[שיחות נוספות ממוהרנ״ת]

ר' נחמן בן ר' עוזר ספר, שמוהרנ"ת ז"ל לעת זקנתו הקפיד דיקא שלא יהיה לן יחידי על העביר שטיביל [בית עליה], ובחר בו כשהיה עוד נער ללון עמו. ובכמה פעמים התפאר בביתו שעכשו יזכה לשמע תקון חצות של מוהרנ"ת ז"ל ולראות עבודתו שלאחר חצות. ועשה במכון בשכבו על מטתו עצר את עצמו בכל כחו שלא לישן עד שעת חצות שמוהרנ"ת קם. ונגש אליו וכסה אותו באיזה בגד ושאל אותו מדוע אינך ישן ותכף נפל עליו שנה וישן עד הבקר. וכן היה כמה לילות:

פעם הרגיש מוהרנ"ת ז"ל גדל מעלת התפלה ממאמר חכמינו ז"ל שהמלאך הממנה על התפלות צריך להשביע כל תפלה שתגיע מעצמה למקומה למעלה, שגם הוא אינו יודע את מקום כל תפלה וכו':

פעם התאונן אחד לפני מוהרנ"ת ז"ל, שאין לו לתן מתנות להכלה. ונחם אותו מוהרנ"ת ז"ל בזה, שיעקב אבינו עליו השלום לא היה לו לתן מתנות לכלתו. אמר לו מה ענין יעקב אבינו אצלי שאז היה רזין עלאין. אמר לו גם עכשו יש רזין עלאין (נראה לעניות דעתי על פי דברי רבי אברהם ז"ל בעת הספור, מה דאיתא בלקוטי מוהר"ן שבכל מעשה ותנועת הצדיק אינו פשוט, ויש בו רזין עלאין. ובפרט אצל הקדוש ברוך הוא במעשיו ובהנהגותיו בפרטיות על כל פרט בכל רגע. וההפרש רק בזה שכל צדיק לפי השגתו יודע מה מהרזין. ואנו הפשוטים אינם יודעים כלל:

מוהרנ"ת ז"ל אמר, מען דארף אין דער יוגענט אסאך האריווען מען זאל אויף דער עלטער זיין א פראסטער ערליכער יוד [בימי הנעורים צריך הרבה לעמול כדי שיהיה בעת הזקנה יהודי כשר פשוט]:

אודות מה שמתחכם הבעל דבר, ומחמת חסרון ידיעה מקדם בתחבולותיו נופלים ברשתו, אמר פעם אחת מוהרנ"ת ז"ל אז איך ווייס שוין יא דאס אלעס (מה שכמעט כל העולם אינם יודעים) דרעהט דער בעל דבר מיט מיר גאר אנדערש [כיון שאני כבר כן יודע זאת, הבעל דבר מסובב עמי אחרת לגמרי]:

גם כשהלבנה לא נראתה זכה כל כך ואף מבעד ענן קלוש קדש מוהרנ"ת כמובא בחיי מוהר"ן. ואמר איך פועל ביי זיך, אפלו דער נאך אז זי וועט ווערין לויטער זאל מיך ניט הארין [אני פועל בעצמי שאפילו אחר כך אם היא תהיה יותר ברורה שלא יהיה אכפת לי]. ופעם היה מעשה שקדש בענן קלוש, ואחר כך אמר לו אחד תראו שנזדככה, אמר לו איך האב אבער פריער מקדש גיווען [כבר קדשתי מקדם]. וכן הוא בשלחן ערוך שזריזין מקדימין קדם לרב עם הדרת מלך. ומובא בחיי אדם:

ר' יצחק ז"ל ישב לפני אביו מוהרנ"ת ז"ל בשבת קדש אצל השלחן ונשען בידו על השלחן. אמר לו מוהרנ"ת ז"ל בשבת זיצט מען גלייך [בשבת יושבים ישר]:

מוהרנ"ת ז"ל אמר, אברהם אבינו עליו השלום כשישב עם אנשים שקרבם תחת כנפי השכינה, היה אומר להם, תדעו שכל הארץ הזאת ינחיל השם יתברך לזרעו. כן אני אומר לכם, תדעו כשיבא משיח צדקנו יהיה נעשה ישיבות מספרי רבנו ז"ל:

עוד אמר, איך זעה גאר אנדערש, איך קוק גאר אנדערש איך שמועס גאר אנדערש [אני רואה אחרת לגמרי אני מסתכל אחרת לגמרי אני משוחח אחרת לגמרי]:

בעת המחלקת שלקחו מסעדה שלישית של שבת קדש את בני הנעורים לבית האסורים, ולא נתבהל אז מוהרנ"ת כלל, רק ספר ההתקרבות של רבי עוזר ז"ל מאומין:

בשנת ת"ר אמרו כמה מפרסמים שיבא אז משיח ומוהרנ"ת אמר שיבא קדם או אחר כך ולא בשנת ת"ר. כי משיח צדקנו יבא בהסח הדעת: ר' יצחק דב ז"ל אמר לעת זקנתו בכל מקום שפותח ספר רואה חדושים נוראים:

אחד מאומאן בא למוהרנ"ת ואמר לו ששוהה בתפלתו זמן הרבה מחמת שהוא מכרח לחזר התבה כמה פעמים שאינו יכול לכון מהר. אמר לו מוהרנ"ת, וכי עבודה אחת יש לך לעשות הלא כמה עבודות יש, אם אינך מרגיש תבה זאת תרגיש תבה אחרת. אם אינך תוכל להתפלל, תוכל לאמר תהלים או תפלות או עבודה אחרת:

ר' יעקיל מטשעהרין היה מקרב את גיסו. וגיסו היה מתמיד בלמוד, ור' יעקיל לא היה לו חשק ללמד כל כך. וכשהיה מספר מרבנו ז"ל, הלך גיסו מן הלמוד לשמע ספוריו. פעם אחת היה מרמה אותו שהתחיל לספר מרבנו ז"ל ובא גיסו, והשיאו לדבר אחר. והבין גיסו שמרמה אותו, ואמר לגיסו, יעקיל, זאת ידעת כי רבנו ז"ל רואה. ופעם אחת אמר רבנו ז"ל מיינע לייט זענין אלע ערליכע יודין און יעקיל וויל ניט זיין קיין ערליכער יוד בייסען איהם די הינד [אנשי הם כלם יהודים כשרים ויעקיל לא רוצה להיות יהודי כשר – שינשכוהו הכלבים] אחר כך פעם אחת נשכו כלבים:

פעם אחת, כששלח רבנו ז"ל את זלמן דער קליינער [הקטן] להחוזה מלובלין אודות ענין משיח, ושלחו ר' נתן ור' נפתלי קוויטלעך להחוזה על ידו, ונתפעל החוזה מהקוויטעל של ר' נפתלי יותר מר' נתן. וכשספרו זאת לרבנו ז"ל אמר הוא חוזה באשר הוא שם, כי ר' נפתלי היה מתפלל אז, ור' נתן ישן. ויש אומרים שהיה אז בבית הכסא:

פעם אחד נסע רבנו ז"ל בדרך עם ר' יצחק ליב ועוד אנשים. בדרך עשה רבנו ז"ל רעדה, ושאל את אנשי שלומנו ראיתם מה שעבר, ואמרו לא. ושאל לר' יצחק ליב, ואמר הן, אני ראיתי את המראה. (ופעם אחת קנא אותו ר' נתן ואמר לו ר' יצחק ליב המראות שאתה רואה בתורה חשוב אתה ממה שאני רואה) ואמר שראית מת הוא גדול ששה פעמים מנבואה. כי הלא רואין הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל:

מוהרנ"ת אמר וואויל דיא אוגין וואס האבין גיזעהן דעם רעבין'ס אויגין, און וואויל דיא אויגין וואס זעהן דיא אויגין [אשרי העינים שראו את העינים של רבינו ואשרי העינים שרואים את העינים האלו]. ור' אברהם סים וכן מדור לדור:

כשחזרו מקבורת מוהרנ"ת ז"ל, נזדככו השמים וכל העם קדשו הלבנה פני יהושע תלמידו של משה רבנו עליו השלום. עין התורה "קרא את יהושע" בלקוטי מוהר"ן:

כשחזרו מקבורת מוהרנ"ת ז"ל, ולבם היה מלא דאגה מי יהיה אחריו המנהיג, וביניהם היה אחד מאנשי שלומנו, הר' נחמן פסח'ליס, והוא היה באמת חסיד וירא שמים, אבל טעות נזרקה בו שהוא מרשה למנהיג לאנשי שלומנו, לממלא מקום מוהרנ"ת ז"ל. ובכן היה מדבר אליהם אז דברי נחומים לבל ידאגו, וה' לא יעזבם (ואינם יודעים אז כונתו). ואחר כשספר הר' נחמן טולטשינר ז"ל, שמוהרנ"ת ז"ל קדם הסתלקותו אמר, העקר התקשרות להצדיק. "לכו אל יוסף את כל אשר יאמר לכם תעשו". אמר על זה הר' נחמן פסח'ילס הנ"ל שכונת מוהרנ"ת ז"ל הוא עליו. ובכן התחיל להתגדל כדרך המפרסמים, ובנה לו בברסלב בית המדרש מיחד בשבילו ובשביל איזה אנשים שנמשכו בטעות אחריו. וכן בשנה זו נסע לארץ הקדושה, וחזר לביתו על ראש השנה. וכמובן שבארץ ישראל השיג איזה מדרגה גבוהה וזכה למחין דגדלות. והוא היה יודע לתקע שופר, ובכן פעל אצל אנשי שלומנו שהוא יהיה הבעל תוקע שנה זו באומאן. בראש השנה עלה על הבימה לתקע, ואנשי שלומנו כבר היו במקוה וגמרו כל מה שאומרים קדם התקיעות, והוא זה עתה התחיל לומר הזהר שקדם התקיעות, ובאמת מעמק הלב בקול ובכי בדמעות שליש ומלה במלה, אבל מאחר שכל הצבור היו כבר מוכנים לשמע התקיעות, ועוד להם לבלות זמן רב עם תפלת המוסף כמנהג אנשי שלומנו באומן ביום הדין, ובפרט בדור הקודם. ובכן היה מטיל בזה על הצבור טרחה יתרה, ובכל זאת מאימת יום הדין לא נמצא אז מי שירהיב עז בנפשו להפריע לו שיברך ויתקע. ואפלו הר' נפתלי ז"ל שחי עוד אז, והוא היה אז הגדול והזקן שבאנשי שלומנו תלמיד רבנו ז"ל, והוא היה בטבעו קפדן, בכל זאת מאימת יום הדין שתק לדבר זה ולא אמר כלום. כלם סבלו והמתינו עד שגמר את אמירת הזהר, ברך את הברכה, נתן על פיו את השופר מתחיל לתקע, ואין קול תקיעות. עשה כל הפעלות לזה ואי אפשר לו לתקע. עד שהצבור ראו ועל פי שלחן ערוך כבר כמעט גדול ההפסק מהברכות להתקיעות. ושם היה אחד מאנשי שלומנו הר' מאיר בלכער מברסלב וידוע הוא לאנשי שלומנו לתוקע אמן, על כן צוו עליו שילך לתקע. והוא היה למדן וידע שאין מסרבין להצבור, ועלה על הבימה. וברגע שנתן השופר לפיו התחיל לתקע ותקע כל התקיעות עד גמירא. וכל אנשי שלומנו היו שבעי רצון. ומאז היה כל ימי חייו לבעל תוקע באומאן אצל אנשי שלומנו. בכל זאת לא נפל הר' נחמן פסח'ליס הנ"ל בדעתו, ואדרבא הגדיל עוד יותר בעיניו, והא ראיה שהשטן כל כך מתגרה עליו. בקצור אמרים שהנהלותיו בדרך המפרסמים היה למורת רוח כמעט לכל אנשי שלומנו, ובפרט לאנשי אמונה בדעת. ובכן נמצאו אחדים שידעו שאם הר' נחמן טולטשינר ז"ל יתחיל לרדפו יהיו דבריו נשמעים ולבטלו. ובכן פנו אליו ושאלו אותו מדוע הוא אדרבא שותק לזה, על זה אמר להם אתם יודעים שאלקים יבקש את הנרדף ואפלו צדיק רודף את הרשע. בארעכינט אייך וועל איך זיין דער רודף און ער דער נרדף, איך פארגין איהם גאר ניט אז איך זאל זיין דער רודף און ער דער נרדף [תחשבו לעצמכם אני אהיה הרודף והוא יהיה הנרדף, איני רוצה לתת לו זכות זו שהוא יהיה הנרדף ואני הרודף]. סוף דבר שעם הזמן מאליו נעשה בטל ומבטל. ולבד הטעות הזה היה באמת חסיד וירא שמים, וכבר אמר רבנו ז"ל היצר הרע של הכשרים בודאי הוא דבוק – והאמת קים לעד:

גם בכל הנ"ל תבין מאליך שחיי האדם וכל צרכיו שבעולם הזה אף על פי שגם הם נוגעים לעבודתו יתברך, ועל כן בודאי גם ההשתדלות עבורם בגשמיות למצוה גדולה יחשב, ומכל שכן ההשתדלות ברוחניות בתפלה ובקשה וכו' אבל אחר כל זה אם חיוב דעתו יתברך הנעלמה (בהעלם דהעלם עד בלתי תכלית) כפי מהות הנפש וכפי שאר כל הפרטים שיש בכל זה שלא תדבק בו רק אם יעבר עליה נסיונות וצרופים מצרופים שונים כאלה, כפי אשר עובר על כל אחד בודאי ובודאי כל העני והמכאוב והחרפה והמות, כאין וכאין נחשב נגד הדבקות וההתקשרות בהשגת אלקותו יתברך. גם כל ענשי הגיהנם כאין נחשבים כנגד זה, כי הם מגבלים כנ"ל. (ועין בלקוטי הלכות הלכות נשיאת כפים הלכה ד' אות ז' שגם ההודאה שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה לומר שלש פעמים בכל יום, העקר הוא על הנסים והנפלאות שהשם יתברך מסבב בכל עת בתעלומת תחבולותיו באפן שסוף כל סוף יהיה לכל אחד תקון לנצח וכו' עין שם) וכבר הודיענו אדמו"ר ז"ל שלשבר את לבבו לפני השם יתברך צריכין רק ליחד שעה אחת ביום אבל כל היום צריך להיות בשמחה. כי אף על פי שברוחניות צריכים להיות להוט אחר עשירות מפלג כאשר נאה ויפה לחלק אלקי ממעל, לבנו של הבורא יתברך (כמו שכתוב "בנים אתם לה' אלקיכם" וכמובא מזה בספרי אמת שנשמת כל אחד מישראל הוא חלק אלקי ממעל כידוע) המרומם עד אין סוף ואין גבול ואין תכלית, לזכות בזה העולם לתכלית המעלה שאין מעלה אחריו. אבל מאחר שכבר נעשה עם כל אחד מה שנעשה, על כל פנים אין להחזיר ולאכל שום שיהיה הריח רע נודף ביותר, כי על כל פנים צריך לעשות כאשר צוה אדמו"ר ז"ל שצריך לאחז החוטרא בתרי ראשין שאף על פי שכוספים ומתגעגעין לזכות לתכלית המעלה, אבל לעמת זה ביותר ויותר בכפלי כפלים צריכים להתגבר בשמחה ולקים "בשמך יגילון כל היום" ולהיות שמח בחלקו בכל נקדה ונקדה ובכל שערה דשערה איך שהוא. כי הלא השמחה מזה בעצמה לחולים כמונו היא מצוה שאין למעלה ממנה וכאשר הודיענו אדמו"ר ז"ל בהמעשה של התם הקדוש מה שזכה על ידי השמחה הזאת (על־ידי שהיה שמח בתפלתו אף על פי שלא היתה כראוי וכן בכל נקדה טובה כמובן שם) לתכלית תכלית המעלה והשלמות לנבואת פנים בפנים, ולהביט בתמונת ה' כביכול ולהיות מנהיג על כל המנהיגים, כמובן כל זה בהשיחות שאחר המעשה הזאת. וכל זה ספר לנו אדמו"ר ז"ל למען דעת כי כל אחד ואחד איך שעובר עליו יש ויש ביכלתו לזכות לכל זה אם ילך גם הוא בדרך הזה. אשר הדרך הנורא החדש והישן הזה הוא הוא האתערותא דלתתא של עולם התקון שיקים "ישמח ה' במעשיו" והאתערותא דלתתא מזה הוא "ישמח ישראל בעושיו" וכל הבכיות והזעקות (עין בלקוטי הלכות הודאה הלכה ו' אות כ"ד) וכל התשובות והתקונים שצריך האדם לעשות בזה העולם, הכל הוא בעבור שיזכה לזה שירגיש בלבבו באמת עצם הגילה והשמחה הזאת שעל ידי זה יהיה העולם הבא של כל הצדיקים והחסידים שכל שישיגו אותו יתברך ביותר ישמחו ויתענגו בו ביותר, וכל אשר יותר ישמחו בו יותר יתאחדו בו לדעת ולהשיג אותו. וגם היום כל מיני הצלות וישועות הוא על ידי המשכת הדעת מהקץ והסוף האחרון הזה לידע ולהאמין שכל מארעותיו הם לטובתו. כמובא מזה הרבה בדבריו הקדושים לשמח באהבתו יתברך מבקר ועד ערב בכל נקדה ונקדה טובה, ואשר על זה אמרו חכמינו ז"ל שכל העושה תשובה מאהבה נתהפכים עונותיו לזכיות, והעקר על ידי שמהפכין היגון ואנחה בעצמו לששון ולשמחה כמובא מזה בלקוטי הלכות פריה ורביה הלכה ג' ובהלכות הודאה הלכה ו' הנ"ל עין שם היטב מה שמבאר בענין זה, שבאפן אחד גדלה שמחתנו ביותר ויותר אחרי אשר כבר עבר עלינו מה שעבר, ואף על פי כן גם אנחנו חטפנו בעצם חשך ענן וערפל כזה נקדות יקרות כאלה עין שם. וגם אחר כל דבריו שכתב שם בזה צריכים לצרף עוד לזה מה שמובא במכתביו הקדושים ומובא מזה גם בספרי הלכותיו שבכל דבור ודבור שאדמו"ר ז"ל יורנו וילמדנו עוד ירמז לנו להבין מעצמנו על ידי רמזי ידי חכמתו הקדושה המלבשים גם היום בספריו הקדושים. וכמובן מזה בהמעשה של הבנים שנחלפו שהתקון של הבן מלך שהוא מרמז על כל אחד מישראל כמובא בלקוטי הלכות ברכת השחר הלכה ג' לא היה רק כשנעשה מבין דבר מתוך דבר. כי אף על פי שעקר הבחירה להבין מעצמו הוא רק אצל גדולי גדולים שהם בבחינת משה שהוסיף יום אחד מדעתו [שבת פח] אבל גם אצל אנשים פשוטים נמצא קצת מעין זה, שזה עקר שרש הבחירה של כל אחד (ובעבור זה הזהיר כל כך אדמו"ר ז"ל לצעק להשם יתברך על תקון העצות), ומכל שכן וכל שכן בדבר נורא ונשגב כזה צריכין להשתמש בזה יותר ויותר. וכן מובן מדברי מוהרנ"ת ז"ל בעל פה. שמעתי בענין זה שמחמת זה הטעם גם הראש השנה הקדוש שאחר הסתלקותו לנסע לאומן לא גלה בפרוש.