[כרך א]

כפי המבאר מדברי רבנו ז"ל, שאף על פי שעצם המעשיות שספר גבהו ונעלמו בתעלומות לאין חקר, אבל ברב הלבשתם במדרגה למטה ממדרגה, עד גשמיות זה העולם השפל, יש ללמד מאתם מוסר השכל אפלו בפשיטות (להבין משל ומליצה), נפלאתי קצת בראותי ספור המעשה מהחכם והתם, אשר נהפך הדבר כל כך שהחכם בחכמתו נלכד ונשקע ביון מצולה, וכנגדו התם הרחוק מהחכמה, אשר גם מלאכת תפירת המנעלים לא היה ביכלתו ללמד כראוי, נתעלה ונתרומם מאד כמבאר שם. כי למה באמת יהיה כן, הלא כל עצם החכמה ואור המח אשר בקרב האדם, הוא מנשמת ורוח הבורא בעצמו יתברך, אשר נפח באפו מתחלת הבריאה, ולפי זה ממילא מבאר שכל אשר יאיר בו יותר זה האור היה לו להתעלות ולהתרומם, ולא התם ברחוקו מהחכמה. והנה עוד ראה ראיתי כי גם בזאת הפליאה בעצמה יש להתפלא במאמר המשנה (באבות פרק ג') 'כל שחכמתו מרבה ממעשיו למה הוא דומה, לאילן שענפיו מרבין ושרשיו מעטין והרוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו וכו'', ומהחלטת לשון המשנה בסתם, נראה שהיא סובבת גם על חכמת התורה. ואשר לפי זה מכרח לפרש, שגם כל שבח החכם הנזכר בספר משלי, לא תסובב רק על החכם האמתי המקדים יראת חטאו ומרבה במעשים טובים, וכלשון הכתוב (בספר איוב) "יראת ה' היא חכמה וכו'", וגם מפה לפה שמעתי מאבי מורי ששמע ממורנ"ת בשם רבנו ז"ל, שדבר מזה בפרטיות לענין גדולי החכמים בחכמת התורה שהיו בימיו, וגם היו כשרים והחזיקו בדרך התורה ככל ההמון הבלתי חכמים כל כך. ואמר עליהם רבנו ז"ל שבכל זאת אם לא ירבו ויגדילו את מעשיהם על זולתם. כפי המכרח למדרגת חכמתם תזיק להם חכמתם, כפי המבאר מלשון שומר את רגליו ואת פסיעותיו מלבוא בהם יותר מכפי מדתו. וכן בדבר התועלת המגיע ממימי המשנה הנ"ל. ותתחזק לפי כל זה הפליאה הנ"ל, אשר למה באמת יהיה כן. ואולם בסבת הפליאה הזאת, חפשתי ומצאתי מפלפולי צרופי דברי רבנו ז"ל, כי אין הכונה בדבר החסרון שנמצא במדת החכמה כנ"ל, שהיא מצד עצמה רעה חס ושלום. כי אדרבא כל חסרון מדת החכמה היא מרב הטוב שנמצא בה, כי מחמת זה בעצמו שהחכמה והמח הוא מאור זריחת הבורא האין סוף בעצמו יתברך, אין ביכלת האדם המגבל לבא בה, אם לא בצמצום האמונה והיראה כנ"ל. וככל אשר בארתי מדברי רבנו ז"ל בלקוטי א' סימן ה' (על הכתוב בחצוצרות וכו') במשל ודגמא ממימי הים אשר סגלתם לרפאות מהרבה מחלות, אבל כל הרפואה והחיים אשר בהם, לא יהיה רק אם הרוחץ בהם הים לשוט ולבוא בהם ממדינה למדינה במסחרם זה עם זה, שגם זה לא יהיה רק בכלי הספינה שהיא כעין הצמצום המכרח למימי הדעת הנ"ל, שזולת זה הצמצום נטבעים ונשקעים בהם לגמרי חס ושלום. וזה כל מעלת התם בתמימותו הנ"ל אשר גם בבואו להחכמה כנזכר במעשה הנ"ל, לא רצה לסור מדרכי התמימות והאמונה והיראה שהקדים לזה, כי גם אז החזיק את עצמו במדרגת התמימות. ומחמת זה לבד העלה אותו מלכו של עולם ברב המשרה והממשלה על כל השרים (כמובן בזה מצרופי דבריו הקדושים עם השיחות המובאות אחר המעשה הזאת).

מוהרנ"ת ז"ל יצא פעם אחת מטבילתו במים, ונהנה אז מאד מהמים. ואמר אז לאבי שמחמת שהמים נמשכים ממקום עליון לאין ערך ברוחניות (כמובא מזה בכתבי האר"י ז"ל), על כן גם בגשמיות יגיע מהם טובה וענג להאדם. ואף על פי שההודעה הזאת מהמשכת הגשמיות מהרוחניות, נודע ומבאר גם בלי זה מספרי אמת, אבל ברב להבת שלהבת כל דבור שיצא מפיו הקדוש, נתחדשה אצלי זאת ההודעה. וראה ראיתי כי הוא נחוצה ומכרחת בכמה דברים. כי אף על פי שכל קיום התורה כפי האמונה בטעמים הרוחניים שבה כפי חיוב דעת הבורא יתברך לאין סוף (כאשר נכתב מזה לקמן), אבל מאלה הטעמים הרוחנים בעצמם, נמשכים ברב המצות גם טעמים בגשמיות, וכפי שאבאר לקמן. תופס אני לדגמא מלת זך שנזכר בשמן המנורה שנמצא גם בפשיטות שני טעמים בהכרח הדבר. טעם אחד, הוא שלא יכבה אפלו נר אחד (ואפלו בלילי טבת הארכים) בסבת הפסלת והשמרים הנמצאים בהשמן הבלתי מזכך. טעם השני, שלא יגרמו שבעת הנרות שום עשון ושחרות חס ושלום לכתלי ותקרת ההיכל, אם לא יהא מזכך השמן בתכלית הזכוך (כידוע להבקיאים במלאכה הזאת). ותפסתי זאת לדגמא כדי להודיע אגב אורחא לאנשי שלומנו, כי מאד מאד הם מכרחים להזהר בהדלקת הנר תמיד שבבית ציון רבנו ז"ל (וכנהוג כן בכמה צדיקים), שלא יביאו על זה משמן הפסלת והשמרים אשר יעשן וישחיר את התקרה והכתלים מבית ציונו הקדוש. וכמה פעמים נזדמן בתחלת הלילה, או באמצע הלילה שנכבה לגמרי, ולא יאיר כלל אורו הנפלא והמכרח כל כך בסגלתו לכל בני ישראל בגוף ובנפש, כמבאר בזה מהדברים בעל פה ששמעתי מאבי ומורי ששמע ממורנ"ת ז"ל. וברב שקידת אבי על דלתי תמידות הנר הקדוש והנורא הנ"ל, חקר ודרש גם בדבר הפתילה איך לעשותה, ואודות הכלי שלא תהיה רחבה יותר מכפי שנסה ובחן לכל זה (כי במעוט רחבה נתוסף בכל שעה נקדה חדשה מהפתילה כנודע להבקי בזה). וגם שלא תהיה הכלי קצרה יותר מדאי.

ולדעתי יש הכרח גדול להודיע כל זה, כי מי יודע כמה יתארכו עוד חס ושלום ימי הגלות, ואף על פי שיצא מפיו הקדוש (בלשון זשרגאן) [אידיש מדברת] מיין פייערל וועט שוין טלואין ביז משיח וועט קומען [האש שלי תוקד עד ביאת המשיח], מכרח בכל זאת לכל אחד מאנשי שלומנו להמציא לזה אתערותא דלתתא בכל ימי חייו. כי כפי עצם פרוש טלואין בלשוננו, יש בזה לצדד בפרושים שונים, כי גם אם לא נשאר מהתבערה והמוקדה, רק ניצוצות קטנות ומעטות נקרא זאת בלשוננו בשם טלואין.

ובדבר אספתנו בימי ראש השנה, מבאר מדברי מוהרנ"ת זצוק"ל (ששמעתי מאבי ומורי ששמע מפי בנו ר' יצחק מטולטשין ששמע מפיו הקדוש) שאף על פי שלבבו היתה חזקה בבטחון ומבטח שתתקים האספה הזאת עד ביאת הגואל צדק, אבל גם זה לא נאמר רק כדיוק המדרש מהכתוב "וצדיק ככפיר יבטח" (ולא כארי שאין מתירא כלל), כי בכל זאת לא היתה ביכלתו לברר בזה ידיעה ברורה ומחלטת. ואין רצוני להאריך בזה שכתב וכן ספר פעם אחת בשם רבנו ז"ל, שיצא מפיו הקדוש בזה הלשון, אזייא טיש וויא בייא מיר וועט שוין ניט זיין ביז משיח וועט קומען [כזה שלחן כמו אצלי כבר לא יהיה עד ביאת המשיח], וכאשר דבר מוהרנ"ת ז"ל מקיום זה המאמר מיום הסתלקותו והלאה. הוסיף בזה מעצמו ואמר אזייא טיש וויא ביא מיר, וועט שוין אויך נישט זיין ביז משיח וועט קומען [כזה שלחן כמו אצלי כבר גם לא יהיה עד ביאת המשיח]. (וגם זאת ההוספה אם לא בפרוש אתמר מכללא אתמר, כפי המובן בזה מדברי רבנו ז"ל בעל פה). ואף על פי כן הבין והשכיל גם זה מדבריו הקדושים שבכל זאת יהיה נמצא מפלטת השארתו עד ביאת הגואל. ואמר בזה הלשון, דא וועלין זיך שאשקען עטליכע מענטשין, אין דא וועלין זיך שאשקען עטליכע מענטשין [פה יתלחשו כמה אנשים ופה יתלחשו כמה אנשים]. וכלשון הכתוב במלאכי "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו" וכו'. וכן מרגלא בפומה דרשת חכמינו ז"ל במדרש להכתוב "הקיצותי" וכו' באתי עד קץ כל הדורות ועודי עמך.

וכן אמר פעם אחת שסובב על רבנו ז"ל, כעין הנסח שנזכר בברכת ההפטרה. "כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד". גם אמר פעם אחת שהוא מקוה ומיחל שיקים בזה הנר, מאמר הכתוב "וארח צדיקים כאור נגה, הולך ואור עד נכון היום". וכן דבר פעם אחת מהפלגת השטף מים רבים הנמצאים בזה העולם, תאות רעות, ומדות רעות, שאלות ומבוכות, אמונות כזביות וכדומה, ואמר שבכל זאת יקים כמובא ברש"י פרשת וישב במשל הפחמי וכו' ניצוץ אחד יוצא מיוסף שמכלה ושורף את הכל. והנראה מכתלי מאמריו הנ"ל כמשל האגוז (שנמשלים בו נפשות ישראל כמובא בזהר הקדוש בענין הכתוב: "אל גנת אגוז ירדתי") שבגמר הבשול נמצא בתוכו פרי יקר ויפה למאכל בני אדם, אשר זאת הפרי צמחה וגדלה מיום ליום בלי הפסק, וכעין זה נמצא צמיחת האמת מדור לדור (כמובא בדברי מוהרנ"ת בשם האר"י ז"ל) ושעל זה אנחנו מברכים בכל יום: "מצמיח קרן ישועה". ואף על פי שכנגד זה גם הקלפות המסבבות אותה צומחים וגדלים מיום ליום להסתירה מעיני בני אדם בכל עת ועת יותר ויותר, כי לעיני בני אדם וחושיהם לא נראה ונרגש רק הקלפה שבחוץ, והפרי גנוזה וצפונה בתוכה שלא נראה כלל, ועליו נאמר: "וירא אלקים את האור כי טוב", כי טוב לגנז. אבל סוף כל סוף "יצא חטר מגזע ישי" אשר ישבר ויעביר רוח הטמאה מן הארץ, ובהתגלות הפרי יראו עין בעין כי בכל ימי הגדול נמצא הכרח גם בהקלפות המסתירות אותה, להצילה ולשמרה דיקא על ידי זה (וכענין המובא בדבריו הקדושים בענין הכתוב "צופה רשע לצדיק" וכו'). ויש בכל זה הרבה לבאר, ואם יהיה אלקים עמדי אבאר במקום אחר. גם עין לקמן בהרמזים אשר מצאתי בהמעשה הזבוב ועכביש, אשר ספר רבנו ז"ל, שהן הן רדיפות כח הרע והנגדי מקלפת עשו ועמלק ימח שמם הנקרא בשם שממית (ממין עכביש כנודע) כמובא בפרוש רש"י בספר משלי (ל, כח) בדבר הכתוב "שממית בידים תתפש" שזה עשו. והוא שנאמר עליו הכתוב בעובדיה "בזוי אתה מאד", כי הוא המבזה מכל השקצים שנמשכים מקלפת עשו (כמובא בלקוטי הלכות הלכות תולעים בשם ספר הכונות). וכאשר תתפש בהיכל מלך העליון יתברך, ויגיע עם ע'ק'ב'ו' ורגלו על הדף (שכתוב בו שם ה', כמובן מהשיחות שאחר המעשה) תתחיל לירד מטה מטה עד שיהיה נמחה זכרו לגמרי, וכמבאר מלשון חכמינו ז"ל ומובא בפרוש רש"י פרשת תולדות על אודות הכתוב "וידו אוחזת ב'ע'ק'ב' עשו", שלא יספיק זה לגמר מלכותו עד שבא זה ונוטלה הימנו. וכלשון הכתוב שם בעובדיהו "אם תגביה כנשר" וכו'.

ופעם אחת עמד מוהרנ"ת ז"ל בדבריו הקדושים כנגד הנבוכים שהיו באומין, אשר התפארו ברב השתדלותם שיגמרו כרצונם (להשכיח שם ישראל והבדלו מן העמים), וכאשר עמדו כנגדו בראיותיהם ממה שכבר גמרו בזה הרבה גם בימיו במדינות הרחוקות כנודע, ענה ואמר: זאת ברור לדעתי שאם תגמרו כרצונכם יחזר העולם לתהו ובהו, כי לא לאלה התהפוכות נברא העולם. ויש בזה להאריך קצת כפי המבאר מצרופי ופלפולי דבריו הקדושים בכתב ובפה על אודות אשר האין סוף יתברך באחדותו הפשוט בעצמו המציא כביכול השתנות בין מדותיו העליונות, זה לדין וזה לחסד, אשר אלו ואלו דברי אלהים חיים, ואחדותם בכתוב השלישי גבוה מעל גבוה. ואשר בזה נתנסה אברהם אבינו עליו השלום בעת העקדה, אשר בתחלה שמע חסדי השם יתברך ומאמרו, "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואחר כך בשמעו ממדת הדין להעלות אותו לעולה, לא הכריע ברצונו הגופני וחבת בנו לסמך על הדבור הראשון "כי ביצחק" וכו', אבל בטל את עצמו ורצונו בתכלית הבטול להשם יתברך, עד שהשם יתברך בעצמו הכריע מדת הדין למדת הרחמים ואמר לו "אל תשלח ידך" וכו'. וכן מרדכי ידע את כל אשר נעשה בגזר דין להשמיד וכו' שנגזר גם למעלה כמבאר מדברי חכמינו ז"ל. ולכאורה לא היה לו להתירא כלל, כי הלא כנגד זה היינו מחיבים להאמין בדברי הנביא ירמיה ממדת רחמי השם יתברך ומאמרו: "לקץ שבעים שנה אפקד אתכם" (כחיובנו בזה הגלות להאמין בדברי הנביאים על ביאת הגואל שאנו מחכים אליו), ואולם ברוממות ההכרעה הנ"ל נתירא ונפחד עד אשר הרבה לזעק זעקה גדולה ומרה, עד שיצא אל הפעל מאמר הכתוב הנ"ל "לקץ שבעים שנה" וכו'. (כי גם מתחלה ידע השם יתברך שיתעורר הצדיק מרדכי ויבטל גזרותיו, וידיעת השם יתברך לא תבטל כח הבחירה, כמבאר מזה במקום אחר). וכל המלחמה הזאת למעלה ולמטה שהתגברה בסוף גלות בבל הוא ענין המבאר מדברי רבנו ז"ל בדבר הכתוב: "לפתח חטאת רובץ". שכשהאדם סמוך לפתח ושער הקדשה מתגבר עליו יותר כח המסית, כמשל הנאבקים זה עם זה. (שמובא בשיחותיו הקדושות שאחר הספורי מעשיות) ומהפרט למד מוהרנ"ת ז"ל על הכלל, והודיענו מרחוק בעצם המלחמה למעלה ולמטה שנמצא כעת בעקבות משיחא, בפתח הגאלה נצחיית שאנו מחכים אליה, כי בהתגברות ההסתות והפתויים למטה לנפשות ישראל שיסורו מהשם יתברך, כי התגברות הסתות מדת הדין למעלה בקטרוגים לפני השם יתברך שיסיר מנפשות ישראל להשמידם חס ושלום, וכל העולם היה חוזר לתהו ובהו על ידי זה. (ועין לקמן בהרמזים אשר הוצאתי מצרופי דברי רבנו במעשה הזבוב הנ"ל), וכן מבאר מצרופי דברי מוהרנ"ת בפרוש המעשה מהבעל תפלה (שבספר ספורי מעשיות), אשר מדת הגבורה (שהוא מדת הדין הנמצא להשם יתברך ותורתו בתוכחה וקללות) תתקרב בכל עת יותר להחריב את העולם הנקרא בשם מדת תאות ממון, (ועקר רצון השם יתברך במדת גבורתו הנ"ל הוא הכנעה והבטול אליו יתברך כלשון רבנו ז"ל בספור המעשה הנ"ל. שהוא לשון הכתוב בתוכחה: "או אז יכנע לבבם") וגם אם קומת מדת התפלה (שנקרא בשם בעל תפלה) ומדת הממנה שהיא הצדקה מעבירין את רע הגזרה, לא יהיה עקר העברתם ופיוסם למדת הדין והגבור הנ"ל. רק בדחיה ועכוב לזמן קצוב, אבל בטול הגזרה לגמרי הוא בתשובה לבד (שהוא שלמות ההכנעה והבטול הנ"ל) שיזכו נפשות ישראל בעת גאלתם. ומה נכון ונפלא לפי זה מליצת הנביא מלאכי בהכתוב "הנה אנכי שולח לכם את אליה" וכו' (אשר אין לנו נחמה יותר מזה) ואחר כך בסוף מסים ואומר "פן אבא והכיתי את הארץ חרם" (כי אם חס ושלום לא יצא אל הפעל הכרעת מדת הרחמים. יצא חס ושלום אל הפעל תכלית ההפך כנ"ל) וגם למרחוק תבין בכל זה מה גדלו זכיות האחד בעיר ושנים במשפחה המתרחקים גם היום ממבוכות הנבוכים ולצניהם והולכים בעקבות אבותינו.

והנה בענין הודעת חכמינו ז"ל זה סמוך לשמונה עשר מאות שנה (בקבלתם איש מפי איש עד דורות הנביאים) שבעקבות משיחא חצפא יסגי וכו' (וחכמתם אשר קראוה בשם) חכמת סופרים תסרח יראי חטא ימאסו, כבר הודיענו רבנו ז"ל, שלא היתה כונתם רק על התגברות האפיקורסות וחסרון אמונה שבאלה הדורות, כי רק זה עקר אבי אבות כל הטמאות שבעולם דדא בה כלא בה. כי אפלו העברות שבין אדם לחברו, גנבה גזלה רציחה אם לא נשמר מהם האדם רק על פי דעת האנושי המסכמת לזה, אין בזה שום ממש כלל. כי דעת האנושי לא נמצא תמיד במשקל אחד, ולפעמים מגיעים להאדם סברות וראיות עד שתחיב דעתו באפן אחר. וכאשר עינינו הרואות באלה הדורות, שבדעת האנושי מהפכים בתכלית ההפך, שחיוב גדול לגזל מהעשירים את ממונם, להשוות כל הכיסים (וכמה פעמים נדמה להם על אחד שהוא עשיר, והאמת כל ממונו הוא ממון אחרים שלוה מהם למשא ומתן כמנהג העולם, ובגזלתם, לבד שגוזלים מאתו, הם נחשבים להורגים אותו. וכמה פעמים רוצחים והורגים את העשירים בידים ממש כנודע) ונחזר לדברי רבנו ז"ל הנ"ל שזאת היתה מטרת חכמינו ז"ל בדבריהם הנ"ל בעקבות משיחא וכו'. כי כל זה מחבר ומצרף לראית הכתוב הנ"ל לפתח חטאת וכו'. וסיום דברי חכמינו ז"ל על מי לנו להשען על אבינו שבשמים, הוא כענין ירידה תכלית העליה כמובא בדברי רבנו ז"ל במקום אחר. כי גם כל אלה המים הזידונים אשר באלה הימים, לא יוכלו לכבות לגמרי נקדת האמונה המשרשת גם עתה ברבם ככלם מנפשות ישראל (כאשר נדבר מזה לקמן באות ח'), ואדרבא על ידי כל אלה המים הזידונים, גדול ועצום כפלי כפלים רוממות כל נקדה ושערה טובה שנמצא ברבם ככלם. וכאשר יצא אז מפי רבנו ז"ל בזה הלשון, עוד יהיה זמן שמי שיהיה איש כשר פשוט אז ער וועט זיך וואשען צום עסין [שיטול ידיו קדם האכל] יהיה חדוש גדול כמו הבעל שם טוב עד כאן לשונו. ולא בלשון גזמא והפלגה אמר זאת, כי באמת הוא כן ורק בזכות אלה הנקדות טובות יצמח בן דוד, לגלות האמת לעיני כל.

ועוד לאלוק מלין בדבר האמונה. והנני להציע תחלה שלש הצעות:

הצעה ראשונה הוא בהכרח האמונה, כי גם חוץ ההכרח שהזכרתי לעיל, כדי לעמד על ידה בהנסיונות שנתנסה האדם בזה העולם, עוד נמצא בה הכרח גדול לחיי עד. כי בזאת לבד תתקשר הנשמה במקורה (בכסא כבודו יתברך) אשר נחצבה משם. כי זה השער לה', אשר בדורות הראשונים זכו הצדיקים להשפעת הנבואה על ידי האמונה. ומוהרנ"ת ז"ל מצא עבור זה רמז נפלא בראשי תבות הכתוב "נ'פתחו ה'שמים ו'אראה מ'ראות א'לקים" [אותיות אמונ"ה].

הצעה שניה הוא המבאר בצרופי דברי רבנו ז"ל, שהאמונה בלב האדם הוא מצד ההולדה ומצד המעשים. כי הנולד בקדשה כראוי, וגם את מעשיו לא קלקל (וככל אשר אכתב מזה לקמן באות י' עין שם), נאמן לבבו באמונה שלמה בה' ובעבדיו האמתיים, עד שגם אם מדברים לפניו כל מיני כפירות ומבוכות, אינם נכנסים כלל בלבבו ממש כמו שמדברים לפני הסריס מתאות משגל.

הצעה שלישית הוא מה שנראה מצרופי דברי רבנו ז"ל שהשני הפכים הנמצאים בהידיעה והבחירה, נחשבים ועומדים אלה השני הפכים גם בדברי הנשמה והבחירה. כי אף על פי שגם צד הנשמה והידיעה אמת ויציב, אבל בזה העולם יש לנו לסלק את דעתנו ולבבנו מלבוא כלל בדבר הנשמה והידיעה, ואין לנו לשום אל לבנו רק צד הבחירה. כי באמת האמתי נמצא יכלת בכל אדם להתקנא בהצדיקים האמתיים, ולבחר בטוב ולסור מרע עד שיזכה גם כן לתכלית מדרגה העליונה, ומחמת זה מגיע ענש לחוטאים. וכבר הבאתי בכלל השנים עשר שבהקדמת ספרי באור הלקוטים. שמבאר מדברי רבנו ומוהרנ"ת ז"ל שנמצאים הרבה דברים הנראים לדעתנו האנושה כשני הפכים בנושא אחד, ולהעדר גבול חכמת ודעת הבורא יתברך לבלתי הפכים יחשבו. ומכל זה נבוא בדבר האמונה הנ"ל. כי פעם אחת אמר מוהרנ"ת ז"ל בזה הלשון, אני מאמין בכל אדם מישראל, ואם איני שומע מפיו דברים רעים בודאי אני מאמין, רק אפלו אם אני שומע באזני דברים רעים יוצאים מפיו, אני מאמין שלא נמצאים בלבבו ככל אשר הם יוצאים מפיו. עד כאן לשונו. ויש לזה עוד שיחות נחוצות אשר הוצאתי מדבריו, כי לולא השרשת נקדת האמונה בלב נפשות ישראל, לא היו עומדים רבם ככלם בנסיונות רדיפתם מהאמות ובנסיונות יציאת נפשם ממש, שנתנסו מאז היו לגוי. ושקר וכזב בפי כל הבודים מלבבם פרושים על זה. אבל האמת הוא שגם כל ההשרשה הוא בהעלם נפלא ומכל שכן וכל שכן באלה הדורות אשר גברו יותר ההעלם וההסתרה. עד שהם בעצמם אינם מבינים ואינם יודעים כלל מה שנמצא בהם. וכמבאר משיחות רבנו ז"ל שאחר הספורי מעשיות, שהרשעים הם מלאי חרטות (וכונתו על רשעי ישראל כמבאר מזה בדברי מוהרנ"ת במקום אחר), ושהם בעצמם אינם יודעים מזה כי גם כל אשר יתגברו ברשעתם, הוא מחמת החרטה שנשרש בהם ושנסתר ונעלם בקרבם. וכמשל הנאבקים והנלחמים זה כנגד זה, שכשאחד רואה שחברו מתגבר יותר, כמו כן ממש כשהרע רואה שמתחיל איזה טוב להתעורר אזי הוא מתגבר יותר, עין שם. וגם לפי זה אין מקום כלל לשאלת הנבוכים ותמיהתם מהיכן יזכו לאמונה אפלו אם ירצו. ויש מהם שנבוכו כל כך עד שנדמה להם גם על זולתם וכו'. ואין להאריך בדבריהם המטעים והמתעים כי האמת הוא בתכלית ההפך, שכל הנשמות הנמצאות בזרע יעקב, חוט המשלש באברהם ויצחק שיצא מהם, יוצאים ונמשכים משלשת השמות הנמצאות בהכתוב שמע ישראל. י' א' י' ('אברהם י'צחק י'עקב) העומדים בסוד השלשה רגלים שבכסא כבודו יתברך (כמבאר כל זה מצרופי דברי רבנו ז"ל), שמחמת זה אין שום אפן כלל שלא יהיה נמצא בהם איזה נקדה מהאמונה האמתית, ובזאת הנקדה יש ביכלתם לבוא להשלמת האמונה, באפן שתתגלה בלבבם. ויש להאריך בזה קצת. והנני לכתב מזה לקמן. כי אגב אורחא אמרתי להפסיק את הענין, ולהציע לפני המעין הסגנון השני הנמצא בלקוטי א' אודות החרטות הנמצאות בהרשעים (שזה בעצמו שהם מתגברים וכו' כנ"ל), כי בלקוטי א' סימן רע"ד מאריך יותר בדבר ההתגברות שהרשעים מתגברים ברשעתם, ושיש מהם שעובדים ויגעים כל ימיהם, כדי לעקר את עצמן מהשם יתברך ומתורתו לגמרי, כי הנקדה הקדושה של קדשת ישראל שיש עדין בתוכם היא מבלבלת אותם ומביאה בהם הרהורי תשובה ויראה מאימת הדין. ומחמת זה אין להם תענוג מהעברות והתאות שלהם. ושעל כן הם מתאוים ויגעים שיגיעו לכפירה גמורה בדעתם חס ושלום, באפן שלא יהיה להם עוד צד ספק לנטות אל האמת. אבל צריכים לזה יגיעה גדולה מאד מאד כמה וכמה שנים (רחמנא לצלן) כי היהדות שבהם אינה מנחת אותם ומבלבלת אותם תמיד. גם מבאר שם, שיש מהם שכשמגיעים ובאים למה שהתאוו, דהינו לכפירה גמורה חס ושלום בלי שום נטיה אל האמת, אזי תכף ומיד מתים ויוצאים מן העולם (ויש לבאר שזה מחמת שכל עצם נשמת ישראל נמשכת מנשמת האבות שבעצם האמונה כאשר אכתב מזה לקמן). ובעקירת האמונה מהאדם נעקר מאתו ממילא גם הנשמה. כי נפשות ישראל אפלו אם נופלים לעבודה זרה ממש, נקראים על כל פנים בשם פושעי ישראל (אף על פי שחטא ישראל הוא, כנודע מדברי חכמינו ז"ל).

ועתה נחזר לענין ראשון אשר כתבנו ברוממות נפשות ישראל, ולהקדים תחלה את המכון היוצא מהכלל הרביעי שבהקדמת ספרי "באור הלקוטים" (ומהדגמאות אשר הבאתי מהכתובים שבפרשת ואהבת וכו' אשר תבין משם) על אודות השני יחודים, שמע ישראל, וברוך שם. שבהודעתם את האמונה נמצאים הם עצמם בעקר האמונה. ומכל שכן וכל שכן השלשה שמות הנ"ל הנזכרות בהכתוב שמע ישראל: ונפש אברהם אבינו שנמשך משם עומד בראש המאמינים במציאות הבורא יתברך ונתקים בו הפסוק הנ"ל, "נפתחו השמים ואראה" וכו', אבל מחמת שלא היתה עדין הולדתו בקדשה, נתעלה עליו בנו יצחק אבינו שנולד בקדשה מאברהם ושרה. כי ברב אמונתו בהתמלאות כל הארץ מכבוד המלך העליון יתברך נתירא ונפחד מפחדו ויראתו, עד שעמד במדת היראה כנודע, כי האמונה הזאת היא מפלגת יותר מהאמונה סתם שבמציאותו יתברך הנ"ל (כי בדבר האמונה הזאת שמלא כל הארץ כבודו, אף על פי שבאמת איה מקום כבודו. נמצאים שאלות ותרוצים לאין תכלית אשר לא יתגלה רק בעולם הנצחי. כמבאר בזה מדברי רבנו ז"ל במקום אחר). ואחר כך גבוה מעל גבוה נתעלה גם עליו בנו יעקב אבינו בחיר שבאבות, (חוט המשלש כנ"ל) אשר בו נתיחדה האמונה עם האמת (שהיא חכמה כנודע), וברב זה היחוד והשלמת האמונה שזכה לא נקרא אצלו האמונה רק בשם אמת. אף על פי שלכאורה יש לפרש מדברי רבנו שבסימן ז' בלקוטי א' שבתחלה יש להקדים את האמת. אבל כפי המבאר עוד מדבריו הקדושים בכמה מקומות, וגם מהדברים שבעל פה שעל כרחך דבריו הקדושים שבסימן זה הנ"ל אומרים פרשוני, שהאמונה והאמת מקשרים זה לזה, ושבכל זה "תבואי תשורי מראש אמנה", שזה לבד כל הראש וההתחלה. רק שבעצם קשריהם זה לזה מכרח מיד להשתמש גם במדת האמת (שהוא חכמה כנודע) כדי להנצל ולהשמר מאמונות כזביות. ויעקב אבינו בעצם השלמתו כנ"ל, היתה מטתו שלמה, אשר מספר בניו מכון ממש כמספר התבות שבשמע וברוך שם, וגם מספר האותיות שבשמותיהם מכון ממש למספר האותיות שבשמע וברוך שם. וגם על ידם בעצמם נתגלה זה היחוד שהם אמרו שמע ישראל וכו' כמובא בדברי חכמינו ז"ל במסכת פסחים. ועבור זה התפאר עצמו השם יתברך לפני נפשות ישראל על ידי הנביא ירמיה בהכתוב: "ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת" ופרש רש"י שם בכונת הכתוב על אשר נולדו ויצאו מהאבות. וממילא מובן שהעקר הוא מה שיצאו מיעקב כנ"ל. ובכח נקדת האמונה שנשרש בהעלם בלב נפש הישראלי, יש בכחו לבא בקיום התורה עד שיזכה על ידי זה בעצמו לשלמות האמונה. כי על ידי זה יסובבו כל התרי"ג מצות שנתנו מהאור אין סוף יתברך. והזהר הקדוש קורא אותם בשם תרי"ג עטין. וכמשל הרופא החכם והבקי בהפלאת הכחות הנמצאות בחלקי הבריאה ובבאו להחולה מיעץ ומודיע לו את כל הדברים המזיקים שהוא צריך להשמר מהם שלא יקלקלו וימנעו מאתו את הרפואה, וגם מוסיף ליעץ ולהודיע להחולה את הדברים הטובים לרפואתו, כן יודיענו האור אין סוף יתברך על ידי עבדיו הנאמנים שכפי הטבעיות הרוחניות אשר הטביע והלביש באמצעות חלקי הבריאה (והטבעיות הגשמיות הנמשכות מהם) יש לנו להתירא מכל חטא ועון ופשע הגורמים הזקות ומונעים גדולים להנפש מהאמונה והדבקות במקור החיים הנצחיים. ויש מהם שהם גורמים להנפש כרת וכריתה לגמרי מהאמונה (ולהיות נאבד לגמרי חס ושלום). ובתכלית ההפך נמצאים סגלות נפלאות ונעלמות בכל רמ"ח מצות עשה, אשר על ידם נתרפא האדם ויתעלה על ידם להאמונה והחיים הנצחיים. ומצוה גוררת מצוה, כי כל אשר יזכה האדם יותר להגדיל בלבבו את האמונה, יסור יותר על ידי זה בעצמו מהרע אל הטוב (ועוד יש בזה שיחות נחוצות, ואם יהיה אלקים עמדי יבארו במקום אחר).

והנה העקר שבכל המעשים המרחקים מהאדם את המבוכות ומביאים בלבבו את האמונה, הוא מה שנרמז בסמיכת הכתוב אחרי לבבכם וכו' כפי דרשת חכמינו ז"ל "אחרי לבבכם" – זהו מינות, "ואחרי עיניכם" – זהו נאוף. כי הקדשה והטהרה מזאת התאוה נקרא בשם תקון הכללי. ויש בזה רבבות רבבות מדרגות. ומרחוק תבין לפי זה ברוממות והתעלות יוסף על כל אחיו, כי בירידתו לערות מצרים והתנסותו שם בתקף רתיחת הדמים, "ותשב באיתן קשתו" נתעלה גם ברוחניות למדרגת פי שנים ברוח אביו בעצמו (כמובא מזה במקום אחר). כי "בית יעקב אש, ובית יוסף להבה". ומהולדתו השניה אשר קרא בשם אפרים, נשתלשל גם משיח בן יוסף כנודע. וגם משה ודוד נתאחדו אתו בהסתלקותם ברעוא דרעוין. ובאחדותם יחדו עומדים עם בנו א'פרים ברגל הרביעי מהכסא, שהוא תבה הרביעית והמצרפת לשלשה שמות הנ"ל, י' א' י' א'חד. גם מבאר מצרופי דברי מוהרנ"ת המיסדים גם בדברי האר"י ז"ל בפרי עץ חיים, שהשני שמות יעקב יוסף עולים י"ג פעמים הויה. כי יעקב עולה שבעה פעמים הויה, המכונים לשבעה לילות חנכה, ובליל שמיני כאשר יאיר מספר שם הוי"ו שבשם יוסף (אף על פי שבצרוף שמו נמשכים המספרים עד י"ג כנ"ל) מכרח לעמד ואי אפשר להדליק יותר. כי הוא הלהבה בפני החמה שלעתיד. ובשם יוסף מוסיף והולך להאיר מעצמו מיום ליום. ונסח האר"י ז"ל בברכת הנרות ל'הדליק נ'ר ח'נכה שבזה סובב גם כן על הנח"ל הנובע ומוסיף לשפך מימי הדעת והחכמה מיום ליום כנ"ל (הנמשכים ויוצאים ממקור החכמה שלמעלה). וברב רוממותו נעלם ונסתר הוא גם מדעת אחיו הקדושים והצדיקים בהסתרה והעלמה כנ"ל, עד שבתכלית ההפך אמרו 'איש אל אחיו לכו ונהרגהו' (אין מקרא יוצא מידי פשוטו). ובאמת הוא השליט והראש לכל נשמות ישראל אשר ברוחניות, ובהעלם נפלא יוצאים ונמשכים מאתו כל הדורות (כמובן מדברי רבנו ז"ל על אודות הכתוב "קורא הדורות מראש") ובהמשכתם מאתו אין ביכלת הרע לבלע אותם בשום אפן בעולם כלל. וכל אשר יעמדו זה לעמת זה כל השבעה מדרגות הרעות לבלע לנפשות ישראל עד שלא יודע כי באו אל קרבנה, ולא יזכר שם ישראל עוד. כן בתכלית ההפך יותר יקיאו אותם עד שיוסיפו להקיא גם עצמות חיותם (כמובא מזה במקום אחר בדברי מוהרנ"ת על אודות תשלומי כפל וארבעה וחמשה חמשה תחת השור) וכאשר הוא בעצמו נתעלה ויצא (בראש השנה) מחשך לאור. כן בכחו כי עז וגבורתו, כי קשתה מים רבים לא יוכלו לכבות את תבערת לב נפשות ישראל הנמשכים מאתו עד עת קץ. ודי לחכימא ברמיזה. ובדבר הי"ג פעמים מספר הויה שכתבתי לעיל מדברי מוהרנ"ת שבשם האר"י ז"ל נדבר לקמן בפרוש הדבר, אשר הוצאתי בבאורי את המאמר ראיתי מנורת זהב שבלקוטי א' סימן ח'.

כבר הודיענו רבנו ז"ל, שגם המצות שיש עליהם טעמים הגשמיים, יש להאמין שהעקר הוא טעמים הרוחניים לאין סוף שנמצא בה, כי אוריתא וקדשא בריך הוא כלא חד (וכבר הזכרתי מזה להענין אשר כתבתי באות ב' הנ"ל). וכן במצות תלמוד תורה העולה על כל המצות (כמבאר מזה גם בספר המדות בזה הלשון הרגל הלמוד עולה על קיום כל המצות) אף על פי שבפשיטות כל טעם הנגלה היא למען דעת איך להתנהג בכל דבר, את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה וכו'. אבל גם בזה כל עקר המצוה הוא בלשון סגלה להצלחת הנפש, כפי טעמים הרוחניים אשר בה. (ועין בספר המדות בזה הלשון כל ידיעה במשפטי התורה וכו' הידיעה הזאת בעצמה הוא הצלחת הנפש) וכן מבאר מדברי חכמינו ז"ל מסכת זבחים, לענין הלמוד שבהלכות קדשים שהוא הלכתא למשיחא, אבל דרש וקבל שכר.

והנה כאשר יצא מפי רבנו ז"ל כמה דברים נוראים בהכרח למוד ספרו, כי גם מיום התגלות הסתרי תורה שבזהר הקדוש תהיה בזה לבד הסגלה להצלחת הנפש כמבאר בזה מדברי האר"י ז"ל. גם לענין הלמוד בכל חכמת הקבלה שנתגלה על ידו (רק שלא כל אחד ראוי לזה הלמוד שבקבלת האר"י ז"ל מלשונות ההגשמה אשר בה. ולהבלתי ראוי מגיע קלקול חס ושלום כמובא מזה בספר חיי מוהר"ן, אבל להראויים לזה מאד מאד מכרחים דבריו והשגותיו הקדושים). ורבנו ז"ל קרא פעם אחת לספר עץ החיים בשם ספר מוסר, ואמר בזה הלשון: סע א טייער מוסר ספר סע איז [איזה ספר מוסר יקר הוא], והפליג מאד ביקר מעלתו. ועתה כפי המובן ברוממות רבנו ז"ל. יש גם מזה בעצמו להבין מרחוק מרוממות למוד תורתו והצלחת הנפש שזוכים על ידי כל דבור ודבור שבה. ואגב אורחא הנני להזכיר מה שמובא מזה קצת בהשיחות שאחר הספורי מעשיות (וגם בלקוטי הלכות מובא מזה) שרבנו ז"ל הפליג מאד לפני מוהרנ"ת בעצם כח התורה להוציא את האדם מכל מיני טנפת. ואמר לו בזה הלשון: גלייך דיא וויסט דעם כח פון דער תורה [וכי אתה יודע הכח של התורה?]. ומאמר רבנו ז"ל (שמובא בחיי מוהר"ן סימן של"ב) אני נחל המטהר וכו', מבאר גם כן מדברי מוהרנ"ת שסובב העקר על דברי תורתו הקדושה. ובספר המדות באות צדקה, מבאר מעלת יקר הלמוד, כי התורה והמעשר והשבת נותנים חיים גשמים גם כן. ועוד הנני לספר אשר ראיתי בבית אבי איש זקן אשר בימי נעוריו התחיל לנסע לרבנו ז"ל עם דודו שהיה מאנשי רבנו ז"ל, ודודו שבח אותו קצת לפני רבנו ז"ל, שהוא בר אורין. והתחיל רבנו ז"ל לעוררו על התמדת הלמוד, ואמר לו בזה הלשון: דיא ליפען זאלין דיר ניט צו שטיין [שהשפתים לא יעמדו] (כי עדין היה סמוך על שלחן חותנו). גם אמר לו רבנו בזה הלשון: דיא תורה וועט דיך קוויקען, דיא תורה וועט דיך שטארקען [התורה תחיה אותך, התורה תחזק אותך], ועוד כמה שבחים חשב אז. ובסוף הרים את קולו ואמר לו בזה הלשון: דיא תורה מאכט רייך [התורה מעשירה]. גם מבאר מדברי רבנו ז"ל לענין הצדיקים יחידי הדורות, שקדם ירידת הצדיקים לזה העולם, יש ביכלת להיות איש כשר ועובד את ה', גם זולת זה הצדיק ותורתו, ומשבא לזה העולם אין ביכלת כלל לזכות זולתו וזולת תורתו למה שצריך לזכות. וכפי הנראה מדבריו הקדושים שזה נמשך מדרכי השם יתברך בהנהגת העולם זה לעמת זה. ובירידת הצדיק הרופא נפשות לזה העולם, ברפואות ותחבושות יקרות ונפלאות שלא נתגלו עדין מעולם, נתחדשים כנגד זה מחלות ומכאובים חדשים שלא היו עדין בעולם, ושאין ביכלת לעמד כלל כנגדם, אם לא בסגלות ורפואות הצדיק שנתחדשו וירדו כנגדם באלה העתים, והבלתי מתרפא בהם אבדה תקותו חס ושלום. ולפי כל זה תבין ותתבונן ברב ועצם חיוב והכרח הלמוד בתורה שבנסתר שזכינו על ידי רבנו ז"ל. כי הן המה התבלין המכרחים להיצר הרע שבעת הזאת. שעל זה אמרו חכמינו ז"ל 'בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין' (מסכת קדושין דף ל' ע"ב). והעקר הוא למוד העיון שבה, כמבאר מדבריו הקדושים בלקוטי א' סימן ק"א, שזה הוא הלמוד המסגל להנצל על ידו מהתאוות והמדות הרעות.

ובספר המדות באות סוד. מבאר שבעיון עמק בסודות התורה, יכולים לפקד עקרות ולרפאות חולאת חזק (שגם מזה מובן גדל ועצם מעלת זה הלמוד), וכאשר נקראים בשם סודות התורה כל דברי רבי שמעון בר יוחאי בהזהר הקדוש והתקונים שנפתחו ויצאו ממקור החכמה דעתיקא סתימאה. כן גם כל דברי הנחל הנובע משם על ידי רבנו ז"ל. שמחמת זה מבאר מדבריו הקדושים, שגם הקובע לעצמו בכל יום שעור הלמוד בספריו הקדושים, לא יסתפק את עצמו בשעור למוד הפשוט, אבל יחלק את העתים ויוסיף לקבע לעצמו שעור למוד העיון בספריו הקדושים.

והנה בימי נעורי, חלפו ועברו אצלי כמה שנים שנפלאתי קצת בפרוש מלת העיון שהזכיר רבנו ז"ל לענין הלמוד שבספריו הקדושים. כי לכאורה אין יכלת כלל שיכפל זה הלמוד לפשוט ועיון. כי בתורה שבנגלה, תלמוד בבלי וירושלמי, גם אם נמצא בהם למוד אחד פשוט (להבין על כל פנים בפשיטות מאמר הגמרא, כי בלי זה לא נקרא בשם למוד כלל) נמצא בכל זה למוד העיון, אשר הלומדים בהם ישימו עיניהם לעין ולהעמיק יותר בפלפולים שונים (ולא בדרש, כי הדרש הוא ענין אחר כנודע), אבל בלמוד כזה לכאורה לא נמצא כלל יותר מפרוש הפשוט, עד שבאמת נמצאים גדולים מאנשי שלומנו (ומהם רבי יחיאל מענדיל בהקדמת המפתחות) המפרשים מחמת זה כונות המאמר הנ"ל על פרוש הדרש. אבל בהמשך הזמן מדי שקדי על דלתי ספרי מוהרנ"ת, אשר עליו סמך רבנו ז"ל את ידיו למלא אותו ברוח אלקים לקום לדרש בדבריו הקדושים, עד שגם כל דרשותיו כנים ואמתיים (ובלי שום תערובות חס ושלום מבלבול המדמה בתכלית ההפך שהזכיר מזה רבנו ז"ל בלקוטי א' סימן נ"ד עין שם) ראה ראיתי שבאמצעות הדרש חתר ומצא מסלות נפלאות בלמוד תורת רבנו ז"ל גם בפשיטות, ולהוספות הם נחשבים על הרמז והדרש אשר ידרש בהם בעשר דברי רבנו ז"ל ממקומות אחרים בתורה שבכתב ובעל פה (או ממאמרים אחרים שבספר רבנו ז"ל בעצמו, שגם זה נקרא בשם דרש ועושר ממקום אחר). כי עוד בהוספה ותוספות על כל זה מצא פרושים נחמדים^[132] בקצת מאמרי רבנו ז"ל, שבכל מאמר ומאמר יפרש מנה ובה כפי הכלל הראשון (והעקרי) לכל הכללים אשר כתבתי בהקדמת ספרי באור הלקוטים. שכן דרך רבנו ז"ל לפרש בכל מאמר ומאמר מנה ובה תחלתו מסופו וסופו מתחלתו. ובאפן שאין נראה כלל רק למי שחותר ומעמיק בהם, וכאשר ירמז מוהרנ"ת זה הכלל בהקדמותיו אשר כתב ללקוטי הראשון ולקוטי תנינא.

(ועין שם מה שכתב שכפי עצם העמק היה צריך לכתב בכל דבור ודבור, ודוק או והבן היטב). וגם אגב אורחא ראה ראיתי שלפי זה מפרש שיחת רבנו ז"ל, שאחר הספורי מעשיות סימן קצ"ח. שאין מי שיבין את תורתו רק מי שיכול לאמרה פנים ואחור עד כאן לשונו. כי כשחוזר הקורא לאחוריו מסוף המאמר לתחלתו מבין יותר כונת רבנו ז"ל. ושגם לפי זה מבאר מה שכתב מוהרנ"ת בסוף הקדמתו לספר לקוטי הלכות (כרך הראשון והאחרון) שהוא כעין באור על ספר רבנו ז"ל. ולכאורה יש להתפלא על זה, כי הלא מהדרש לבד אשר ידרש בהם אין ראיה כל כך על יתרון דברי רבנו ז"ל ורוממותם (כמבאר לכל בקי בספרי הדרשות שאין מזה ראיה כל כך), אבל כפי הדלאותיו את החספא אשר הדלה לנו בספריו הקדושים למצא את הכלל הראשון הנ"ל, וגם שאר הכללים אשר כתבתי בהקדמת ספר באורי הנ"ל, נחשבים ספריו הקדושים לבאור ופרוש ממש ללקוטיו הקדושים. ואדברה בתורתו נגד מלכים ולא אבוש. ונתעוררתי מכל זה להציג בזה הספר כמה מאמרים מהלקוטי מוהר"ן עם הבאורים כפי המסלה והכלל הנ"ל, ולהרכיבם ולבללם עם אלה השיחות והספורים.

ובראשונה הנני להציג פה קצת מהדורא בתרא לבאור המאמר שבסימן ח' שבלקוטי א' על הכתוב ראיתי "והנה מנורת זהב". כי מחמת שלא כתבתי אותה כעין כתיבתי לבאור המאמרים שאחרי זה (בתחלה ישר וכסדר, ואחר כך שלא כסדר עין שם) וגם קצרתי בה יותר מדאי, קשה וכבד מאד להתבונן בה. ועתה הנני לכתבה שלא בקצרה כל כך וגם לצרף לה קצת ראשי פרקים מגוף המאמר שבלקוטי מוהר"ן כדי להקל על הקורא, ובכל מקום שדלגתי כתבתי שלש נקדות כזה... לסימן ואות שדלגתי שם:

ראשי פרקים מהמאמר בלקוטי א' סימן ח' על הכתוב ראיתי וכו' (זכריה ד' והוא הפטרת שבת חנכה

ראיתי והנה מנורת זהב כלה. וגלה על ראשה וכו'. הנה יקר גנוחי... מאיש ישראלי. כי היא שלמות החסרונות כי על ידי... הרוח חיים נברא העולם כמו שכתוב "וברוח פיו כל צבאם"... והוא גם כן חיות האדם... כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וכשיש חסרון באיזה דבר, עקר החסרון הוא בבחינת החיות... הרוח חיים של אותו הדבר... והאנחה הוא אריכות הנשימה והוא בבחינת ארך אפים, דהינו מאריך רוחה. ועל כן כשמתאנח על החסרון ומאריך רוחה, הוא ממשיך הרוח חיים להחסרון... ועל כן האנחה משלים החסרון:

אך מאין מקבלין הרוח חיים. דע שעקר הרוח חיים מקבלין מהצדיק והרב שבדור. כי עקר הרוח חיים הוא בהתורה... והצדיקים דבקים בהתורה. ועל כן עקר הרוח חיים הוא אצלם. וכשהוא מקשר להצדיק והרב שבדור, כשהוא מתאנח ומאריך רוחה, ממשיך רוח חיים מהצדיק שבדור שהוא דבוק בהתורה אשר שם הרוח. וזהו שנקרא הצדיק איש אשר רוח בו, שיודע להלך נגד רוחו של כל אחד... וזה בחינת רוח צפונית המנשבת בכנור של דוד... חמש נימין כנגד חמשה חמשי תורה... ורוח צפון... הוא בחינת רוח הצפון בלבו של אדם, שהוא בחינת הרוח חיים, כי צפון חסר... ועקר הרוח חיים הוא בלב וכמו שכתוב בתקוני זהר... והחסרון הוא הסתלקות הרוח שמקומו בלב. ועל כן נרגש החסרון בלב, ועל כן כשנתמלא החסרון... נאמר "ויתן לך משאלות לבך, ימלא ה'" וכו'...

אך רשעים... דע שיש רב דקלפה שהוא בחינת עשו... יש לי רב. והוא בחינת "אלופי עשו" וכמו שמתרגם אונקלוס 'רברבי עשו'... ומהם מקבלין הרשעים הרוח. והוא בחינת רוח הטמאה בחינת רוח סערה, כמו שכתוב "הן עשו אחי איש שעיר"... כמו רוח סערה שהוא גדול בשעתו... אך שאין לו קיום כלל... ומסער גופה ונשמתה:

ועל כן "ואיש חכם יכפרנה". כי החסרון הוא מחמת עונות... הממשיך הרוח חיים, ומשלים החסרון מכפר העון. והוא מגדל רחמנות וחנינות מהבורא יתברך שמו, שצמצם עצמו להיות הרוח אצל הצדיקים... וזה בחינת שלש עשרה מדות, ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים... ורב חסד... הפך עשו רב דקלפה, שהוא אדמוני תקף הדין... "תורת אמת היתה בפיהו"... נוצר וממתיק אלופי עשו... "נושא עון ופשע":

והנה כשמתאנח ממשיך הרוח חיים... אך להתגרות ברשעים אי אפשר. כי כשמתגרה בהרשע והוא מתאנח... אם לא מי שהוא צדיק גמור... לא יאנה לצדיק כל און. והענין כי יש ארבעה יסודות... ולמעלה בשרשם הם ארבע אותיות הויה ולמטה הם מערבים טוב ורע. והצדיק גמור שהבדיל והפריש הרע מן הטוב לגמרי... מתר להתגרות ברשעים. והענין כי כל רשע ההכרח שיהיה לו צנור שיקבל דרך שם הרוח שלו להשלים החסרון, והצנור הוא דרך המדה רעה מהארבעה יסודות שהמשיך והגביר על עצמו, הוא הדרך... וכשהצדיק רוצה להשפילו, הוא מכרח לירד להמדה רעה ההיא שהגביר עליו הרשע להכניעה, ולקלקל הצנור ההוא של הרשע שמקבל דרך שם החיות שלו. ועל כן מכרח שיהיה זה הצדיק צדיק גמור שאין בו שום רע, למען לא יהיה כח להרוח סערה... לשלט ולהזיק חס ושלום להצדיק... כי אין להרשע שום תפיסא בו... מה שאין כן צדיק שאינו גמור... הרע עדין בכח... אבל צדיק גמור אינו בולע... הצדיק גמור וכל הנלוים אליו מתרים להתגרות ברשעים.

ולבא לזה להפריש ולהבדיל ולברר הרע מהטוב הוא על ידי תורה ותפלה. ולמוד התורה יהיה ללון לעמקה של הלכה... כי יש בהתורה אחיזת הטוב והרע שנאחזין מבחינת אסור והתר טמא וטהור כשר ופסול שיש בהתורה. וכל זמן שאינו מברר ההלכה, הוא מערב... אך לזכות לזה השכל... הוא על ידי תפלה כי משם נמשך השכל:

והענין כמו שכתוב בתקוני זהר, גן דא אוריתא, ונשמות ישראל המעינים ומבינים בהתורה, הם בחינת עשבין ודשאין דאתרביאו בגן. ומאין הם גדלים, הוא ממעין החכמה כמו שכתוב "מעין גנים". "ומעין מבית ה' יצא" – הוא התפלה, כמו שכתוב: "כי ביתי בית תפלה". והוא בחינת מביא מכח אל הפעל. כי תפלה הוא בחינת חדוש העולם... והוא בחינת בריאה בכח. כמו שכתוב: "כלם בחכמה עשית", שהוא בחינת התפלה שמשם יוצא מעין החכמה. והתורה הוא בחינת בריאה בפעל... כי בהתורה נברא העולם... וזהו שאמרו רבותינו ז"ל: 'המעין בתפלתו בא לידי כאב לב'... מאי תקנתו יעסק בתורה... נעשה בקשתו על ידי שיוצא מכח אל הפעל... ונהר היוצא מעדן... עדן הוא בחינת התפלה... כי עדן עין לא ראתה... תפלה שהוא למעלה מהטבע.. להשקות את הגן הוא התורה. ומשם יפרד, כי על ידי זה נפרד הרע מהארבעה יסודות ולא נשאר רק הטוב. והיה לארבעה ראשים, הם ארבע אותיות הויה שהם שרש הטוב של הארבעה יסודות...

...מארבע רוחות ... ציצית הוא מלשון שער (בשין שמאלית) כי על ידם נכנע עשו איש שעיר בחינת רוח סערה... דהוו דמו כמבסמו פרוש רש"י כשתויי יין בחינת עשו אדמוני... ראיתי והנה מנורת זהב... אור הגנוז לעתיד... אילנא דחיי ואילנא דמותא הינו טוב ורע וזהו לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי וכו' מי אתה הר הגדול לפני זרבבל למישור... כלם יתבטלו על ידי הרוח חיים... גם דבר אז מענין י"ב שעות היום וי"ב שעות הלילה שיש בהם שנים עשר צרופי הוי"ה בכל שעה צרוף אחר, וכל שעה נחלקת לתתר"ף חלקים וכל חלק מהתתר"ף חלקים... והמשכילים יבינו, "רכב אחד רבתים" בחינת קבלת התורה שמשם מקבלין הרוח חיים הרבנים דקדשה, על ידי זה נתבטלין ונכנעין אלופי עשו רברבי עשו, שהם הרב דקלפה, בבחינת אלפי שאינן:

באור הלקוטים

וברוח פיו כי האדם הוא חלק אלקי כנודע, ובאתערותא דלתתא שמאריך את רוחו, גורם גם מלמעלה המשכת הרוח חיים מהשם יתברך בעצמו, להשלים לזה החסרון:

משלים החסרון יש לבאר בכונתו הקדושה, שגם מחמת זה הטביע הבורא יתברך בטבע האדם להאריך את רוחו בגניחה ואנחה כשיש לו איזה חסרון, כדי שעל ידי זה בעצמו יגרם כמה פעמים השלמה להחסרון.

והוא מגדל רחמנות וחנינות הבורא יתברך שמו. אלה הדברים נראים לכאורה כשפת יתר, כי מי לא ידע בכל אלה שהשלמת החסרון וכפרת העונות הוא ממדת הרחמים. ואולם בסתר דבריו והשגתו הזאת על אודות הכנעת הרב דקלפה שהוא אדמוני בתקף הדין (כמובא לקמן בפנים) ומבאר מהשיחה (שבספר חיי מוהר"ן) השיכת לזאת ההשגה, שבהשגתו ותורתו הזאת בעצמה, השתדל להכניע את הרשע (העומד מצדו) שבתקף הדין כנ"ל. יש לבאר שעל זה טרח בפרטיות לבאר כל המדות של רחמים, כי בהם לבד כל הכנעת הרשע (שבתקף הדין כנ"ל):

וזה בחינת שלש עשרה מדות וכו'. כפי העולה מדבריו הקדושים שכל המדות העליונות נמצאות בהרב דקדשה. נראה מבאר כי הויה הן באתערותא דלתתא שבו לעורר אותם למעלה מהשם יתברך בעצמו.

נוצר וממתיק שהוא נוצר [ושומר] וממתיק את האלופים שלא יזיקו את העולם [כי לשון שמירה סובב לפעמים על המזיק, כלשון הפסוק: "והועד בבעליו ולא ישמרנו"].

נושא עון ופשע בהכרח האתערותא דלתתא הנ"ל בדבור המתחיל וזה בחינת י"ג מדות. יש להתפלא קצת אשר לא יסים בפרושו לכל השלש עשרה מדות. ואם בתבת "וחטאה" יש לפרש שאינו צריך לחשבה, כי היא מחברת לתבת "נושא" הנ"ל (שהנשיאה תסובב גם על החטאה). אבל על כל פנים יש להתפלא אשר לא פרט והזכיר גם מדת "ונקה" שבסוף המדות. אבל מרחוק תבין שגם זה פרט והזכיר בדבריו הנפלאים שכתב אחר כך על אודות הרב העליון אשר ינקה ויזכך עצמו, עד שלא יאנה אליו כל און גם בידו וכחו. ובהמבאר שם מדבריו הקדושים שבזה מנקה ומציל גם הנלוים אליו שלא יתאחז בהם הרע, עד שגם הם לא ייראו ויפחדו מהרשע. וממילא נמצא לפי זה גם מדת "ונקה" ברוח הרב לעורר אותה באתערותא דלעלא כנ"ל:

ובאמת אין זה נאמר רק על הרב העליון שהוא בן דוד בעצמו שאנו מחכים אליו (עין בפרוש באורי הקודם בהגה על אות כ"ד).

והנלוים מכרח לפרש על הנלוים המקשרים אליו בקשר אמתי (קשר אהבה כמובא במקום אחר) בשלמות כראוי.

גן דא אוריתא, ונשמות ישראל וכו' דאתרביאו בגן סובב בזה להמבאר מצרופי דבריו הקדושים לעיל באות א' שכל נשמת החיים הוא מרוח החיים שבתורה:

בריאה בכח לפי זה יש לבאר בכפלים בכונתו הקדושה שבדבריו הנ"ל. שמבאר מהם שבעלית הרב להבריאה בכח שבתפלה, מזכך גם לכחו. שגם בכחו לא יתאחז בו הרע חס ושלום (וחוץ זכוכו מהרע שזוכה בברור ההלכה על ידי השכל שנמשך מהתפלה):

התורה שהוא בחינת בריאה בפעל, סובב בזה להעולה מצרופי דבריו הקדושים באות א' ובאות ב' שכל בריאת העולם הוא מהרוח חיים שנמצא בהתורה. ואולם בדבריו הקדושים שבזה האות ז' מוסיף והולך להודיע שכל זה נמשך מהתפלה, שהוא העדן והבריאה בכח:

ונהר יוצא מעדן הינו מהתפלה וכו' להשקות את הגן הוא התורה בהודעתו הזאת שהוא מודיע ברוממות התפלה שהיא בעדן ולמעלה מגן התורה. יש לסובב עקר כונתו על תפלת האדם שהוא מתפלל על אודות התורה בעצמה שיזכה לברר ההלכה בכל דבר, באפן שידחה מאתו כל הרע, עד שיזכה לקיום התורה^[133]. ומכתלי דבריו הקדושים בדבר הכתוב ראיתי וכו' אור הגנוז וכו' יש לבאר עוד שזה מחמת שהתפלה והעדן הוא ממדרגת הנסתר שבתורה, וזה ענין ההסתרה (עין לא ראתה) שהזכיר בדבר העדן (וכמובא מזה במקום אחר). גם יש לבאר בטעם בריאת הגן (והשקאתו מהעדן) שזה מחמת שהעדן אין לו גבול וסוף, כי הוא העדן והענג בסתרי תורת האין סוף יתברך, אשר לא נמצא כלל יכלת ואפשרות בהאדם המגבל לבא בו. ולא כן הגן (שהוא בתורה שבנגלה) שהוא העומד במדרגת הכלים המכשרים והמכרחים, לקבלת אור העדן והבאותיו בגבולים וצמצומים^[134].

ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים בפרוש הפשוט מהכתוב סובב הפרוד על התחלקות הארבע נהרות (מאחדותם שבנהר העדן) זה מזה. ובפרוש הדרש מרבנו ז"ל יסובב הפרוד על הרע לבד שנפרד ונופל מאתם. ובכלל אחד עשר (הנזכר בהקדמת ספר באורי הקודם) שברב המקראות שרבנו ז"ל מפרש בהם בפרוש הדרש, נראה אותם בעמק הפלאת המסלה שבלמודיו, שמחבר אותם בפרוש הפשוט שבהם, יש ללמד מהמפרש אל הסתום, שגם בזה הכתוב כונת רבנו בדבר הפרוד לשני הפרושים הנ"ל^[135]. כי כדי להפריד ולחלק את הרע מאחיזתו בהארבע אותיות, מכרח להפריד ולחלק את האותיות בעצמם, שלא יהיו באחדות ודבקות לגמרי, כאחדותם בהעדן והנהר שמאתו. גם כפי העולה מדבריו הקדושים שהארבע אותיות הנפרדים בהגן והפעל נמצאים גם כן בכח ובעדן שמתאחדים שם בנהר אחד. מבאר בזה אגב אורחא לפרוש הי"ג מדות שמתחילים בשני שמות הוי"ה:

והיה לארבעה ראשים בהעולה מאלה צרופי הדברים שבסימן ה' וסימן ז', שגם כל התהוות הגופים בגשמיות בבנין ארבעה יסודות נמשך ויוצא מארבע אותיות השם (ארבעה ראשים) שבגן התורה (וכן גדולי הנשמות כנ"ל בדבור המתחיל דא אוריתא וכו') סובב גם כן להעולה מצרופי דבריו הקדושים הנ"ל שבסימן א"ב, שכל בריאת העולם הוא מהרוח חיים שנמצא בהתורה. אבל בדבריו הקדושים שבזה הסימן ז' מוסיף והולך להודיע שכל זה נמשך מהתפלה, שהוא העדן והבריאה בכח:

מעדן להשקות את הגן בדבר העדן הנ"ל הגדול ועצום לאין ערך ממדרגת הגן, וגם כל חיות הגן והרוח שבו נמשך ונשקה מהעדן. וממילא יבאר לפי זה שכמו כן זה הרוח שבעדן, גדול ועצום לאין ערך מהרוח שבגן התורה עד שנחשב כנגדו לשער וסערה כפלי כפלים לאין ערך. תבין ותתבונן לפי זה בהמבאר מדבריו הקדושים באות ח' שנמצא סערה דקדשה (שער הציצית) שהוא העומד בקדשה זה לעמת זה להכניע את הסער ואיש השעיר בסערתו (עין שם היטב באות ח'). וגם לפי זה מבאר בשני טעמים למציאות הכח והגבורה בהרב העולה להעדן להכניע ולכלות את האדמוני. טעם אחד מפרש בדבריו הקדושים, שעל ידי זה יש ביכלת הרב לכנס לתוך צנור הרשע כדי לשברו. טעם השני מבאר גם כן למעמיק בדבריו הנ"ל, שזה מחמת שבאמת יוצא ולוחם כנגדו זה הרב בסערה חזקה כפלי כפלים. כי לפי הנ"ל תבין מרחוק שזה שאין ביכלת סערת הרשע להתקים, הוא מחמת שאין לו כלל כלי התורה הנ"ל המכרחים לקבלת הטוב מסערת העדן כי הוא רחוק מהתורה ומכל המדות טובות שבה. רק מצד הנסיון שמכרח שיהיה בזה העולם (עין לקמן בהשיחות והספורים באות כ'), מכרח כביכול השם יתברך לשנות את דרכיו (רשע וטוב לו) בהשפעת העדן ואור הגנוז הנ"ל (שגם משה רבנו עליו השלום עדין לא עלה לשם להשיגו) ולהשפיע גם לרשע, כעשו בבכיתו ואנחתו. אבל בחסרון והעדר הכלים שלו נהפך לו זאת הסערה בתכלית ההפך, ומסער גופה ונשמתה. ולא כן הרב העליון (כבן דוד בעצמו שאנו מחכים אליו) בעליתו לשם ברב ועצם הכלים הנפלאים הנתהוים ברב ועצם הנסיונות שיעמד בהם בכל גלגול שיתגלגל בהם באריכות הגלות (כמובן בזה מדברי מורנו הרב רבי חיים ויטאל בשם האר"י ז"ל). וגם ממילא מובן שברב הכלים יש ביכלתו לקבל משם סערה גדולה וחזקה כפל כפלים כפי שנמצא להרב דקלפה, ושאחר כך לא יהיה נחשב אצלו גם זאת הסערה רק לרוח סתם מרב הכלים כנ"ל:

מי אתה הר הגדול את הפרוש מזה הכתוב הציג מוהרנ"ת ז"ל בין שני חצאי עגול. יען אשר לא יצא בזה הלשון מפי רבנו ז"ל, ולאו בפרוש אתמר אלא מכללא אתמר. שהוא כלל החמישי שבהקדמת ספר באורי הקודם, שכל מקרא או מאמר חכמינו ז"ל שרבנו ז"ל מזכיר קצת מאתו לאיזה ענין, נכנס ונתבאר כל המקרא והמאמר חכמינו ז"ל בזה הענין:

דבר אז... רוח החיים שבדפק שמעתי מאבי ומורי ששמע ממורנ"ת שנראה מדברי רבנו ז"ל, שהדפק הדופק ונוקש בהאדם בכל חלק, יוצא ונמשך מהחלק אשר מצרוף (ארבע אותיות) השם. שמכון לזה החלק מהאלף פ"א חלקים הנמצאים בזאת השעה (כי הארבע אותיות הן הן הארבע רוחות כנ"ל):

ועוד יש להאריך קצת בכל זה ולשוב להכתוב הנ"ל. "ונהר יוצא מעדן" וכו' שאף על פי שבבאורינו הנ"ל בדבריו הקדושים, לא תהיה מדת "ונקה" רק במדרגת התפלה והעדן ולא במדרגת הגן והתורה. אבל עוד יש לבאר בדבריו הקדושים, שבאמצעות הנהר הנמשך מזה לזה, יש שמצטרפים לתן בזה את האמור בזה, ותחשב התפלה בכל הי"ג מדות שתתקבל בהם. וכן תחשב התורה בכל הי"ג מדות שמכרחים להדרש בהם. ויען אשר בכל זאת נחשבים הגן והעדן לשני מדרגות אשר לא ראי זה כראי זה. ובמדת "ונקה" (תכלית הזכוך) לבד, פרט רבנו ז"ל ואמר שמכרח לעלות לעדן התפלה, יש לבאר (כמובן במקום אחר) שבאפן אחד מצרף אותם, ובאפן אחד מבדיל ביניהם, ושכל ההבדל הוא למדה האחרונה הזאת, שאף על פי שנוגע בה גם הצרוף כנ"ל, נבדלת בכל זאת ונחשבת (מחמת ההבדל) ברוממות העדן יותר מכלם^[136]. וגם אגב אורחא נוסף ונבוא מכל זה לדבריו הנ"ל, כי בהעולה מדבריו הנ"ל שכפי ההבדל שביניהם לא נמצא במדרגת הגן יותר מי"ב מדות ובאמצעות הארבעה (ראשים) אותיות הויה שפרט בו, ואשר לפי זה יש לבאר שבכל מדה ומדה מהגן נמצא בו אלה הארבע אותיות, ושם שנויי המדות זה מזה. גם שנויי הצרופים (שהם הארבע אותיות) זה מזה, ושהן הן י"ב צרופי הוי"ה שהזכיר בזה הענין. וגם מחמת שבכל זאת נמצאים אלה הארבעה ראשים (בי"ב צרופיהם) גם בשרשם שבעדן (ואחדות הנהר כנ"ל) ושם האור גנוז ונסתר עד שממילא נקרא בשם חשך, ותכלית ההפך מהאור^[137]. תבין ותתבונן כמו כן בי"ב צרופי הוי"ה שבלילה וחשך שדבר לענין זה. גם לפי זה תראה אגב אורחא נפלאות גם בפשיטות פרוש הכתוב: "ונקה לא ינקה" וכו', אשר בפשיטות דעתנו יש לפרש אותו במדת הדין ותכלית ההפך ממדת הרחמים. ולפליאה גדולה נחשב זאת, כי הלא בכל זה המקרא חושב ממדה למדה בדבר הרחמים והטוב, ובסוף וסיום דבריו מהפך ומדבר בתכלית ההפך ומדת הדין, אשר לא זה בלבד כי נקה לא ינקה, עוד פוקד עון אבות על בנים ובני בנים על שלשים ועל רבעים, וגם אפלו לפרוש חכמינו ז"ל כי מלת "ונקה" סובב למעלה, החליטו אותו בסיומו "לא ינקה", לשני כתובים המכחישים זה את זה. ואולם בהסתרת וגניזת האור שבעדן והתחשבותו לחשך ותכלית ההפך אשר בארתי לעיל בדבריו הקדושים. שיך לעיל (שהארבע אותיות הנפרדים בהגן והפעל הנ"ל נמצאים כמו כן גם בכח ובעדן שמתאחדים שם בנהר, אשר מבאר בזה אגב אורחא לפי הי"ג מדות שמתחילים בשני שמות הוי"ה. ולדעת האר"י ז"ל אינם נחשבים אלה שני שמות במספר הי"ג מדות). יש לבאר עוד שגם מחמת זה נגנז ונסתר אור הרחמים שבו ונחשב ונראה בתכלית ההפך למדת הדין. ובאמת הוא נהפך חס ושלום להבלתי שבים על כל פנים אחר החטא. לשוב על כל פנים מעתה לכלי התורה המכרחים להם כנ"ל:

"רכב אלקים רבותים" – בחינת קבלת התורה שמשם מקבלין הרוח חיים הרבנים דקדשה. לבאר קצת בזה, שוב נשוב לדבר י"ב המדות והצרופים משם ה' שהזכרנו לעיל בדבור המתחיל דבר אז וכו'. כי אף על פי שהזכרתי שם מאלה הי"ב צרופים שנמצאים גם בשרשם שבעדן, אבל עוד יש לבאר שברב התאחדות כל הארבעה נהרות (והאותיות) שבעדן להיות לנהר אחד, כן גם י"ב הצרופים שבאלה (אותיות) הנהרות שעליהם עומדים י"ב המדות נכללים שם כלם במדה אחת, וממילא מובן שהיא מדת "ונקה". כי התחתון נכלל בעליון ורוממותה גדלה ועצמה על כלם. כנזכר בבאורי הקודם באות כ"ו עין שם.

[והוא הראש והמקור של כל המדות הרחמים הנמצאים (בהגן) הנמשך מאתו וזה אגב אורחא ישמע חכם יוסף לקח בדבר המחלקת שנמצא בין תנאים ואמוראים שזה אוסר וזה מתיר, לפי הנ"ל מה נורא ונפלא הפלאת חז"ל אשר החליטו ואמרו 'אלו ואלו דברי אלקים חיים' כי מאליך תבין שברוממות התנא לא נחשב לו זה הרע (שמצד ההסתרה) לרע ממש חס ושלום, אדרבא בתכלית ההפך נהפך לו זה בעצמו לכלו טוב. וגם בהעולה מדבריו הקדושים שכדי לברר את ההלכה מכרחים למדת העדן והתפלה הנ"ל, יש לבאר לפי הנ"ל בכפלים לתושיה, כי גם מחמת זה נמצא בה הכרח לברור ההלכה מחמת שזאת המדה שבסוף מספר השלש עשרה מדות, מכונת ומצרפת לסוף מספר השלש עשרה שבמדות התורה. בכתוב השלישי המכריע בין שני כתובים המכחישים (וסותרים) זה את זה שהיא כעין סתירת דברי התנאים הנ"ל זה לזה].

והנה כפי הנודע בדבר המדות, שאף על פי שכל מדה כלולה מכל המדות, נחלקה בכל זאת כל אחת להיות למדה בפני עצמה, יש לבאר שמחמת זה גם משיגי המדות (שהמדות נמצאים בהם) שהם הרבנים דקדשה, אף על פי שכל רב ורב זוכה להמדות הנ"ל, נתחלק בכל זאת כל רב ורב במדה בפני עצמה. וממילא מובן שהרב העולה על כלם הוא העולה למדה השלש עשרה כנ"ל. ולפי זה ראה תראה נפלאות כי מכון ממש המספר לרברבי ישראל^[138] שנים עשר אשר על פרשת חנכתם בבית ה' הנ"ל סובבת זאת ההפטרה שבכתוב "ראיתי" וכו' (הנרשם בתחלת המאמר), ועליהם מדת השלש עשרה שבכתוב "ובבא משה" וכו' (שהוא הכתוב השלישי המכריע כמובא שם ברש"י) שהוא מדת הרב השלש עשרה הנ"ל, ששלו יפה משלהם.

ועוד זה כל עצם פרוש הכתוב גם לפי פשוטו. ובזה מכרח להאריך קצת ולהציע לכל זה שלש הצעות: הצעה ראשונה כי בכל הנ"ל תבין מרחוק כי לא דבר ריק הוא רוממות עצתו להתגרות עם האדמוני. וגם ממילא מובן שכמו שכל נפשות ישראל מכרחים להתקשר להרב דקדשה לקבל את הרוח חיים, כמו כן כל הרבנים בעצמם מכרחים להתקשר לרב העליון הנ"ל שמאתו לבד נמשך כל התקון, ושגם בדברי הרב בעצמו נמצאים מדרגות למעלה ממדרגות. כי גם אהרן שמאתו כל מנורת (תורת) זהב (המובא שם בפרוש הכתוב "ראיתי" וכו'), לא הגיע במדרגתו למדרגת משה רבנו עליו השלום (שלא קם כמוהו) אשר אליו לבד נתגלו כל השלש עשרה מדות בתפלתו. ושגם הוא עדין לא נתעלה בעליתו שלעתיד, בהתלבשותו בבן דוד (שבעצם התפלה) להתגרות עם האדמוני ולמחות זכר האלוף עמלק כאשר נבאר לקמן. הצעה שניה; הוא בהנ"ל. שכל חלקי התורה והגן הן הן הכלים המכרחים והמכשרים לקבל בהם מדרגת העדן והתפלה (כי התורה והתפלה תלויים זה בזה כנזכר בספר באורי הקודם באות י'). וכפי המבאר מדבריו הקדושים שנשמות ישראל הם העשבים והדשאים שבחלקי הגן. נראה מבאר שגם להרב העליון בעצמו לא נתן גדלת העדן רק בשביל רברבי דקדשה עם כל נפשות ישראל הנלוים אליו. כי בלתי הכלים לא יתקבל כלל בקדשה. הצעה שלישית; בענין בית ה' (שמשם יציאת המעין), שבפרוש רבנו ז"ל סובב זאת על עדן (עין לא ראתה כמובא בפרוש), ובאחדותו לפרוש הפשוט (כנזכר בהכללים שבבאורי הקודם), ממילא מובן שעקר נקדת העדן הזה (עין לא ראתה כנ"ל) היא בקדש הקדשים. אשר גם כל כלליות הכלים שבחלקי המקדש והמשכן היה באפן שתתקבל בהם הארת עצם לעדן הזה. ויש לבאר לפי זה שגם הם נחשבים כנגד עצם נקדת העדן הזה לכלי הגן והתורה שבנשיאי ישראל (שמהם הרוחות והנשמות לכל נפשות ישראל כנ"ל) אשר בהם תתקבל הארת זה העדן והרב העולה לשם כנ"ל:

ועתה שוב נשוב מכל זה להכתוב הנ"ל "ובבא משה" וכו'. כי לכאורה נחשב קצת לפליאה סמיכות זה הכתוב בסוף הפרשה הזאת, אשר לא תספר כלל בעצם בנין המשכן, שיהיה שיך אחר כך לספר נפלאות זה הבנין והמשכן, ששם זכה משה רבנו עליו השלום שנשמע אליו קול השם יתברך. כי הלא בתחלת הפרשה מבאר שכבר כלה משה להקים את המשכן, וכל זאת הפרשה לא תדבר רק בעבודת הנשיאים וקרבנותיהם שהקריבו מיום כלות הקמת המשכן והלאה. ורש"י (בשם רבותינו ז"ל) מפרש טעם נפלא ונכון על אשר נסמכה פרשת המנורה לקרבנות הנשיאים, ועתה למה יבא זה הכתוב (ובבא משה וכו') בתכלית ההפך להפסיק ביניהם. אבל כפי אמרי רבנו ז"ל הנ"ל והמובאים פה, מאד מאד מחבר זה הכתוב להענין ואינו נחשב להפסק כלל. כי כפי כל הנ"ל תבין ותתבונן כי אך ורק בבא הנשיאים אל משה והצטרפותם אליו בחלקי עבודתם יצא אל הפעל הכתוב ובבא משה וכו', ששמע וקבל קול חכמת העדן לאין סוף יתברך השוכן בין שני הכרובים לברור התורה.

גם מבאר מצרופי דבריו הקדושים שכאשר התחיל לעסק באלה התקונים בעת אמירתו והשגתו זה המאמר (כנ"ל בדבור המתחיל: 'והוא מגדל רחמנותו'), כן גם מאז והלאה בחייו ולאחר הסתלקותו לא ינוח ולא ישקט מלעסק בזה, על כל פנים על ידי הנלוים אליו, כפי השערות טובות שמוצא בכל אחד ואחד מתורה ותפלה ורצינות על כל פנים, להתגלות הרב העליון שמאמינים ומחכים עליו. וגם רב תודה לאל חי אשר זכינו לראש תלמידיו והנלוים אליו מוהרנ"ת ז"ל. כי הוא אשר הרבה לגלל את האבן מעל פי הבאר בהלכותיו הקדושות, והודיענו על כל פנים מזה.

גם נראה לעניות דעתי מכתלי וצרופי דבריו הקדושים בכתב ובפה שזה לעמת זה אלוף עמלק הנ"ל, גרוע ברשעתו יותר מכל שנים עשר רברבי בני עשו שהיו בימיו. והנני להציגם פה בשמותיהם שהם מזכרים בפרשת וישלח ותרגום אונקלוס שמביא בזה רבנו ז"ל מתרגם על כל אחד ואחד בשם רבא. (א) רבא תימן (ב) רבא אומר (ג) רבא צפו (ד) רבא קנז (ה) רבא קרח (ו) רבא געתם והשביעי רבא עמלק, והוא המכון לאמצעי וממצע ביניהם. כי הוא באמת אלוף השלשה עשר שבסטרא אחרא, כנ"ל דנחשבים ועומדים ששה בצד זה וגם ששה מצד זה ואלו הן. (א) רבא נחת (ב) רבא זרח (ג) רבא שמה (ד) רבא מזה (ה) רבא יעוש (ו) רבא יעלם. וקרח השני אין לחשב כי זה הוא בעצמו קרח הראשון, כמבאר שם מקדם מפרוש רש"י, שאף על פי שנחשב מבני עשו, ובאמת היה בן בנו אליפז שבא על אשת עשו, ונחשב מחמת זה פעם ראשון מבני אליפז. ובדבר אלופי שעיר החורי נמצא עוד קצת דברים שאין רצוני להרחיב בזה שלא לצאת מהענין. והאלופים הנזכרים בסוף הסדרה אף על פי שנקראו גם כן בשם אלופי עשו אבל לא היו כלל בעת הזאת, רק אחר כלות מלכיהם בימי דוד כמובא, אבל אלופי בני עשו ובני בניו שנחשבים גם כן לבנים, מכונים ממש למספר שנים עשר חוץ השלש עשרה האמצעי והעקרי אלוף עמלק (שעליו אמר עשו "יש לי רב" כמובא בפנים).

וההכרח להאריך בזה עוד. כי בתחלת אות ה' שכתב שם בזה הלשון: 'והנה כשמתאנח ממשיך רוח החיים אל החסרון ומשלים אותו, אך להתגרות ברשעים אי אפשר, כי כשמתגרה בהרשע והוא מתאנח' וכו' עד כאן לשונו. יש להתפלא בזה קצת, כי לכאורה מאחר שיש ביכלתנו להמשיך רוח החיים מרבותינו הקדושים עד שלא יהיה לנו שום חסרון כלל, וגם החטאים (שמהם החסרונות כמובא בפנים) יתכפרו על ידי זה, למה לנו להתגרות כלל בהרשע, ומה אכפת לנו כלל שהרשע יש לו גם כן כל טוב. ואדרבא מבאר מדבריו הקדושים שגם אם לא נתגרה אתו משלם השם יתברך לשונאיו אל פניו להאבידו ולהשמידו על ידי זה הטוב בעצמו שמקבלים מרברביהם. ועתה למה נבקש כלל עצה להתגרות עם הרשע ולהשמידו מיד.

ואולם אם נשים את לבבנו להכלל "זה לעמת זה" הנזכר בהקדמת באורי הקודם, נבין ונתבונן שאף על פי שכפרת העונות הוא על ידי הרברבי דקדשה, והעקר על ידי הרב העליון הנ"ל בעליתו לעצם נקדת עדן בית ה' כנ"ל, אבל בהקדם הקלפה לפרי עומד כנגד זה רבא עמלק (עם כל רברביא המקבלים מאתו כנ"ל) לרחק ולהרחיק מזה הרב דקדשה וכל הנלוים אליו, עד שממילא מתגבר בכל אחד ואחד יצר מחשבת הלב רק' רע' כל' היום' בחטאים ועונות, שמהם נתחדשים חסרונותיהם מיום ליום. ואם כי ביכלתנו להתגרות אתו ולהחרימו ולמחותו, כבר היו נחרמים ונתבטלים על ידי זה מנפשות ישראל כל החטאים שלא יחטאו כלל (כלשון הכתוב: "לך והחרמת את החטאים" וכו' והחוטאים לא כתיב). ומדור לדור נמצא בזה מלחמה גדולה, כי הוא שרצה להתגבר על ישראל בשעתו ויומו שבמדת השלש עשרה, זה לעמת זה הנ"ל. ובהחדש שבשנת דין ועבור יגיע גם כן למספר השלש עשרה. ואף על פי כן זוכים בכל זאת נפשות ישראל בכח הרב דקדשה לכנס לצנור ימי עשית עשו בעצמם, להכניע ולהפך אותה לימים טובים כמו בתקוני חנכה הנ"ל.

וגם אגב אורחא תראה נפלאות בסמיכות הכתוב (לסוף פרשת האלופים הנ"ל) "אלה תולדות" (כמובא כעין זה ברש"י עין שם) יען אשר ביוסף לבד והתחלקותו לשנים נתגבר יעקב אבינו שיעלו ויעמדו תולדותיו ובניו במספר השלש עשרה להכניע ולבטל מספר השלש עשרה שבבני עשו הנ"ל.

ושגם לפי זה נתישב פליאת מאמר האר"י ז"ל שהביא מוהרנ"ת במקום אחר (והזכרתי מזה לעיל בהשיחות והספורים אות י"א), שבתקוני חנכה הנ"ל נמשכים שלש עשרה פעמים מספר שם הויה שנמצאים במספר השני שמות יעקב יוסף. וכפי הנודע בשם העצם שהוא באחדות המחלט יש להתפלא בזה, כי למה באמת יתכפל זה השם בכפלי כפלים על שלש עשרה, הלא גם על כפל אחד הכרחו חכמינו ז"ל לפרש בו שזה יאמר קדם שיחטא האדם וכו'. והזהר הקדוש פרש בו בענין אחר: 'קדמאה שלים' וכו' ועתה איך שיך להוסיף עוד ולשלשו ולרבעו וכו' עד שלש עשרה. אבל מה נמלצו לחך אלה אמרותיו, כפי העולה בתקוני חנכה הנ"ל (שמבאר רבנו ז"ל בזה המאמר), שאף על פי שיוצא מהעדן רק כלו אחדות (ונהר אחד), אבל בהכרח הבריאה יפרד ויהיה לארבע אותיות ה'. אשר יצטרפו ויעמדו על ידי זה בשנים עשר שמות הנמצאים בהגן, כל שם ושם בצרוף אחר (שהם שנים עשר צרופים הנ"ל). ובהתחשבות זה השם גם באחדות נהר העדן, יצטרף לאלה השנים עשר גם מספר השלשה עשר. וכל זאת העליה זוכים גם כן על ידי יוסף כנ"ל. וניצוץ אחד יוצא מיוסף, אשר יכלה ויבטל גם המבחר שבאלופי עשו שהוא אלוף עמלק הנ"ל.

כי זה המעין הנ"ל היוצא מבית ה' הוא הנחל והנהר היוצא מהעדן כמבאר בפנים מדבריו הקדושים. וכבר הבאתי לעיל (בהשיחות וספורים שבאות י"א הנ"ל) נסח האר"י ז"ל ל'הדליק נ'ר ח'נכה לרמז על זה הנ'ח'ל' אשר י'ו'ס'ף והולך בנבעו לשפך מימי הדעת מיום ליום וביום ולילה האחרונה שמדליקין ומאירין מספר שם אחד שנמצא ביוסף (עין שם בדברי מוהרנ"ת), וגם בפרשת הנשיאים הנ"ל, כשמגיעים לנשיאי שבטי יוסף מכרחים לעמד עין שם.

ואם יהיה אלקים עמדי הנני להדפיס גם שאר המהדורא בתרא אשר לזה המאמר.

ועתה נשוב מכל זה להשיחות והספורים הנ"ל:

מבאר מצרופי דברי מוהרנ"ת בכתב ובפה (ששמעתי מאבי ז"ל) שברב הפלאות הסברות דברי רבנו ז"ל שיתגלו בהעברת רוח הטמאה יקים על ידם מאמר הכתוב: "כי עין בעין יראו בשוב" וכו' והמובן בדברי מוהרנ"ת בפרוש קריאת הלוחות בשם 'עדות', שגם לעדות נפלא תחשב תורת רבנו ז"ל אשר תעיד על אמתתו ואמתת כל הצדיקים שהיה מעולם, בלי הכרח כלל לאותות ומופתים:

כפי הזמן לאין תכלית בארך הגאלה שאנו מחכים אליה, אין להתפלא על רב הערב וחשך הגלות שנתקדם לזה. כי על כל פנים לעיני בני אדם מכרח (זה לעמת זה) שיהיה גם החשך הקודם לזה נחשב ונדמה לאין תכלית:

כל יחידי סגלה שהיו בדורות הסמוכים כמו האר"י ז"ל והבעל שם טוב ז"ל ומוהר"ן ז"ל, כלם נחשבים ועומדים מצד משיח בן יוסף. כי כל הכרח משיח בן יוסף הוא מהכרח הצדיקים שנסתלקו, כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. כי גם בגאלתנו ממצרים הכרח משה רבנו עליו השלום לקח אתו את עצמות יוסף, שעל ידי זה נתקשר אתו, וכל נפשות ישראל נתקשרו אליו באמצעות משה רבנו עליו השלום (כי יוסף לא השביע את אחיו לקברו עם אבותיו, ובהשבעתו אותם להעלות עצמותיו, היתה כונתו מכפלת בשני טעמים, טעם אחד כדי להקבר בארץ ישראל, וטעם השני כדי שיתקשרו אליו על ידי זה).

גם בכל הספר "באור הלקוטים" (של חמשה מאמרים בלקוטי מוהר"ן) אשר כתבתי בתכלית הקצור, ראה ראיתי שגם זולת הקצור, עוד רבו הטעותים שנתהוו בהעתקת והדפסת זה הספר, ויש מקומות שנחסר בהם תבות שלמות עד שאין יכלת ואפן כלל לעמד בהם על המכון. ויש שגם עלי בעצמי קשה לזכר מה שכתבתי בהם, ובפרט בבאור מאמר הראשון על הכתוב ראיתי וכו' שנכתב שלא כסדר. נמצא בו על ידי זה הרבה יותר ענינים שקשה לעמד בהם על המכון. ונתעוררתי לכתב לעת עתה קצת מהדורה בתרא הנ"ל ואם יהיה השם עמדי, הנני להוסיף מהדורה בתרא על כל הבאור שמזה המאמר.