שיחות וסיפורים מרביז״ל

רבנו זצוק"ל אמר, פארבענדיוון אין עסין איז תאות אכילה (הינו שמדקדק איזה מאכל אוהב לאכל וכו'). וכמו שמספרים מר' נחמן טולטשינער זצוק"ל, שמעולם האט ער נישט צו געזאלצען דאס עסין [הוא לא מלח את האכל]:

רבנו זצוק"ל דבר עם בתו שרה'קי ז"ל מענין הכנסת אורחים, ושבח מאד גדל המצוה הזאת כדי שתרגיל את עצמה בכך. והיתה דואגת איך יכולין לצאת ידי חובתה בזה, אמר לה רבנו זצוק"ל א אורח – נאך א שטיקעל בולקע און אשטיקעל טישטיך [אורח, עוד חתיכת לחמניה, עוד חתיכת מפה]:

בעת שדבר רבנו ז"ל, כשאדם בצער ודחק שרייט ער גאר אנדירש [צועק לגמרי אחרת] מעמקא דלבא. וספר אז, אז מ'האט אים געצוגען אבלאז דריי טאג [משכו אותו שלשה ימים]. ואמר אז: איך האב אבער דענעסמאל גישמאק גישריגען צו השם יתברך [אני אבל צעקתי אז במתיקות להשם יתברך]:

רבנו ז"ל אמר א יוד בעדארף בעטין ער זאל האבען א סאך קינדער ווי אזוי זיי וועלין זיין, ווארין אז משיח וועט קומען, און וועט פארעכטען די גאנצע וועלט, וועט זיין א תקון צו אלע דורות עד אדם הראשון. [יהודי צריך לבקש שיהיו לו הרבה ילדים שיהיו כמו שיהיו, כי כשמשיח יבוא ויתקן את כל העולם יהיה תקון לכל הדורות עד אדם הראשון]:

פעם אחת קדם פסח היו מטיחין בסיד את בית רבנו זצוק"ל בברסלב, והיו מוציאים את כל כלי הבית לחוץ כנהוג. ועל הכלים הנשארים היו פורשים וילאות כדי שלא יתלכלכו. ופרשה בת רבנו ז"ל מרת אדיל על הזייגער [השעון] כפת ראש (קאפין טיכעל [מטפחת ראש]). וכאשר בא רבנו זצוק"ל אל הבית וראה זאת, אמר לה ניט מיט אזוי א זאך פאר שפרייט מען, ווארום עס איז פערהאנדין היינט אזעלכע פארמישטע מחות, וואס אפלו דאס איז זיי מבלבל [אין פורשים בדבר כזה, כי קימים היום מוחות כה מבלבלים שאפלו זה מבלבל אותם]:

פעם אחת בראש חדש, כשהיו מתחילין להתפלל הודו כנהוג, הלך רבנו זצוק"ל אל מקום רבי נפתלי שהיה מתפלל גם כן שם, ואמר לו 'נפתלי, מקוה'. ויען ויאמר אלך אחר התפלה. ואמר לו רבנו זצוק"ל, בראש חדש דארף מען פריער גייען אין וואסער אריין [בראש חודש צריכים קדם להכנס לתוך המים]. ותכף חלץ הר' נפתלי הטלית ותפלין, והלך אל המקוה:

כשהלך רבנו זצוק"ל לנחם את בתו אדיל, והיתה קובלת ומתנצלת לפניו על שיש לה צער גדול בנים הרבה רחמנא לצלן, והיה בעלה הר' יוסקי ז"ל יושב בצד אחד והיא ישבה בצד השני, ורבנו זצוק"ל ישב ביניהם. ענה רבנו זצוק"ל ואמר: גלייבט מיר, די וועלט וועט אייך נאך מקנא זיין מיט דיינע קינדער. דו וועסט נאך דער לעבין קינדער [תאמינו לי העולם עוד יקנאו בכם עם הילדים שלך, אתה עוד תחיה ותראה ילדים] (ורמז בידיו על הר' יוסקי והפך פניו אליה וסים) און קינדס קינדער [ובני בנים] וכן נתקים. כי הר' יוסקי לא האריך ימים רחמנא לצלן, אך היא האריכה ימים וזכתה לראות בנים ובני בנים:

בערב ראש השנה האחרון באומין אחר הזכר ברית נכנס מוהרנ"ת לרבנו זצוק"ל לחדרו. ענה רבנו ואמר לו בזה הלשון: אונזערע צרות אונזערע יסורים – טעמין גרויסע פעריל, און שרהקין קליינע פעריל [הצרות שלנו היסורים שלנו – לטעמא פנינים גדולות ולשרה פנינים קטנות]. שלבתו של מפרסם פלוני קנה לה חותנה הר' ליב מדובראוונע גרויסע פעריל [פנינים גדולות] ולבתו שרה (גם כן כלתו) קנה קליינע פעריל [פנינים קטנות]:

דרכו של רבנו זצוק"ל היה בהעלם גדול שאפלו לפני חותנו היה מסתיר את עצמו מאד. ובעת שנסע חותנו בחרף על הנהר הנקפא, וראה את רבנו זצוק"ל שהלך אל הנהר למוט ביחד עם הנערים הקטנים. וסבר חותנו שאינו לומד כלל. והוא היה מכניס אורח גדול, וכל הצדיקים היו רגילים להתאכסן אצלו. ופעם אחת נתאכסן אצלו אחד מתלמידי המגיד, וספר לפניו צערו שלקח לחתן נכד הבעל שם טוב, אבל אינו לומד כלל, ואפלו העברי בודאי שכח. ואמר האורח שבודאי אינו כן, כי ירא לדבר על נכד הבעל שם טוב. וחותנו של רבנו ז"ל התוכח אתו, עד שאמר לו האורח אם כן אתן לו ליינען [לקרא] והתחיל לנסות את רבנו זצוק"ל בהמשנה: 'הכלב והגדי שקפצו מראש הגג' (בבבא קמא כא:) והתחיל רבנו ז"ל ואמר: 'הכלב והגדי שקפצו מארש', ונתביש האורח הנ"ל מאד. ויאמר לו חותנו הלא אמרתי לכם שאפלו העברי שכח. ועם כל זה לא הקפיד על רבנו זצוק"ל לפני חותנו, מפני שהיה ירא לעשות איבה ושנאה לחותנו עליו. מחמת שהוא מזרע הבעל שם טוב. אבל אחר כך פגע ברבנו זצוק"ל תחת כתל הבית בהצנע, שאלו 'היתכן כזאת'? הלא אתה נכד הבעל שם טוב ונכד רבי נחמן מהארידענקא! וחותנכם פזר לנדן סך רב מחמת היחוס, ואתה לא תלמד כלל עד שאפלו העברי שכחת. ובתוך אלו הדברים נתן לו שני פעטש הכאות על הלחי. ורבנו ז"ל בכה הרבה ולא ענה אותו דבר. ואחר כך היה מעשה שהאיש הנ"ל נסע בדרך דרך היער, ושמע קול צעקה. ויאמר להבעל עגלה שיטה אזנו, והטו אזניהם ושמעו שהוא קול אדם, והטה הוא אזנו יותר ושמע שזה קול תפלה. וירד האיש מן העגלה והלך אחר הקול, ובא עד מקום רבנו זצוק"ל ומצאו מעטף בטלית ותפלין וצועק בקולי קולות עד לב השמים, וסביבו היה כמו נהר מן הדמעות והבכיות, והתפלל הללויות בפסוקי דזמרה, ונתבהל מאד. והמתין לו עד שרבנו זצוק"ל סים תפלתו. ואז התחיל לבקש ממנו שימחל לו על ההכאות והזלזולים. ויאמר אליו רבנו זצוק"ל, שלא ימחל לו עד שיבטיח לו בודאי שלא יפרסם הדבר כל ימי חיי רבנו ז"ל. אבל זאת פעל אצלו שיחזר אל חותנו ויאמר לו שלא יתערב בדבריו, ולא יפריד אותו מדרכו, כי אין אנו יודעים פשטים על נכדי הבעל שם טוב ז"ל. ומחמת שהוא האריך ימים אחר הסתלקות רבנו זצוק"ל, ספר כל המעשה הנ"ל לפני הרב ר' חייקיל אחר הסתלקותו עליו השלום:

רבנו זצוק"ל, אמר: אזוי ווי די וואס קריגען אויף מיר ווייסען ניט פון מיר, און אזוי די וואס האלטין פון מיר וויסין אויך ניט פון מיר, נאר נתן און נפתלי אביסעל [כמו שאלו החולקים עלי אין יודעים ממני, כך אלו שאוחזים ממני גם לא יודעים ממני, רק נתן ונפתלי קצת]:

על החתנה של בתו מרים שנסע רבנו זצוק"ל עם בני ביתו להרב לוואלטשטיק מחמת כבודו של הרב. ואחר כך ספר הרב את צערו לפני רבנו זצוק"ל שיש לו עינים רעים. ואמר רבנו ז"ל לאנשיו בשתיקה קצת כדי שלא ישמע הרב בזה הלשון: איך ווייס איך ווייס, דו האסט שלעכטי אויגען, זאלסט האבין גוטע אויגען וואלסטו צו מיר גיפארין אויף חתנה, נישט איך צו דיר [אני יודע, אני יודע שיש לך עינים רעות, אם היו לך עינים טובות היית נוסע אלי לחתנה ולא אני אליך]:

פעם אחת היה הרב מחמעלניק אצל רבנו זצוק"ל בברסלב והיו צריכים להמתין עליו בסעדה יען שהלך לצרכיו. ובין כך ספר רבנו זצוק"ל המעשה מהעגול. ואמר אז רבנו זצוק"ל אם הוא היה צריך לספר מעשה כזאת, כמה הכנות היה צריך לעשות מקדם:

פעם אחת ספר רבנו זצוק"ל לבתו אדיל ממפרסם אחד, שתשע שנים היה מתפלל בהתלהבות מאד, יען שחתול גררה והקישה אצל הדלת ונדמה לו שהחסידים דוחפים את עצמם אצל הדלת, ואחר כך נודע לו שהוא חתול. נמצא שהיה מתפלל לשם החתול רחמנא לצלן:

דרכו של רבנו זצוק"ל בקטנותו היה בהצנע, והיה דרכו לתן להבעל עגלה של חותנו איזו סכום לנסע עמו בכל בקר קדם אור היום בחרף על קבר (כמדמני) של רבי ישעיה מיאנאווע, ובא בחזרה עוד קדם אור היום עד שלא הרגיש חותנו מאומה. פעם אחת בא חותנו וראה שהסוסים מלאים זעה, והבין שהלא דבר הוא, ושאל למשרתו והכרח להגיד לו האמת:

רבנו זצוק"ל אמר לפני מוהרנ"ת "והייתי רגיל בנדרים", שאל אותו מוהרנ"ת הלא על פי הגמרא אין נכון לנדר, והשיב: דאס מיינט מען אזוינע שלימעזאלניקעס ווי איהר [מתכונים לשלומיאלים כמוכם].

אמר לענין קעסט [המנהג היה שהחתן היה סמוך על שלחן חותנו בשנים הראשונות לאחר נשואיו], שאפלו אם זורקים הכרים לחוץ אך מכניסים אותם בחזרה לבית, אז לא ירחיק עצמו מן הקעסט לילך אל המשא ומתן ולסחר. ודבר מוהרנ"ת מזה ואמר שהני מלי בתורתו אמנותו, אבל אם לומד קצת והשאר הוא מבטל מלמודו, מצוה לדבר עם האברך הזה שילך לסחר במשא ומתן ויקבע עתים לתורה:

איש אחד עשה סכה יקרה ועלה לו בסכום רב, ובקש את רבנו זצוק"ל על קדוש להסכה. והלך עמו מוהרנ"ת. ודבר מוהרנ"ת שהסכה אינה על פי הדין, ורבנו זצוק"ל שתק. ומחמת שמוהרנ"ת הסתכל תמיד על פני רבנו זצוק"ל, כיון שראה שרבנו זצוק"ל שתק וישתק גם הוא. ובדרך בחזרה לביתו אמר רבנו זצוק"ל למוהרנ"ת, יהודי שמיגע עצמו כל כך, ומוציא כל כך הוצאות על הסכה, אתה רוצה לעשות שאלות לפסלה מחמת חמרות:

כשהיה רבנו ז"ל בלעמבערג בקש אותו אחד בעל מכניס אורח גדול שהיו אוכלים אצלו הרבה אורחים, ואמר לו רבנו זצוק"ל הלא יש לך בלא זה הרבה אורחים. ויאמר לו האיש הנ"ל אני רוצה לעשות מצוה בכם. ענה לו רבנו זצוק"ל, אני רוצה המצוה בעצמי. אף על פי כן הפציר בו כל כך, עד שהכרח להבטיחו שיאכל אצלו סעדה אחת וכן הוה. אחר כך אמר רבנו זצוק"ל שהוא מקנא אותו שהוא יושב כמו גיטר יוד [כנוי לאדמו"ר] עם חסידים. ולא עוד כל הגוטי יודין כשנוסעים מהם נותנים להם מעות, והוא נתן לכל אחד מעות:

מוהרנ"ת היה לו צער גדול בנים רחמנא לצלן. ולא היה מספר לרבנו ז"ל מפני שהיה דבוק בעבודת השם יתברך כל כך, וזה היה אצלו העקר לדבר עם רבנו זצוק"ל. אך מחמת שהיה אז רגיל לספר כל מארעותיו לפניו זצוק"ל, היה נכנס צערו בתוך ספורו. ופעם אחת אמר אליו רבנו ז"ל, שנכנס קצת במחי ענין הצער גדול בנים שלך, אך על זה תתן לי מעות. ואמר לו מוהרנ"ת הן חשבתי מכבר בדעתי לעשות לכם ששה כסאות (ביינקלעך שטולען). אמר לו רבנו זצוק"ל לא מפני ההתקרבות, כי בשביל זה אני צריך לתן לך מעות. כי 'זכאה מאן דאחיד בידא דחיביא' [אשרי מי שמחזיק ביד הרשעים]. אך על זה הנ"ל אתה צריך לתן לי מעות, וכן היה. שעשה לו ששה כסאות, והיה לו חמשה בנים ובת אחת:

אחד עשה כסא לרבנו זצוק"ל, ושאל אותו רבנו ז"ל כמה זמן עשית אותה, ענה לו בחצי שנה. ושאל אותו רבנו זצוק"ל האם כל היום עשית אותה, ענה לו לא, רק בכל יום עבדתי שעה אחת (יען כי היה כסא נאה ומצירת בציורים נאים). אמר לו רבנו זצוק"ל. אזוי! האסטו מיר אין זינען גיהאט אהאלב יאהר אלע טאג א שעה [כך! חשבת עלי חצי שנה כל יום שעה]:

פעם אחת באו אנשי שלומנו אל רבנו זצוק"ל וחסר אחד מהאנשים שלא היה חשוב כל כך. ושאל רבנו זצוק"ל היכן הוא? והיה תמיהא גדולה לאנשי שלומנו על שאלתו עליו, ואמר רבנו זצוק"ל מפני זה אני מכרח לנסע ללעמברג:

פעם אחת נסעו אנשי שלומנו מנמירוב לברסלב לרבנו זצוק"ל, ותעו מאד בדרך ונסעו כל הלילה, ובדרך ראו שבאו בחזרה לנמרוב. וכשבאו אחר כך לרבנו זצוק"ל וספרו לו הנסיעה הנ"ל. אמר הכל הוא בשביל אחד שלא רצה בלב שלם, והוא היה ר' ליפא, איהר זאלט גיוועזן איינעם אראפ ווארפין [היה עליכם לזרק אחד]:

פעם אחת אמר רבנו זצוק"ל: וואס יודין פארמאגין "אקדמות" מיט דעם נגון [מה שיהודים אוצרים ברכושם – אקדמות עם הנגון]:

אחד שאל את הר' גרשון נכד המגיד מטיראוויצע זצוק"ל, ספר לי איזו גדלות מרבנו זצוק"ל, ויאמר אליו שלש דברים: א. אם היה מסתכל באחד, אפלו מאחוריו, תכף היה מרגיש האיש. ב. שכשפניו היה לפעמים מצפה בזבובים ולא נשא ידיו להבריחם מעליו, ג. פעם אחת הוכיח אותו רבנו זצוק"ל על שאינו מתפלל כראוי, והיה קשה לו שהוא היה מתפלל בהתלהבות ובכחות גדולות, ואמר לרבנו ז"ל דאכט זיך אז איך דאווען [נראה לי שאני מתפלל], ואמר אליו רבנו זצוק"ל ניט דאווינען און מיינען אז מ'דאווינט [לא להתפלל ולחשב שמתפללים], והיה קשה לו עוד יותר. אחר כך לעת ערב כשנכנס עם רבנו זצוק"ל לבית המדרש צוה עליו רבנו זצוק"ל לכנס קדם, ורבנו זצוק"ל הלך אחריו עד מקום רבנו ז"ל, והכרח אז להתפלל מנחה סמוך לרבנו זצוק"ל. ונתפעל אז מאד מתפלת רבנו זצוק"ל והרגיש אז דביקות, והבין אז שמעולם לא התפלל. פעם אחד רצה רבנו זצוק"ל לתן לו עשירות ולא רצה וכו', כמובא באותות ומופתים:

פעם אחת נסע רבנו זצוק"ל בדרך, ועבר דרך עיר זשירין ושם היה אחד ממקרביו רבי יהושע, ושמע רבנו זצוק"ל שמתפלל מנחה והוטב בעיניו מאד. וכל מי שבא אליו אמר לו, אה, האט מיין יהושע'לע גידאווינט מנחה [אה! יהושע'לה שלי התפלל מנחה]. ומוהרנ"ת ספר ולי אמר א שטיק מנחה [חתיכת מנחה]:

פעם אחת אמר רבנו ז"ל שלשה דברים פעלתי אצל השם יתברך. א) דאס גדלות האב איך שוין פון אייך צובראכען; ווי אזוי איהר וועט דאווינען וועט מען זאגען, איי ער איז אבראסליווער [את הגדלות כבר שברתי מכם, איך שתתפללו יגידו, אי, הוא ברסלבר]. ב) איין עברה וועט אייך קרענקען, עס וועט אייך שוין ניט באקומען, אפלו איהר וועט טאהן וועט דאס זיין אהן הענט און אהן פיס [עברה תציק לכם היא כבר לא תקבל אתכם, אפילו אם תעשו, זה יהיה בלי ידים ובלי רגלים]. ג) מפרסמים של שקר וועט איהר זייער פנים ניט אן קוקען, איהר האט שוין פארזיכט אונגארישען וויין [מפרסמים של שקר לא תוכלו להביט בפרצופם, אתם כבר טעמתם מהיין ההונגרי]:

מעשה שהיה בשבועות או בחנכה, שאמר רבנו זצוק"ל בעת שהיה יושב על השלחן עם אנשי שלומנו, ווער האט דאס אין זיך אזא עזות צו האבען ביי מיין טיש א הרהור רחמנא לצלן. ואמר, איך מיין ניט טשערינער, ניט ברסלבר, ניט טעפליקר. [מי יש לו בעצמו עזות כזו בשלחן שלי שיהיה לו הרהור, ואמר אני לא מתכון לבני טשהערין, לא מברסלב ולא מטעפליק]. וטיראוויצער לא הזכיר. והבינו מי הוא אותו האיש. כי היה שם אחד מטיראוויצע שלא היה לו שלום בית כשתי שנים. ותכף קם רבנו זצוק"ל מן השלחן ונכנס לחדרו. והאיש הנ"ל עמד על הפתח ובכה הרבה מאד. וגם אנשי שלומנו בקשו מרבנו זצוק"ל בעדו, והאיש הבטיח שיעשה תכף שלום עם בני ביתו:

פעם אחד נסע הרב מבארדיטשוב בדרך, ופגע את הר' יצחק חתן המגיד מטיראוויצא ונתבהל מאד מצורתו. ושאל למי הוא מקרב. ואמרו לו שהוא מקרב לרבנו זצוק"ל. ענה ואמר אה ווא איך פאר דאך ארום, זעה איך אז ווי עפעס רעכטס האט ער פארכאפט [איפה שאני נוסע ומסתובב אני רואה איפה שיש איזה טוב – הוא כבר חטף זאת]:

על הגמרא (חגיגה ה.) 'האי צורבא מרבנן וכו' מיסיפנא לה'. והקשה רבנו זצוק"ל, וכי מלאך המות אוהב לתלמיד חכם, אלא דאיתא כיון שעברו רב שנותיו של אדם ולא חטא מבטח שלא יחטא, על כן מוסיף לו עוד שנים כדי שלא יהיו רב שנותיו:

אחד שאל את רבנו זצוק"ל מדוע אין שום ספר מכם כמו השבחי הבעל שם טוב שיש מהבעל שם טוב זצוק"ל. והשיב לו רבנו מהיכן נעשה השבחי הבעל שם טוב. לאחר הסתלקות הבעל שם טוב נתקבצו התלמידים וספרו כל אחד מה שידע. והקבוץ היה אצל הרב ר' גדליה והוא ידע כל המעשיות מהבעל שם טוב זצוק"ל, ושוב היה אחד שהיה יודע גם כן מעשיות, ומזה נעשה השבחי בעל שם טוב. וכמדמה שהרב ר' גדליה מליניץ עשה את השבחי בעל שם טוב. אחר כך אמר רבנו זצוק"ל בזה הלשון: ס'וועט פון מיר אויך זיין וואס צו דערציילין [יהיה גם ממני מה לספר]:

מגלת סתרים הראשון, בעת שנסע רבנו זצוק"ל בדרך מלאדיזשין לברסלב, ועברו קאזאקין. והתחיל רבנו זצ"ל לדבר ממדינת רוסיא ומה שיהיה עד ביאת הגואל, ומביאת הגואל עד תחית המתים. וישב אצל רבנו זצוק"ל הר' יוסקא חתנו עם מוהרנ"ת והר' נפתלי זצוק"ל, ושני אנשים מטעפליק ישבו על המדרגה של העגלה מזה ומזה. אחר כך רצה מוהרנ"ת לחזר איזה דבור עם הר' יוסקי, וראה מוהרנ"ת שאינו יודע כלום, רק ספר שזאת שמע שאמר רבנו זצוק"ל לבסוף א בוים מיט גילדענע בלעטער [עץ עם עלים זהובים]. וגם השני אנשים מטעפליק לא שמעו כלל, וכשראו הר' נתן ור' נפתלי זאת, הבינו שרבנו זצוק"ל רוצה שיהיה בסוד וכן היה. ועל כן כתב מוהרנ"ת המגלת סתרים בראשי תבות:

מגלת סתרים השני נאמר אחר פטירת הילד הקדוש רבי שלמה אפרים ז"ל בעת שקבלה אשתו של רבנו זצוק"ל לפני הר' נתן והר' נפתלי על רבנו זצוק"ל, א. שאינו מסתכל על עצמו. ב. מפני מה הוא מטלטל עצמו בדרכים. ג. על שהניח שיסתלק הילד. ואמר רבנו זצוק"ל להרב ר' נתן ולהרב ר' נפתלי אדרבה! תהיו אתם דינים, איהר איז אשאד דאס קינד [לה חבל על הילד], ונתן קולו בבכי ובדמעות שליש עד שברחו הרב ר' נתן והרב ר' נפתלי מלפניו מפני הבושה. וזאת מובא בחיי מוהר"ן ובימי מוהרנ"ת. בבקר היה היאר צייט של האר"י ז"ל אמר להם רבנו זצוק"ל מפני מה ברחתם, אם לא ברחתם הייתי מספר לכם שיינס [דברים יפים] כמבאר קצת; ואמר אז התורה ס"ה 'ויאמר בעז אל רות' וכו', אחר כך קרא אותם ופתח את הדלת של הבית המדרש שהיה אצל בית רבנו ז"ל. ואז היה הרב מברסלב בבית המדרש ולא רצה רבנו זצ"ל שיהיה בעת הספור, וכיון שפתח רבנו ז"ל את הדלת פתח הרב הנ"ל את הדלת השניה ויצא לחוץ. אז הלך רבנו ז"ל תכף ומיד וסגר את הדלת וספר להם שנית את המגלת סתרים:

רבנו זצוק"ל אמר כששוכבים בעצימת עינים חצי שעה אף על פי שאין ישנים היא התחדשות המחין. עוד אמר לאחד שצריכין לשמר את הלינקע זייט [הצד השמאלי], שאם אין לו אלא כר אחד יניח אותו תחת הגב כי להראש אינו מזיק כל כך אם אין לו כר. ואמר שצריכין לשמר השנה, מידארף היטין דעם שלאף. עוד אמר: אז מען חאפט זיך אויף בדארף מען זיך אויף הייבין. אין מיט דעם שלאף בעדארף מען זיך אפ רעכינען נאך דעם דאוונען [כשמתעוררים צריכים תיכף לקום, ועם השנה להתחשב לאחר התפלה]:

רבנו זצוק"ל אמר שצריכין לכל ילד להעמיד פאקין [חסון אבעבועות] קדם רבע שנה. ווארום אויב ניט [שאם לא] הוא כמו שופך דמים. אפלו אם דרים הרחק מן העיר, ולסע אפלו בזמן שהקר גדול להעמיד פאקין [חסון] קדם רבע שנה:

אמר על איגערקעס [מלפפון] שצריכין שלא לטל קלפתם לגמרי, כי קלפתם היא קלפת נגה, וצריכין לברר ממנו הטוב. ומשמע שבכל דבר שראוי לאכל הקלפה שלו צריכים להניח קצת מהקלפה כדי לברר הטוב:

פעם אחת היה נער קטן ישן אצל רבנו זצוק"ל. ושמע שרבנו יש לו התבודדות תחת הסדין בהתלהבות עצום, ונתעורר מאד. והלך הנער אל רבנו זצוק"ל וגלה את הסדין ואמר לו אני רוצה להיות איש כשר, ואז למד אותו רבנו זצוק"ל לשפט את עצמו אם למד באותו היום יתן תודה ויתפלל שלמחר ילמד יותר, ואם לא, יתפלל היתכן וכו'. (והר' אברהם ז"ל אמר שמפני זה נתן לו רבנו זצוק"ל התבודדות הנ"ל מפני שהוא בעצמו עסק אז בזה ביותר) וכמדמה שזה הנער היה הרב ר' שמואל יצחק:

זקנו של הרב מטשעהרין אמר עליו רבנו זצוק"ל שיש לו חסיד אחד בעיר ברסלב. ופעם אחת התענה משבת לשבת ואמר רבנו זצוק"ל שהיה צריך לפעל איזה דבר והשתמש עם עבודה של הר' חיים שרה'ס. ואמר אז מה שמובא בהשיחות לא בחנם היה הבעל שם טוב הבעל שם טוב, שהיה לו תלמידים כאלו:

פעם אחת היה רבנו זצוק"ל על חתנה והיה שם בדחן והחליף את בגדיו פעם על כמר, ופעם על מפרסם (רבי). אז אמר רבנו זצוק"ל, אט איז מען א מלאך אט איז מען א גלח [הנה מתנהגים כמו מלאך, והנה כמו כמר]:

פעם אחת היה רבנו זצוק"ל על חתנה, והיו רגילים שעם הכלי הזמר היה אחד מכה בתף והיה צועק פרייליך פרייליך [שמחה שמחה]. ובתוך שהיה מכה וצועק היה מתנמנם, ונתן לו אחד הכאה על הלחי ואמר לו, קלאפ פרייליך [דפוק בשמחה] והיה בוכה קלאפ פרייליך. אז אמר רבנו זצוק"ל א פאטש גיחאפט און פרייליך גיקלאפט [ספג סטירה ובשמחה דפק]:

על החתנה של בתו שרה'קע היה המכה בתף נכרי, וצוה רבנו זצוק"ל לשלחו:

השיחה 'נוקם ונוטר כנחש', נאמרה בוואך נאכט [לילה שלפני הברית] של הילד ר' יעקב ז"ל. ואחר הברית כשבאו אליו אנשי שלומנו אמר להם רבנו זצוק"ל, נאך וואס פארט איהר צו מיר, איך האב אייך פיינד [מדוע אתם נוסעים אלי אני שונא אתכם]:

רבנו זצוק"ל אמר, אפלו מ'איז שוין א ערליכער יוד אין דעם גלגול ווער ווייסט וואס מ'האט אן גיארבעט אין יענעם גלגול [אפילו אם הוא כבר איש כשר בגלגול זה, מי יודע מה עולל בגלגול שעבר]:

דרכו של רבנו זצוק"ל היה לילך אחרון של פסח לבתו הצדקת אדיל, והיא היתה מכבדתו בשני קניידליך כופתאות]. והיא היתה לה צער גדול בנים רחמנא לצלן. פעם אחת אמר לה רבנו זצוק"ל בשכר שני קנידליך יהיו לך שני בנים שהעולם יקנאו אותך בהם. ונתחרטה כל ימיה על שלא נתנה לו יותר, שאלו נתנה לו יותר אפשר היה לה יותר בנים:

בתו מרים, הקפיד מוהרנ"ת זצוק"ל על חמיה שלא הניחה לרקד עם רבנו זצוק"ל על החתנה.., ובשביל זה לא היה לה בנים. ויש בזה הרבה לדבר על פי התורה סימן כ"א כי התורה שיכת להנ"ל:

פעם אחת היה יושב רבנו ז"ל בחדר מיחד בשלש סעדות כדרכו תמיד, ובבית הגדול ישבו מוהרנ"ת ור' נפתלי. ושלח אליהם את המשרת לומר להם שיזמרו זמירות. ותכף כשמע מוהרנ"ת התחיל לזמר. אחר כך שאל רבנו זצוק"ל ראשית מדוע לא הייתם מזמרים, והשנית כשצויתי לזמר היה צריך רבי נפתלי לזמר כי היה לו קול נגינה. ורבנו זצוק"ל היה משתוקק שיהיה חזן שיוכל לזמר וגם יהיה איש כשר:

בעת שהיה רבנו ז"ל בארץ ישראל הבטיח להרב ר' אברהם ז"ל קאליסקער כי תכף כשיבוא לחוץ לארץ תכף יסע אל הרב מלאדי הרב ר' שניאור זלמן לדבר עמו בענין מעות ארץ ישראל. וקים זאת, כי בבאו לביתו לא ירד מעגלה לכנס לביתו, אלא תכף נסע להרב מלאדי. ובבאו לשם דבר עם שני אנשים של הרב מענין חב"ד. ורבנו זצוק"ל בקש מהם שיפרשו לו איזה ענין. אחר כך בקש את רבנו זצוק"ל לומר לפניו תורה ולא רצה. ואמר הרב תורה בערך שמונה שעות, ואמר רבנו זצוק"ל שבדבר זה האט ער צו גיטראפין [הוא כון היטיב], שסים אז על הפסוק "רחמיך רבים ה'", עס איז אויף דיר גאט אגרויס רחמנות [זה עליך אלקים רחמנות גדולה]. פעם אחת היה הרב זצוק"ל בברסלב אצל רבנו זצוק"ל בעת שנסע למעזבוז; ואז היה עליו המחלקת של הרב ר' ברוך זצוק"ל. ואז אמר רבנו זצוק"ל לאנשים שלו על הרב: 'תנו כבוד לשר אלף'. ושאל רבנו זצוק"ל את הרב האם אמת מה שאומרים עליכם שיש לכם שמונים אלף חסידים. ויאמר אליו הרב, שיש לו חסידים מלמדים, וכל אחד יש לו קפה של צדקה בשבילו, והנערים מאחר שנותנים צדקה בשבילו מסתמא לא יהיו מתנגדים עליו. והרב התנצל את עצמו אז לפני רבנו זצוק"ל על הרב הר' ברוך זצוק"ל. ויאמר אליו רבנו זצוק"ל, פעטערבורג זענט איהר איבער גיקומען, פעטער ברוך וועט איהר ניט איבער קומען וכו' [פעטערבורג עברתם אבל פעטער ברוך (דוד ברוך) אתם לא תעבורו]:

פעם אחת היה סעדה אצל מרת אדיל בת רבנו ז"ל באומן שבאו אליה הגבירות מהעיר, וישבו כנהוג הגברים בחדר אחד והנשים בחדר אחר, ואנשי שלומנו דברו ביניהם איזה זמן, וסברו הנשים שכבר ברכו אנשי שלומנו ברכת המזון. ואמרה להם אדיל שעוד לא ברכו ברכת המזון, ווארום מיין טאטינס לייט אז זיי בענטשין הערט מען [כי אנשי אבי כשמברכים שומעים]. ותכף נשמע כמו רעש מאנשי שלומנו קול הברכת המזון וכו':

פעם אחת בא הר' בער מטשערין אל רבנו זצוק"ל על שבת, ולא על השבת שהיה לו קביעות לבוא אל רבנו זצוק"ל. ושאל אותו רבנו זצוק"ל מדוע לא באת על שבת שאתה רגיל לבוא. והשיב לרבנו זצוק"ל שהיה אצלו נכד הבעל שם טוב מפני זה לא היה יכול לבוא. ויאמר לו רבנו זצוק"ל, הצרכת לקחת מקל ולהכותו מפני שאינו יושב בביתו על התורה ועל העבודה, ופרנסה יתן לו השם יתברך:

זה הכלל שכל התורות קדם שרצה רבנו זצוק"ל לומר תורה, צוה לאנשי שלומנו שיתפללו מנחה בכונה גדולה כמו בערב יום כפור ויתודו. ובראש השנה היה אומר תורה בין השמשות מיום א' לב'. בשבועות גם כן כמו בראש השנה. ושמעתי שפעם אחת ישב רבנו זצוק"ל לומר תורה בחג השבועות אחר מנחה בעוד שהיתה החמה זורחת, וישבו כל הלילה אצל השלחן והתפלל ערבית בתוך הסעדה. וישבו עד שהחמה התחילה עוד הפעם לזרח בבקר יום השני ענה רבנו ז"ל ואמר, די זון קער זיך פאר חדושין, זי האט איבער גילאזט מענטשין ביים טיש, און האט צוריק גיפונען די אייגענע מענטשין ביים טיש [השמש עשויה להתפלא היא השאירה את האנשים אצל השלחן, והיא שוב פגשה אותם אנשים ליד השלחן]. ושמעתי אשר רבנו זצוק"ל לא היה ישן בשבועות שני הימים והלילות. רבנו זצוק"ל אמר בשבועות איז דער עקר דאס אויף זיין, און הושענא רבה דער עקר דאס זאגין [בשבועות העקר הוא להיות ער, ובהושענא רבה העקר הוא האמירה]:

המעשה מהינוקא בעת שנסע רבנו זצוק"ל עם ר' שמואל יצחק, ספר הר' אברהם ז"ל ואמר כי אלו התינוקות קשה שיחיו, וזה היה חדוש של רבנו זצוק"ל שהיה ל"ח שנים וחצי, שגם כן הינוקא הר' נחמן חטופא שהתנבא על משיח וכו':

איתא בחיי מוהר"ן בהשיחות שר' שמעון זכה שישמש את רבנו זצוק"ל אחר הסתלקותו כמו ששמשו בחייו, ויש בזה מעשה עין שם. וזה הוא המעשה, שאחר שבא ר' שמעון מעבר לנהר דאן. בקש מרבנו זצוק"ל שיבטיח לו שישמשנו. והבין שרבנו זצוק"ל אינו רוצה, ושתק. ולאחר זמן בקש עוד הפעם מרבנו זצוק"ל שיבטיח לו כנ"ל, והזכיר אז לרבנו זצוק"ל את המעשה שהציל אותו פעם אחת מן המיתה בעת שנסעו מכפר אוסאטין למעדוועדווקי או להפך, שנסעו בשפוע ההר, והבין ר' שמעון שהעגלה תתהפך. והיו אז כלם בסכנת מות, כי הדרך היה מלא אבנים וחפירות. וקפץ הר' שמעון מהעגלה ועכב את העגלה והציל את כל האנשים. והשיב לו רבנו זצוק"ל אודאי האסטו גוט גימאכט [ודאי עשית טוב]. ורמז לו דמשום זה לבד אינו יכול לזכות עדין לדבר גדול כזה. ושוב שתק הר' שמעון. לאחר זמן בקש עוד הפעם מרבנו זצוק"ל וספר לו רבנו זצוק"ל האיך שאמו באה אצלו בחלום מפני מה שאינו מבטיח לו על זה, ועל כן הבטיח לו אז. וספר הר' נחמן מטולטשין שמוהרנ"ת קנא אותו מאד. והר' שמעון הנ"ל בא פעם אחת מארץ ישראל לעשות שדוך עם בנו מחוץ לארץ, והיה אז בשבועות הגדול אצל מוהרנ"ת, ואמר אז על מוהרנ"ת אה וואה, חשבתי שזה תלמיד רבנו זצוק"ל, ולבסוף הוא רבנו בעצמו דער רבי אליין, ואמר אז לחתן המגיד מטירהאווצי הלא אני מבין על גוטין יוד [אדמו"ר] שהשלכתי כל המפרסמים, וקרבתי את עצמי ליונגיל (לבחור) קדם החתנה, כי נתקרב לרבנו זצוק"ל קדם חפתו, זאג איך דיר אז היינט איז ער דער מנהיג הדור [אני אומר לך שהיום הוא המנהיג הדור]:

רבנו זצוק"ל אמר על רבי אהרן זצוק"ל מברסלב אז ניט נאר אים דארפען מיר דאנקען וואס ער איז ביי אונז רב, נאר אפלו די פערד וואס האבין איהם גיבראכט. [שלא רק לו צריך להודות שהוא אצלינו רב, אלא אפילו את הסוסים שהביאו אותו]. ופעם אחת אמר עליו איך האב אים גיגעבין א ברור המדמה אין פסקינען שאלות [נתתי לו ברור המדמה לפסוק שאלות], ופעם אחת אמר אז אויף אפיינדיל וועל איך איהם אקעגין טראגין משיח [על נס ארכיב אותו לקראת משיח]:

מעשה מבת רבנו ז"ל, שבא רבנו הקדוש לביתה והיתה חולה מאד. וישב רבנו בצער גדול ונרדם ובא אליו הבעל שם טוב ז"ל ואמר לו מה אתה כל כך בצער. אמר אליו הלא בתי כל כך חולה, אמר לו הבעל שם טוב, הלא מה שכתוב בתהלים פסוק "מגדיל ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם" (פרוש מגדיל ישועות מלכו 'מאן מלכי רבנן'. ועושה חסד השם יתברך עושה חסד למשיחו למי שמשיח ומספר מהם "לדוד ולזרעו עד עולם", זהו רבנו ויוצאי חלציו שבאים מזרע דוד המלך עליו השלום) וספר אז רבנו ז"ל המעשה מהמהרש"א לבתו אדיל והיה לה רפואה. (נראה לי המעשה שהובילו אותו לקבורה והיה שם באוסטרה טמאה וכו' שכל מי שהלך דרך שם המיר דתו, וכל מת וכו' ובעת שהוליכו המהרש"א דרך שם וכו' ונבלעה הבית תפלה שלהם וכו' וסים אז "מגדיל" וכו'). והיא ספרה לכמה חולים והיה להם רפואה, וכן רבי נחמן מטולטשין ז"ל גם כן ספר והיה כן וכו':

ועוד היה מעשה מאדיל בת רבנו שהיתה חולה (נראה לי כאב שנים) ונכנס אליה רבנו הקדוש ואמר לה שתציר במחשבתה שטוב לה מקדם, וענתה לו הלא איך יכולין להצטיר במחשבה הלא מרגישין כאב גדול. ואמר לה רבנו הקדוש הלא המחשבה יש לה כח גדול אם תציר יהיה כן. ופעם אחת היתה חולה מאד ונכנס אליה רבנו הקדוש ואמר לה אם תהיה בשמחה יהיה לך רפואה. וענתה הלא איך יכולין להיות בשמחה, ואמר לה רבנו הקדוש עוד יהיה זמן שאת תהיה בשמחה מאד. ועל כן יהיה לך רפואה, וכן היה. (ועין באריכות באותות ומופתים):

פעם אחת אמר רבנו הקדוש אם היה לי רבי כמותכם (ווען איך האב אזא רעבין) הייתי הולך ברגלי (וואלט איך צי פיס גיגאנגען). ועמד שם אחד מן הצד ושאל לרבנו הקדוש ובחזרה מאי, ענה לו רבנו ז"ל ובחזרה הייתי רץ:

פעם אחת שאלו אנשי שלומנו לרבנו הקדוש ענין חצות אם יכולים להיות נעור עד חצות ולומר חצות. והשיב להם רבנו הקדוש שעקר העבודה של חצות הוא, לקום מהשנה ולומר חצות:

לרבנו הקדוש היו מקרבים רבי מתתיה ליב מיפאלי ורבי יעקב בעל מגיה והם היו אחים. ורבנו הקדוש קרב יותר את רבי מתתיה הנ"ל כי היה יותר ירא שמים, והיה לרבי יעקב חלישות דעת כי הוא היה אחיו הגדול, והרגיש בזה רבנו הקדוש ואמר לו בזה הלשון: וואס איז אזוי קשה, איין מאל שטייט אין דער תורה [מה כל כך קשה א' כתוב בתורה] "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו". און ווידער עס שטייט דאך [ועוד כתוב] "ואיש כי יהיה טהור ובדרך לא היה", ורבי יעקב הנ"ל היה בעל מגיה והיה דרכו על פי רב להיות בדרך:

פעם אחת אמר הבעל שם טוב ז"ל, אם היה לי זוגתי הראשונה הייתי עולה למרום באמצע היום בשוק מעזבוז לעיני כל ולא כמו אליהו שעלה במדבר. ופעם אחת אמר רבנו הקדוש אם הייתי יודע גדל הענין של הזווג הראשון, הייתי אומר קרענקין זאלסטו און לעבין זאלסטו [תחלי אבל תחיי], כי זוגתו היתה חולה זמן רב:

פעם אחת היה מדבר מוהרנ"ת ז"ל עם רבנו ז"ל מהצדיק רבי הירש ליב מאליק, אז ער האט גימאכט זייער גוט אין יודישקייט ווארין ער איז זייער פרום [הוא עשה טוב ביהדות כי הוא היה ירא]. וענה רבנו ז"ל אפלו ער זאל זיין ווי אזוי פרום, דער עקר איז וואס ער איז גיווען קלוג [אפילו שיהיה כל כך ירא, העיקר שהוא היה חכם]:

ר' שמעון בקש את רבנו ז"ל שיעתיר עבור הילד שלו (שהיה חולה מאד) שיתרפא, ואדמו"ר ז"ל לא ענה לו כלל. ואחר כך בלילה ישבה אשתו אצל העריסה של הילד והתפללה על הילד כדרך הנשים. ובבקר בא ר' שמעון אל רבנו ז"ל, וכשראה אותו רבנו ז"ל אמר לו בלשון תמה הראית (גדל כח התפלה) שנחתם כבר גזר דינו למות, והיא בתפלתה לא די שפעלה שיחיה, אף פעלה שיאריך ימים שהועילה תפלתה של אשתך שיתרפא ויהיה לו אריכות ימים. וכן הוה שהילד שב לאיתנו והאריך ימים הרבה קרוב למאה שנים:

הרב ר' יצחק מחרשיוואטע שהיה מקרב לרבנו זצוק"ל, היה לו אח ולקחו ראנדאר [מוכסן] אחד לחתן לכפר הסמוך לראריד שישב על התורה ועל העבודה, שהיה בחור טוב. והוא כשהיה שם ולא היו לו החברים נתבטל מלמודו ויצא מבית המדרש אל הנהר. והיה שם נפח שעשה מלאכתו, והביט על הנפח ועל הדגים שצודין שם, ועמד כך בלי מלבוש עליון ובלי חגורה. ופעם אחת נסע רבנו זצוק"ל דרך שם, וראה האברך הנ"ל איך שעגלה עוברת והיא מלאה מאנשים ועל השטאגעס [המדרגות] שמבחוץ עומדים אנשים מכאן ומכאן, והבין שזה גוטער יוד [אדמו"ר] ויסע דרך עליו כי שם היה הדרך. ונתביש מעט והתחיל לרוץ לביתו. אבל תכף רמז רבנו זצוק"ל (שנסע אז) בידיו שיבוא אצלו והכרח לבוא. ובקשו ממנו שיראה להם אכסניא, ושאל אותו מי הוא, וענה לו. אמר רבנו אזוי מיין יצחק'לס ברודער [כך אח של יצחק שלי]. והוכיח אותו ואמר לו מסתמא לקח אותך חותנך פאר דעם גוטען קינד [בתור בחור טוב] כדי שתלמד וכו', ואתה מבטל ויוצא להסתכל על הנפח והדגים וכו', עד שנתמלא תשובה וחרטה ובושה. ובכה הרבה מאד ומאז נעשה מתמיד גדול. ורבנו זצוק"ל קרב אותו מאד מאד. ואמר מסתמא וועסטו וועלין פארין צו מיר [מסתמא תרצה לנסוע אלי] ויהיה לך מניעות ותשבר אותם. תדע שענין שלי הוא רק ראש השנה. וכן הוה ובא על ראש השנה, והיה עיף והניח את עצמו לישן אצל השטיבל [בית התפלה] של רבנו זצוק"ל קדם הזכר ברית. וכשהקיץ ראה רעש שאנשים נכנסים עם פדיונות לרבנו ז"ל. ורצה גם כן לכנס ושאל מה עושין שם והשיבו לו שעושין ודוי דברים. וראה שהאנשים היוצאים, פניהם אדמים, מיט אויס גיוויינטע אויגין [עם עינים בכויות], והיה לו חרטה על שבא, ומה היה לו לעשות. ודחף את עצמו לכנס עם עוד אחד, ותכף רמז רבנו זצוק"ל להאחד שיצא ויצא. וסגר רבנו זצוק"ל את הדלת ואמר לו נו, זאג [תגיד] מה שהשם יתברך ואני ואתה יודעים. ולא רצה, וענה שאין לו מה להתודות. ואמר לו רבנו זצוק"ל כמה פעמים אמר (הינו התודה) והוא ענה בכל פעם אין מה להתודות. אז אמר לו רבנו זצוק"ל, מיך וועסטו נארען [אותי אתה תרמה]. ושמעתי כשאמר רבנו זצוק"ל הדברים הנ"ל הכה עם אצבעו על חטמו, ומשך התבות מיך וועסטו נארען [אותי אתה תרמה], הלא אני יודע מה שנעשה עמך גם בשכבך על משכבך. ודחפו רבנו זצ"ל לחוץ, ונסע אחר ראש השנה לביתו. ואחר איזה שנים בא עוד פעם לרבנו ז"ל, ואמר עליו רבנו ז"ל איזה ווערטיל [בדיחה] ונעשה צחוק, ונדחה מזה ולא נסע יותר. ואחר כך אחר זמן רב אחר פטירת רבנו ז"ל דבר עם ר' מאיר מטעפליק זצ"ל, ספר לו שרבנו זצוק"ל רחקו. אמר לו זהו נקרא התרחקות? ביי אזא רעבין וואלט איך [אצל כזה רבי הייתי] אפלו מניח את עצמי שידוש עלי, ער זאל טרעטין אויף מיר. [ורבי אברהם ז"ל הסביר שרבנו ז"ל קים אז מה שמביא בספר המדות, שאם מקרבין לאדם (לעבודת השם יתברך) והוא מסרב מתר לדחפו בשתי ידים. כי רבנו קרב אותו מאד ולא רצה, על כן רחקו]:

מכתב יד ר' מאיר אנשין שכתב מרבי אברהם ז"ל ורבי אברהם הגיהם:

רבנו ז"ל אמר, היצר הרע של הכשרים הוא דבוק. דער יצר הרע פון איין ערליכען יודין איז איין דבוק. עוד אמר, דער יצר הרע אז ער וויל זיך נעמין צו איין ערליכען יודין, טשעפיט ער איהם צו איין שגעון רחמנא לצלן [היצר הרע כשהוא לוקח את עצמו ליהודי כשר, הוא מדביק לו איזה שגעון רחמנא לצלן], עוד אמר רבנו ז"ל שכמה צדיקים זענין ערשט אויס גיבראכין גיוארין פון זייערע תאות עהרשט אויף די עלטער [שברו את עצמם מהתאוות לגמרי רק בעת הזקנה] (ועם זה נמשך שיחה שלי עם רבי אברהם ז"ל, שבזה ניחא מה שבאר אביו הר' נחמן טולטשינר ז"ל את מאמר חכמינו ז"ל אודות זקני עמי הארץ כל זמן שמזקינים דעתן מטרפת וכו', על פי משל מסוחר אחד שנסע עם בעל עגלה גוי שכור, שבכל מקום שהגיעו לקרעטשמע [לפונדק] נכנס הגוי לשתות ושתה עם השכורים זמן רב. אגב הגיעו עם הדרך לקרעטשמע חרבה, וגם אז ירד הגוי מהעגלה אל החרבה, ובכל חלון פתח והסתכל וגנח. כשעלה בחזרה על העגלה שאלו הסוחר מה זה שגם אצל החרבה ירדת מהעגלה להסתכל ולגנח. השיב לו הגוי, שזאת עשה בזכרו הראשונות הימים הטובים, פה שתיתי עם החברים, אכלנו ושתינו ושכרנו והיינו שמחים, ועכשו אוי ואבוי, על זה יש לקונן. כן זקני עם הארץ שמנעוריהם הרגלו בתאותיהם ולא היה להם שום געגועים לשבר איזה תאוה, ובכן לעת זקנותם שהיצר מתאותיהם נשאר, אבל הגוף ואבריו חרב, אין במה למלאות תאותיהם וזוכרים איך שבאברים אלו עשו מה שעשו, והיה להם תענוג ועכשו אינם יכולים למלאות תאותיהם, אוי ואבוי להם. פשוט דעתם מטרפת ומבלבלת ומשגע מזה. אבל זקני תלמידי חכמים שכל ימי נעוריהם היו מלאי געגועים לאי התמלאות התאות ולשברם ולנתצם, ואך בימי הנעורים היו מלאי צער מהתאוות והאיברים הבריאים והשלמים המסגלים להם, ובכל פעם נסו לשברם והיה להם יסורים וכו'. אמנם כשהגיעו ימי הזקנה והאיברים נחלשו כמה מסכימים לגעגועיהם, ובכן דעתן מתישבת עליהם, אין להם עוד מלחמה כמו בימי נעוריהם. ועל כל פנים בסוף ימיהם זכו למה שרצו):

פעם פלפלו והתוכחו לפני רבנו ז"ל איזה אנשים באיזה באור ופרוש איזה דבר, זה אמר שכן הפשט וזה אמר שכן הפשט, וכן שלישי ורביעי אמרו פשטים אחרים. עד שאמר רבנו ז"ל על פשט אחד שהוא רוח הקדש, ופשט זה אמר האומר בשם הט"ז [הטורי זהב]. וכן שבח רבנו ז"ל את הבאר היטב. (אמר הרב אברהם ז"ל שכלל הוא שבאיזה פוסק שגומר הבאר היטב דבריו, כן דעתו להלכה). ופעם אחת התוכח אחד עם מוהרנ"ת בפרוש דבר אחד במגן אברהם, והאיש היה מסרב מאד בפרוש מוהרנ"ת ז"ל, עד שמוהרנ"ת ז"ל אמר לו: 'די לך לפלפל עמי. המגן אברהם בעצמו היה אצלי ופרש לי דבר זה כמו שאני מפרש לך'. ופעם אחת בא אחד לפני רבי נפתלי בתימא, איך שבעל בית פשוט באומן שהיה דרכו לבלות כל יום השבת על למוד אור החיים הקדוש, שפעם אחת היה קשה לו להבין איזה דבר באור החיים הקדוש, ועסק במחשבתו עד שעל השלחן שהיה נשען על ידו נרדם. ובא אליו האור החיים בעצמו ובאר לו הדבר הקשה לו. אמר לו הר' נפתלי אפשר להאמין בזה מגדל הדבקות שהיה לו עם פרוש האור החיים:

אמר רבנו ז"ל, על מלאך המות להמית כל עולם בגשמיות וברוחניות יכבד עליו הדבר, ובכן העמיד לו עוזרים בכל מקום הרופאים להמית בגשמיות, והמפרסמים של שקר להמית ברוחניות. (ופעם אחת כשהיה מוהרנ"ת ז"ל בטעפליק, ונפל לערש דוי. ובלא שאלת פיו הביאו לו את הרופא, כשבא הרופא הסב מוהרנ"ת את פניו אל הקיר, ואמר הבאתם לי שליח המלאך המות, איהר האט מיר גיברענגט דעם שליח פון מלאך המות. ופעם אחת היה נתחב למוהרנ"ת ז"ל מסמר של ברזל ברגלו. והיה לו כאב גדול מזה, והביאו לו עלה אחד שמסגל לזה, ואמרו לו שהוא רק מצד הסגלה ולא מצד רפואה ולא רצה. ענה ואמר אם יש בכחו לרפאות יש בכחו לקלקל גם כן, ונתרפא בלי זה בעזרת השם יתברך). ועוד אמר רבנו ז"ל: אז די דאקטורים פאריכטען יא אמאהל, איז נאר ווי מען פארלאטעט אזוי ווי מען לייגט א לאטע [כשהרופאים כבר כן מתקנים פעם, זה כמו שמטליאים ששמים איזהו טלאי]. גם אמר: פאר צווי האב איך מורא, פאר איין גוי אין פאר איין פאלשין גוטין יודין, זיי וויסין גאר ניט אזוי ווייט פון זייער כח, זיי זאלין דאס וויסין, וואלטין זייא נאך ערגער גיווען ה' ישמרנו [משנים אני מפחד מגוי ומאדמו"ר רמאי, הם לא יודעים כלל מכחם, אם הם רק היו יודעים הם היו עוד יותר גרועים ה' ישמרנו]. רבנו ז"ל אמר אז מען איז גיזונד דארף מען טוהן און טוהן און טוהן (בעבודת השם) און אז מען ווערט ניט גיזונט איז אוועק גילייגט שער און אייזין [כשבריאים צריך לעשות ולעשות, וכשנהיים חולים צריך לעזוב את המספרים והברזלים] (ורק לעסק בעבודת השם המכרח על פי השלחן ערוך לפי מצב בריאותו) וצריכים לקים מצות "ושמרתם את נפשותיכם" וכו':

מכתב יד ר' נתן מטרוויצע ז"ל

ר' שמעון ז"ל רצה ללמד את עצמו שחיטות ושאל את אדמו"ר ז"ל, השיב לו רבנו הקדוש שילמד את עצמו דאקטרייא [רפואה]. אמר לו ר' שמעון אתם רוצים שאהיה רוצח? השיב אדמו"ר ז"ל: וכי אין זה רציחה שלוקחין את התרנגול מגלגול של איש זקן, והוא תופס אותו בזקנו ושוחטו? ומאז בטל מללמד להיות שוחט ובודק:

ר' חייקיל ז"ל היה מנגן בשבת קדש, ובתוך הנגון הזדמן לו לומר תבת אוי. ואמר לו רבנו זצוק"ל, בשבת אין אומרים אוי:

שמעתי מר"נ בעת שאמר אדמו"ר התורה סימן כ"ב מענין תורת ה' ותפלת ה', אמר שצריכין לבא לבטול כזה עד שיזכה לתורת ה' ולתפלת ה' ושיוכל לומר יהי רצון מלפני. ר' מאיר ז"ל ספר אשר אברך ספר לפני רבנו ז"ל שסים מסכת נדה. ושאל אותו רבנו ז"ל אם כן אמרו לי מפני מה כשיש לאדם עין הרע, מגהק ופוער פיו דהינו גענעצין [מפהק], ובסמוך אמר התורה סימן נ"ה בלקוטי א' ושם מרמז ענין הנ"ל:

בעת שאמר אדמו"ר התורה תשעה תקונין, אמר מוהרנ"ת ז"ל שהרגיש קולות וברקים במחו:

שמעתי מאנשי שלומנו אשר רבנו ז"ל אמר על כל דבר תורה, חוץ משלשה דברים: על מה שכל שתינוק עושה הויה חכמה, והשנית מה שישנים מניחים היד תחת הלחי, והשלישי איני זוכר, כמדמה מה שנותנים שלום ביד:

שמעתי מר' נתן, פעם אחת היה ר' בער מחתנה של אדיל בת אדמו"ר ז"ל בטירהוויץ. ובלילה לא היה לו אש להדליק הנר, והלך לבית אחד והקיץ הבעל הבית מהשנה ולקח אצלו אש להדליק הנר. ורצה הבעל בית לישן עוד. ואמר לו רבי דב ז"ל שיש לו קבלה מרבנו ז"ל כשמקיצין אחד מהשנה בלילה הוא בודאי מן השמים ואל יניח את עצמו עוד לישן שנית. הר' דב הנ"ל היה לו מסחר עם שתפים ואחר כך בא לו ידיעה אשר המסחר לא טוב ויש הזק בהמסחר. ובעת שקבל המכתב לא זז ממקומו וקרא להרב וספר לו אשר בדעתו היה לקח חלק בהעסק, ועשה כך כדי שהבעל דבר לא יפתה אותו לשנות מכפי שהיה בדעתו בעת השתפות:

ר' יודיל מדאשיב היה לו ברית מילה בערב שבת קדש, ותכף ומיד אחר הברכת המזון הלך לביתו וספר לאדמו"ר ז"ל. וגער בו אדמו"ר ז"ל על זה שהלך תכף ומיד לביתו. ואמר הלא יכולים לעת ערב גם כן לילך למקוה, ואם הייתם עוד שם, אפשר הייתם מאירים להם איזה דבור או הייתם מעוררים אחד מהם לתן צדקה, והיה טובה להם ולכם. ושמעתי ממחתני י"מ מטשעהרין שספר אשר במעדוודווקע היה אצל אברך אחד שאשתו היתה מקשה לילד עד למאד, וראה אשר כבר עבר מעת לעת ויותר, ועדין לא ילדה. וליל שבת קדש הלך להרב רבי יודיל ז"ל ובא בעת שאמר שלום עליכם. וכשגמר שאל אותו רבי יודיל מה אתה רוצה, השיב שאשתו מקשה לילד. ולקח הר' יודיל הפושקעלי של הטוביקע [קופסת הטבק] ואמר לו פתח הפושקע ולא היה יכול, ואמר לו, אתה שלום מזלניק [שלומיאל], תן לי הפושקעלי. ואמר לך לביתך ובדרך יתנו לך מזל טוב, וכן היה בדרך אמרו לו מזל טוב שאשתו כבר ילדה, עד כאן מהכתב יד:

פעם אחת היה רבנו ז"ל אצל דודו רבי ברוך ז"ל ואמר אז דודו ז"ל תורה, ורבנו ז"ל לא נתפעל מהתורה שלו וספרו להרב ר' ברוך ז"ל. ואמר הר' ברוך ז"ל ואם אין יכולים לומר תורה איז מען שוין קיין גוטער יוד ניט [אז הוא כבר לא אדמו"ר]. הלא המגיד ז"ל ממעזריטש לא ידע מהו ענין אטר יד, איז ער שוין קיין גוטער יוד ניט גיווען [אז הוא לא היה אדמו"ר]. שמע רבנו ז"ל ואמר אם כן נתנו לי ליינען [לקרא – משימה] שצריך אני לידע מהו ענין אטר יד. ובקרוב אמר התורה ס"ו ושם מדבר מענין אטר יד:

פעם אחת דבר רבנו ז"ל עם רבי חייקיל, ורבי חייקיל הסביר לרבנו ז"ל על פי חכמה שיכולים לאחז נחש בראשו ולא יזיק. זרק רבנו ז"ל את המטפחת שלו לארץ ונעשה נחש, ואמר לרבי חייקיל אחז אותה בידיך, ואחז אותה בידיו ואמר לו אחז אותה בידיך ניט ווייל איך הייס דיר [לא בגלל שאני מצוה אותך], רק מחמת חכמה, ולא רצה:

ר' שמואל יצחק מטעפליק ספר שפעם אחת כשהיה בלעמבערג עם רבנו ז"ל, וראו שהיו מוליכים ראטע [גדוד] אנשי חיל. אמר לו רבנו ז"ל שילך ויספר כך וכך שורות ובשורה הזאת יספר כך וכך אנשים, אין זאל איהם ארוף ריקען דעם ארביל [ושיסיט לו כלפי מעלה את השרוול] וכן עשה. וראה שהוא מלבש בתכריכים, ואמר רבנו ז"ל שפה הדרך שהמלאכי חבלה מוליכין את האדם להגיהנם, ועוד ספר ר' שמואל הנ"ל, שפעם אחת נסע עם רבנו ז"ל ודרכו היה אז שצוה להעגלון שיניח הסוסים לילך בעצמם. ופעם אחת נכנסו לאיזה יער ור' שמואל יצחק ראה מרחוק איזה בית והיו שם חדרים ריקים. ונכנסו לחדר אחד והיה שם איש אחד יושב ומשחק בש"ך [שחמט] עם אשה אחת. ואמר לו רבנו ז"ל איהר קענט מיך [אתה מכיר אותי], וענה שאינו מכירו. שאל אותו רבנו ז"ל הלא סחרת כך וכך חטים אצל זה הפריץ. ענה, חטים סחרתי ואתכם אינני מכיר. וכן הזכיר לו רבנו ז"ל כמה וכמה סימנים והוא באחת שאינו מכירו. אחר כך נתן עיניו בו ובזה המשיך אותו אצלו. וכשיצא רבנו ז"ל הלך אחריו עד שר' שמואל יצחק הטה את עצמו מעט לצד אחר, נגש הוא אל רבנו ז"ל. ורבנו ז"ל דבר עמו איזה דבורים, והוא בכה הרבה מאד בדמעות שליש. ואחר כך ישבו רבנו ז"ל ור' שמואל יצחק על העגלה ונסעו לדרכם:

כשנסע רבנו ז"ל לברסלב נסע דרך אומן ואז היה המעשה מה שנסע על יד בית הקברות הישן, והוטב בעיניו כמובא בחיי מוהר"ן ובימי מוהרנ"ת. ואז כשהיה באומן היה שם שוחט אדם גדול ונתקרב אצלו, ושאל לרבנו ז"ל אם יסע אליו על ראש השנה (כי ידע שענין רבנו ז"ל הוא רק ראש השנה) על ידי קבלה מעשית. כי רב היום עוסק בשחיטת עופות, וזה פרנסתו ומאומן לברסלב ערך מאה וויערסט [מרחק כלשהו]. ענה לו רבנו ז"ל, לא. אצלי צריכים לסע בעגלות ובסוסים:

כשישב רבנו ז"ל בברסלב נסע אליו על ראש השנה שנת תק"ע, ר' אבא שוחט מטשערין ובנו רבי שמואל. וראש השנה חל אז ביום שני שלישי ובאו על שבת שקדם ראש השנה לאומן, ובמוצאי שבת קדש שהוא ערב ראש השנה ירד גשם מאד עד שלא היה שום דרך הטבע שיבאו לברסלב על ראש השנה. והיו להם יסורים גדולים מזה. ובא בעל עגלה אחד ואמר להם שהוא מביאם לברסלב על ראש השנה, רק דרש מאתם סכום רב שלא היה להם. והכרחו למכר החפצים שלהם, לשלם להבעל עגלה (והיה להם גביע של זהב להביאו מתנה לרבנו ז"ל, והכרחו למכרו. ואמר רבנו ז"ל שיקח מהס"ם השנים והעינים עבור הגביע), ונסעו ובאו לברסלב בערב ראש השנה לפנות ערב. וקבלו מיד שלום מאדמו"ר ז"ל קדם מנחה. ואחר כך בלילה בעת הסעדה אמר אדמו"ר ז"ל לרבי אבא הנ"ל בזה הלשון: מיט וואס זאל איך דיר אפ דאנקען פאר דיא נסיעה. אוף דער וועלט איז ניט כדאי. אין דיר שמואל נא דיר די יוך [עם מה אודה לך על הנסיעה, בעולם הזה זה לא כדאי, ולך שמואל הנה לך המרק] ונתן לו המרק. וכשבאו לביתם נפטר רבי אבא, ובנו ר' שמואל נתעשר בכל פעם למעלה מעלה. ואז הבינו כלם דבור אדמו"ר זצוק"ל: