָה, מִסְחָר אוֹ עֵסֶק בְּטִרְדָּה, כְּפִי אַזְהָרַת הַתּוֹרָה, עַל־יְדֵי זֶה, זוֹכִים לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה וַאֲמִתִּית. (תורה לא, ב)