התקרבות מוהרנ״ת לרביז״ל

כשהיה תינוק עדין, נכנס בלבו יום המיתה. כי היה רגיל לישב עם זקנו הרב ר' יצחק דאנציג ז"ל במזרח, והיה מכיר היטב כל הזקנים שישבו במזרח, והיו רגילים להשתעשע עמו, ופעם אחת מת אחד מהזקנים הנ"ל, והיה קשה לו איפה הזקן הנ"ל וישאל את זקנו הנ"ל, והשיב לו שמת, ושאל מה זה מת והשיב לו וכו' וישאל מה נעשה עמו, והשיב לו שמטמינים אותו בארץ ומכסין אותו בעפר. ומאז היה קשה לו מה זה, זהו התכלית של כל העולם הזה אט דאס איז דער תכלית פון דער וועלט ומאז התחיל לבער בלבו והתחיל לחפש מהו התכלית וכו', ואמר מוהרנ"ת שמאז היה קשה לו קשיא, ועדין קשה לו "הזהו התכלית של כל עניני עולם הזה? וכי זה הוא העולם?", וגם מקטנותו התנהג בתמימות ובפשיטות, וכשהתנסה לפני המלמד בתלמודו ושאר הילדים היו מחפשין קשיות ותרוצים, ומוהרנ"ת זצ"ל אמר בפשיטות, ואמר: מה אעשה שאין לי קשיות. והשאר חפשו קשיות עד שקלקלו הפשט, והיה המלמד אומר שטוב לו יותר אמירת הפשט של מוהרנ"ת מהקשיות של האחרים.

אחר כך נתגדל כדרך הלומדים ונשא לשאריגראד עם בת הגאון הצדיק רבי דוד צבי ז"ל אב בית דין דשם, וכל הגלילות. ואביו היה מתנגד על כלליות החסידים וגם חותנו היה מתנגד גדול, מאחר שבתחלה רצה להתקרב לכת החסידים, ונסע להרב הצדיק הרב ר' פינחס מקאריץ זצ"ל ונראה ישר בעיניו, אך שמע שמדברים מאד על הרב הצדיק הרב ר' מיכלי זצ"ל מזלאטשוב. ואחר כך נסע להרב ר' מיכלי מזלאטשוב, וגם הוא ישר בעיניו אך מזה נפל ששמע שגם הם מדברים על הרב ר' פינחס הנ"ל ואנשיו דער איז בייא דעם אפ גפאסקיט ער מיט זיינע מענטשין אין דער בא דעם [הוא כבר נפסק – מפרך אצלו, וכן השני אצל הראשון]. ואמר אני מאמין ששניהם אמת, מה שזה מדבר על זה, וזה מדבר על זה כלו אמת. ומחמת זה נתרחק מכלם והיה רגיל לקבע לו שעור בכל יום במכון לדבר על החסידים בכדי להתרחק מהם. ואף על פי שהיה צדיק גדול כמו שאמר רבנו זצ"ל למוהרנ"ת, "דיין שווער איז א צדיק [חמיך הוא צדיק], והיה קשה למוהרנ"ת קצת יען שהיה מתנגד, ואמר אליו וואס מיינסטי, עהר וועט חאפין מיט עטלוכע שמיץ מעהר פין אנדערע צדיקים [מה אתה חושב, הוא יחטף קצת יותר מכות משאר הצדיקים]. ומוהרנ"ת זצ"ל אמר כי קדם שנתקרב לרבנו זצ"ל, לא היה מבין מעלתו וצדקתו של משה רבנו יותר מחמיו. כי ארבעים שנה לא שכב על מטתו לישן מפני שהיה מתירא מפגם הברית, רק סמך את עצמו על השלחן. וכשישן אצל השלחן היה אוחז נר בידו, וכשהגיע האש על ידו הכרח להקיץ וחזר ולמד. וכל השבוע לא נטל ידיו לאכילת קבע מחמת חמרות נטילת ידים, רק אכל פת כסנין. אך בשבת היה נוטל ידיו לאכילה בחמרות גדולות. והוא נשאר יתום בקטנותו, ובא אליו אביו אחר הסתלקותו ללמד עמו תורה. וכשהתחיל הדבר להתודע בין אנשים לא בא עוד. (ובענין הדבור הנ"ל ממשה רבנו, אמר פעם אחת מוהרנ"ת קדם שנתקרבתי לרבנו זצ"ל לא יכלתי לציר במחי איך אפשר שהיה משה רבנו אדם כמו שאר אנשים, אך אחר כך שנתקרבתי לרבנו זצוק"ל וראיתי גדלתו זצוק"ל, ואף על פי כן ראיתי שהוא אדם, אז הבנתי שגם משה רבנו היה אדם). ובענין חמיו אמר שאחר כך כשנתקרבתי להצדיקים מתלמידי המגיד זכר צדיקים לברכה, הבין אשר חלוק גדול יש בין חמיו ובין הצדיקים המתנהגים בדרך הבעל שם טוב. כי חמיו אף על פי שהיה צדיק כנ"ל, אבל כל עבודתו לא היתה בהתלהבות כדרך הצדיקים הנ"ל. ופעם אחת אמר מוהרנ"ת זצ"ל שזה החלוק בין חסיד למתנגד כמו החלוק שיש בין כניזש [מין תבשיל] קר לחם, אף על פי שכל המינים שיש בזה ישנם בזה, רק זה מחמת שהוא חם יש בו טעם יותר מזה שהוא קר, וכיון שהוא קר אין בו כל כך טעם כמו בהחם (וכמו שהפליא פעם אחת הרב ר' נחמן טולטשינער כשהיה במדינת קיר"ה ואכל אצל אחד בשבת ונתנו לו המרק לאכל. ואמר לו הבעל הבית אכלו אכלו כי הוא חם, וכפל זה כמה פעמים. ואמר הרב ר' נחמן טולטשינער כי אף על פי שהיה המרק כחוש, אף על פי כן מחמת שהיה חם היה טוב, כן גם בדרכי היהדות, איך שהוא מאחר שהוא חם הוא טוב. והרב ר' אברהם ז"ל אמר שזה מבאר בהתורה ס' 'יש בני אדם שישנים' וכו').

ומוהרנ"ת ז"ל מאחר שהיה בין מתנגדים, היה קשה לו להתקרב להחסידים. אך אחר שתי שנים שאכל מזונות על שלחן חותנו, חזר לאכל מזונות על שלחן אביו ואז נתחבר עם ר' ליפא והתוכח עמו ר' ליפא, וטען כי החסידים אנשי אמת וראוי להתקרב אליהם ולהתחבר עמהם. ופעם אחת בא איש מהאניפאליע (אשר הרב ר' זושא זצ"ל היה שם) לנעמירוב, וקימו בו הכנסת אורחים, ונטל ידיו לאכילה וברך ברכת נטילת ידים וברכת המוציא בכונה, ונראה וישר מאד בעיניהם. וישאלו אותו האם אתם מכירים את הר' זושא, וענה בודאי אני מכירו, וגם אני רגיל לכנס אצלו, וכל ההתעוררות לעבודת ה' קבלתי ממנו. וספר להם קצת מסדר עבודתו, וכי בחצות הלילה מפיל עצמו ממטתו וצועק: זושא זושא הייב זיך שוין אויף, די רעשט וועסטו שוין דער שלאפין אין קבר [זושא זושא, תרים את עצמך כבר, את השאר כבר תישן בקבר], ועוד שאר עבודות. ונתעוררו מאד לנסע לאנשי הבעל שם טוב, כי ראו שהם אנשים כשרים, וזה היה שש שנים קדם ההתקרבות לרבנו ז"ל, ואז נשתנה לטובה כי ראה שהאמת עם החסידים. ומאז התחיל לנסע אל הצדיקים ההולכים בדרך הבעל שם טוב, להרב ר' מרדכי מקרעמעמניץ ולהרב הצדיק מבארדיטשוב ושאר צדיקים. והיה למוהרנ"ת יסורים גדולים מחמת מניעות אביו וחותנו ואשתו, ואף על פי כן אם היה מרגיש שיש לו טובה גדולה בעבודת ה' לא היה מסתכל עליהם כלל. אך כיון שלא היה לו עדין טובה שלמה כי אם מעט, על כן לא היה חזק כל כך בזה:

פעם אחת ישב עם החסידים תלמידי הרב מבארדיטשוב בסעדת מלוה מלכה, והפילו גורל את מי לשלח לקנות בייגיל, ונפל הגורל על הרב ר' נתן זצ"ל, והלך. ובאמצע הדרך נפל עליו מרירות מענין העליות והירידות שהיה רגיל בהם אפלו אחר התקרבותו לחסידים, ונכנסו בו הרהורי תשובה, וכי על זה נברא לילך לקנות בייגיל, והיה קשה עליו להתחזק עצמו. ואז התחיל לשקע קצת אור הבעל שם טוב, ומוהרנ"ת עלה וירד כמה פעמים ולא ידע עצה לזה. וקנא מאד שראה אנשים זקנים בנעמירוב שאומרים שלום עליכם באמת, ואז הלך לעזרת נשים של הבית המדרש והתחיל לומר תהלים ואמר עד קפיטל נו"ן, ובכל פסוק התגולל עצמו בארץ מרב הצער, עד שיגע ונפל לארץ. ויישן ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והתחיל לעלות ועלה קצת ונפל, ועלה עוד קצת וחזר ונפל, וכן עוד הפעם, ובכל פעם כל מה שעלה יותר, הנפילה היתה יותר גדולה, ושוב עלה עד לרום המדרגות, ואז נפל ולא יכל לעלות עוד, ובא אחד ואמר לו דראפע זיך און האלט זיך [טפס והחזק מעמד]. וזה היה ערך שנה קדם התקרבותו לרבנו זצוק"ל. ואחר כך כשבא אל רבנו זצוק"ל, הכיר בו, שזהו האיש הנ"ל שאמר לו דראפע זיך און האלט זיך [טפס והחזק מעמד]:

אחר כך כשהכרח שוב לאכל על שלחן חמיו, והבינו החסידים שהיו נוסעים להמפורסמים שאצל חותנו לא יוכל להיות חסיד, ויעצו אותו שהוא לא יסע עם בני ביתו אל חמיו, רק היא תסע לבדה. ואז נתן ה' ברעיונותיו שלא לצית להם. ונתן תמיד שבח והודאה להשם יתברך שלא שמע אליהם, כי אם היה פלג גוף לא היה לו כלים אחר כך לקבל דעת רבנו זצוק"ל. כי על ידי פגם הברית נתקלקלין המחין רחמנא לצלן. ואז מסר לו אחד אגרת שימסרוהו ליד הרב ר' מרדכי מקרעמיניץ. ומוהרנ"ת מחמת שהיה ירא מחמיו שלא ירגיש על שנעשה חסיד, לא נכנס לבית הרב ר' מרדכי זצ"ל עד הפסח שאז יושב כל אחד בביתו ולא ירגיש שום אדם, ואז נכנס לר' מרדכי ותמה על זה שהזמן של האגרת היה מימים כבירים:

כשנכנס רבנו זצוק"ל לברסלב. אז אמר מוהרנ"ת זצ"ל אט אצינד קאן זיין אז איך וועל ווערין אין ערליכר יוד [הנה עתה יכול להיות שאני אהיה יהודי כשר]. וגם רבנו זצוק"ל אמר אז: איך זעה א נשמה אויף דער אוקריינע סמוך לברסלב" [שאני רואה נשמה על אוקריינע סמוך לברסלב]. ואמר זאת לרבי יודיל, ושבח מאד את הנשמה. ומחמת רבוי השבחים לא רצה רבי יודיל להאמין שרבנו זצוק"ל כון על ר' נתן. אך אחר הסתלקות רבנו זצוק"ל, אז הבין שרבנו זצוק"ל כון על מוהרנ"ת. ועל כן שלח בניו למוהרנ"ת זצוק"ל, ואמר שלסחר עם נערים הינו לעסק עם בני הנעורים בענין יראת שמים, זאת מסר רבנו זצוק"ל למוהרנ"ת זצ"ל. ואז כשנכנס רבנו זצוק"ל לברסלב אמר מוהרנ"ת זצוק"ל עכשו אני נוסע לברסלב. ואז היו אומרים אפיטקע אגוטער יוד הינו בעד פיטאקיל יכולין לסע לרבנו זצוק"ל כי ברחוק היה קשה לסע מחמת מניעת אביו וחמיו ואשתו, וגם מחמת מניעת המח הינו שאינו מרגיש טובה שלמה בעבודת השם יתברך, אבל עתה מחמת שהוא קרוב יתבטלו קצת המניעות:

רבנו זצוק"ל בא לברסלב ביום ג' ואז היה יום השוק (יריד), ובאו אנשים וספרו ענין רבנו זצוק"ל שהוא ממאס במנהגי המפרסמים, הינו שעשו ההתאספות של אכילה ושתיה עקר בעבודת השם יתברך (ופעם אחת אמר רבנו זצוק"ל איך קאן שוין ניט אויס שטיין זיערע פראזניקעס [איני יכול לסבול את החגיגות שלהם]), אבל רבנו זצוק"ל אינו מדבר אלא מתורה ותפלה, והוא מצוה להתודות לפניו. ואחד ששמו וואלטשי נתנאל'ס, אמר על אחד מאנשי רבנו זצוק"ל אני ראיתי וידויניק. וכל זה ספר לגנאי בדרך לצנות. וכאשר שמע זאת רבי נפתלי, בזה את וואלטשי נתנאל'ס הנ"ל וקלל אותו באביו ואמר, את זה אתה מבזה, זאת חפצי ורצוני דיקא. ורבי ליפא נסע לרבנו זצוק"ל על שבת. ואז היו משך ימי הסליחות ארכים, ובא הר' ליפא בחזרה מרבנו זצוק"ל לביתו. ובמוצאי שבת קדש עמד תחת הריבע [תנור חרף] ואמר סליחות ועננו בכונה גדולה ובקול חזק. ויישר בעיני מוהרנ"ת ורבי נפתלי זצוק"ל אמירתו מאד. כי הוא היה כבר קצת חסיד ישן, ואף על פי כן נתחמם ונתחדש, אם כן זהו חדוש. על כן נסעו גם הם תכף. והלכו הר' נתן והר' נפתלי לשוק לשכר עגלה לברסלב ופגעו בר' ליבוש שרצה לסע לאיזה מקום גם כן דרך ברסלב. ויאמר להם שגם הוא יסע עמהם לרבנו זצוק"ל. ויסעו יחדו ובאו לבית רבי בעריל דוברישיס. ויראו את בית ר' בעריל דוברישיס שהוא מלא מעשיות ומופתים מרבנו זצוק"ל. וספר מוהרנ"ת בזה הלשון: האב איך געזען אז די שטוב איז שוין פול מיט דעם רעבין [ראיתי שהבית היה כבר 'מלא' מרבנו]. ואחר כך נכנסו לרבנו זצ"ל, וסדר כל אחד את יחוסו מאבותיו כי גם רבי נפתלי היה יחסן נכד הרב מסקאהל, וגם הר' ליבוש היה יחסן וענה רבנו זצ"ל ואמר גאלע גוטע יודין [כלם יהודים טובים]. ואחר כך אמר מוהרנ"ת זצ"ל שהוא קרוב קצת עם רבנו זצ"ל מחמת מחתנות מחמיו עם הרב רבי נחמן מהארידענקע. ואז אמר רבנו זצוק"ל אצינד בין איך שוין ניט עלינט [עכשיו אני כבר לא בודד]. ואמר רבנו זצוק"ל מיר קאנען זיך שוין פון לאנג, נאר מיר האבן זיך שוין א צייט ניט געזעהן [אנחנו כבר מכירים מזמן, רק זה זמן שלא התראינו] ואז ספר רבנו זצוק"ל שלשה מעשיות.

מעשה ראשון מהרב מורנו הרב מרדכי מנעסכיז, שפעם אחת בא אליו אחד מאנשיו והתנצל לפניו בענין פרנסה ומעות דירה וכו', ואמר לו הרב הנ"ל אני רוצה שכל הבית שאתה דר בה יהא שלך. והאיש הנ"ל היה בדירה גדולה שדרו עמו שכנים הרבה וגם אכסניא היה שם, וכשנכנס האיש לביתו ואחר כך מת הבעל הבית ונפל בירשה להיורשים ונפל הבית מהצלחתו כי (עס האהט זיך אריין געחאפט די ניט גיטס) היה שם רוחות וכו' ומתו בה כמה אנשים שקנו הבית הנ"ל, ונעשה מזה שם רע על הדירה, ועל כן פסקו ממנה העוברי דרכים לאכסניא. וגם השכנים יצאו ועשו הכרזה למכרה, ולא היה עליה שום קונה מחמת השם רע, ועל כן בכל פעם פחתו ממחירה עד שעלה מחירה מעט מעות. ואז נכנס בלב האיש הנ"ל דברי רבו מנעסכיז ז"ל הנ"ל והלך וקנה אותה, ומאז התחיל לחזר ההצלחה של כל הבית והתחילו לעבר בה עוברי דרכים הרבה ונעשה עשיר. ואחר כך נסע לרבו הנ"ל, כשרצה שוב לנסע לביתו נכנס לטל רשות מרבו לסע לביתו. והבין מתנועותיו שאינו נותן לו רשות בלב שלם כמו שהיה רגיל תמיד. ויירא לסע וכן היה כמה פעמים שבכל פעם שנכנס לטל רשות וכו' כנ"ל ועל כן נתמהמה שם שלש עשרה שנים. ואמר רבנו ז"ל שכשהיה שם בעת שחזר מארץ ישראל עוד מצא שם האיש הנ"ל (והפחד היה שלא ימות כמו שמתו הבעלי בית הקודמים, ואחר החמשה ימים שהיה שם רבנו ז"ל ונפטר הרב הנ"ל ונסע לביתו ונפטר תכף) ובזה המעשה רמז להם רבנו ז"ל שיתנו מאד את לבבם לכל דבור ודבור שיוצא מפיו הקדוש אפלו במלי דעלמא (ואפלו על תנועותיו) ולבל ידמו בנפשם שעל פי פשוט הוא מדבר את דבריו חלילה.

מעשה שני מהרב רבי שניאור זלמן מלאדי ז"ל שהיה לו תלמיד שאמר שמונה שנים תורה על תורה אחת מהרב ובזה רמז מיד על מוהרנ"ת ז"ל שירבה מאד לחדש בתורתו הקדושה.

מעשה שלישי מהתקרבות רבי מיכל מזלאטשוב ז"ל להבעל שם טוב ז"ל, ובעת שנכנס ר' מיכל להבעל שם טוב נפל עליו יראה מהבעל שם טוב, ואחר כך נפל מהיראה מהבעל שם טוב, ועלה בדעתו של הר' מיכל ז"ל אולי הוא עם הארץ. ומפני כך נפל הבעל שם טוב ז"ל בעיניו כמו שמובא בגמרא 'עם הארץ בתחלה התלמיד חכם דומה עליו ככלי זהב וכו' ואחר כך ככלי חרס, כיון שנשבר אין לו תקנה'. ואז אחז אותו הבעל שם טוב ז"ל ואמר לו: מיכלי ביסט א עם הארץ [מיכלי אתה עם הארץ]. ובאותו העת כשבא מוהרנ"ת לרבנו ז"ל, היה גם כן כנ"ל. ונפל בדעתו גם כן ענין הנ"ל, וספר לו רבנו ז"ל זאת המעשה, ואחז אותו בידו ואמר לו מיכל ביסט א עם הארץ [מיכלי אתה עם הארץ], ובזה כון לו מחשבתו שחשב אז, ונתבהל ונשתומם מאד בראותו בעיניו כי לא נעלם מאתו כל מחשבותיו ורעיונותיו העולים על לבבו. ומאז נמשכו אליו בהתקרבות גדול מאד וכו' כמובא בספר "כוכבי אור" חלק אנשי מוהר"ן סימן ג':

ואחר כך מחמת שתכף שמעו אשר אצל רבנו ז"ל העקר הוא להיות אצלו על ראש השנה וכו', הבינו שאי אפשר להיות שם שמונה ימים רצופים, ולהתמהמה עד ראש השנה. על כן נסעו תכף לביתם ובאו בחזרה על ראש השנה. וכמדמה שאז היה גם כן מעשה שרמז רבנו ז"ל למוהרנ"ת זצוק"ל שיאכל עמו ביחד ונתביש לאכל עמו. ואחר כך נתחרט על זה כל ימי חייו. (והרב ר' אברהם ז"ל הסביר את זה על פי התורה ס"ב ויסב, 'תקרובתא מלכא במלכא' על ידי אכילה):

וכשבא מוהרנ"ת ז"ל על ראש השנה, ראה שיש אנשים שמתפללים כראוי והתקנא בהם מאד, כי הוא לא היה יכול אז להתפלל בכונה כראוי. ואחר כך שמע מרבנו ז"ל התורה בחצוצרות סימן ה'. ואמר שלא היה לו שום השגה בהתורה הנ"ל אלא היה נראה לו הפשט של הפסוק "אזן שומעת תוכחת חיים" וכו', כי זאת היה נצרך לו מאד כדי שיתרץ לו עקר הקשיא של חותנו הרב ר' דוד צבי ז"ל, מה שהחסידים חולקים זה על זה. ובראש השנה הנ"ל לקח מוהרנ"ת ז"ל עמו את רבי זלמן הקטן שהוא גם כן לא היה מסכים עם השתית יין שרף, ואמר לו מוהרנ"ת ז"ל אתה שיך אצלנו. ומקדם זה זמן רב היה מעשה שכעס מוהרנ"ת ז"ל על הרב ר' זלמן על שהיה בכעס על החסידים על שמשכנו התפלין שלהם על יין שרף. ואחר כך הבין מוהרנ"ת ז"ל שצדקו דבריו של הרב ר' זלמן הקטן הנ"ל:

אחר כך בעשרת ימי תשובה נכנס לרבנו זצוק"ל, וספר לפניו כל לבו. ואז אמר לו רבנו ז"ל און ווייטער איז גוט אז מירעט זיך אויס וכו' [ומעתה זה טוב שמפרשים כל שיחתם וכו']. ואז בשבת תשובה אמר רבנו ז"ל התורה ו', קרא את יהושע, ואז היה לו הרגשה גדולה כמבאר בחיי מוהר"ן. ובעשרת ימי תשובה נתן לו רבנו ז"ל הנהגות לפי שרש נשמתו, ח"י פרקים משניות בכל יום, ומעת לעת בשבוע לא יאכל דבר מן החי, ויהיה נעור פעם אחת שני ימים ולילה אחד רצופים. ואחר כך נסע לביתו, ובשמחת תורה נתקבצו כמה אנשים מאנשי שלומנו אצל מוהרנ"ת ז"ל לשמח בשמחת יום טוב ונזכרו בגדלת רבנו זצוק"ל ובהזמירות שלו. האבין זיי זיך גידרפעט אויף די ווענט [והם טפסו על הקירות] מגדל הדבקות והגעגועים, והיה להם חרטה גדולה על מה שלא נסעו כל ימי החג לרבנו זצוק"ל. ועל כן הסכימו בדעתם לסע תכף במוצאי יום טוב אחר הבדלה. ובאותו העת שהיו אנשי שלומנו בבית מוהרנ"ת זצוק"ל, היה רגיל מוהרנ"ת זצוק"ל לכנס בכל פעם לחדרו בכדי להשלים הח"י פרקים משניות. וכראות אביו את זאת נתפלא על זה שבכל פעם הוא בורח מן האנשים לחדרו, ואין זה דרך כבוד. ושאל על זה את המשרת בבית, ואמר לו שהוא לומד בעת הזאת הח"י פרקים משניות שצוה עליו רבנו זצוק"ל, ועוד ספר לו שנסכם ביניהם לסע תכף במוצאי יום טוב אל רבנו זצוק"ל. ואז חרה אפו מאד על זה, כי לבנו שהוא למדן גדול כזה נתן רבנו זצוק"ל תקון ח"י פרקים משניות, ועוד מפני הנסיעה. ואמר למוהרנ"ת זצוק"ל בכן לא תבוא עוד אל ביתי. ואף על פי כן נסע מוהרנ"ת זצוק"ל עם אנשי שלומנו במוצאי יום טוב. ומצאו עוד את רבנו זצוק"ל יושב על השלחן עם הבעלי בתים, שהיה רגיל לישב בשמחת תורה עם הבעלי בתים לבד אף על פי שהיו אז עוד גם כן הר' שמואל אייזיק ור' יודיל שלא נסעו לביתם מפני רחוק הדרך. ואז זמרו אנשי שלומנו בשוק "צהלי ורני יושבת ברסלב". ואז אמר רבנו זצוק"ל התורה מ"ח, 'על אשר מעלתם בי'. והוא פלא כי היא תורה של סכות, אך רבנו זצוק"ל המתין עם התורה, כי היה רוצה בעקר שישמע מוהרנ"ת זצוק"ל:

אחר כך נסע מוהרנ"ת זצוק"ל לביתו ולא הלך לבית אביו, רק לבית זקנו אבי אביו הרב ר' יצחק ז"ל מדאנציג. ואחר כך עבר שם הרב ר' דוד צבי חותנו, וספרו לו על חתנו מוהרנ"ת זצוק"ל כי נעשה חסיד. והיו להם ספקות לקבל ממנו גט פטורין, כי זוגתו היתה מרצה לקבל ממנו גט, וגם אביו הרב ר' נפתלי הערץ יעץ אותה לקבל דיקא גט פטורין. ושאל רבי דוד צבי לערינט ער חאטש [לומד הוא לפחות], ותען ותאמר שהוא לומד דוקא הרבה יותר מבתחלה, ואמר אליה כיון שכן אני אומר שלא לקבל ממנו גט. ותאמר אליו "ומאין אקח פרנסה" ויען ויאמר אליה ביי אזוי אמאן ווילסטו פרנסה? מיט דער נאז זאלסטו אקערין אין אים גיבען ברויט, [מבעל כזה את רוצה פרנסה? עם האף תחרשי ותתני לו פרנסה] תקח מדת מלח ותמכר בשוק, ואתה תתן לו פרנסה. אחר כך נתפשרו שיסע לפרקים בשביל מסחר ושלעת עתה לא יסע לרבנו זצוק"ל עד חנכה, הינו על זמנים הקבועים. והוא היה מכרח לתוך עמהם מפני השלום.

אחר כך עמד פעם אחת להתפלל, ולא היה יכול להתפלל כראוי. ורצה לסע לרבנו זצוק"ל, אך היה ירא מפני הצווי הנ"ל, והיה מר לו מאד. וחשב בדעתו הלא בסמוך בברסלב יושב איש שיכול להאיר לי ואני אינני יכול לנסע אליו, ויתיעץ בנפשו שכאשר יאכל אביו סעדת הצהרים, בתוך כך יסע לרבנו זצוק"ל, וקדם סעדת ערבית יוכל לבא בחזרה לביתו ולא ירגיש אביו בזה כלל. וכן עשה, ונסע. ובאמצע הדרך ירד גשם שוטף כביר, ובכן בא אל רבנו זצוק"ל בלילה ונכנס אל רבנו זצוק"ל אחר תפלת ערבית, ויספר לרבנו זצוק"ל את כל המניעות, ויאמר לו רבנו זצוק"ל אז סי איז גאר שלעכט ציהט מען זיך צום אמת, ווי איז פארט דער אמת [כשזה לגמרי רע מושכים את עצמו להאמת, איפה בכל זאת האמת], ואז אמר לו רבנו זצוק"ל כל התורה קי"ב 'צהר תעשה' וכו'. ויסע לביתו אל זקנו הרב ר' יצחק הנ"ל ויאמר אליו מה הנחת עצמך על חיי אביך, כי אביו היה לו מחוש של חלי מעים רחמנא לצלן ואז מחמת הכעס נתעורר בו החלי מעים הנ"ל רחמנא לצלן:

אחר כך היה מעשה מנסיעת חנכה כמבאר בחיי מוהר"ן ובימי מוהרנ"ת. אחר כך היה מעשה שהשיא רבנו זצוק"ל את בתו שרה למעדוודובקא עם בן הרב ר' ליב דאבראוונער, ושלחה אשת רבנו זצוק"ל לנעמרוב לקנות לעקיך [עוגה] כדי לקחו למעדוודובקא. ונודע למוהרנ"ת זצוק"ל מזה ורצה לסע על החתנה. והבין שעתה מי יודע אם יניחו אותו עוד לבוא לביתו אם יסע כעת לרבנו זצוק"ל. כי הבין שיהיה מכרח להיות שם עד אחר חג הפסח מחמת שהדרך רחוק מאד. ולקח [אתו] על כל פנים (שטערין טיכעל [מטפחת ראש]) של זוגתו כדי שיהיה לו על כל פנים איזה חפץ יקר וחשוב. אחר כך התיעץ עם חברו הרב ר' ליפא אודות זה ויאמר לו, שאם תקח השטערין טיכעל [מטפחת ראש] בודאי יהיה גט, כי תתביש שלא יהיה לה במה לילך לבית הכנסת. אלא יותר טוב שיהיה לך בטחון. וישמע לדבריו. ולא היה יודע הדרך למעדוודובקא, ויישב עצמו לסע לקהלת קדש ליניץ, ושם יתודע הדרך למעדוודובקא. וכן עשה ונסע לליניץ. ותכף כשנסע הרב ר' נתן, הבין אביו שמסתמא יהיה שם אצל הרב ר' גדליה מליניץ. ולכן שלח אביו שליח עם אגרת להרב ר' גדליה, שכאשר יבא בנו ר' נתן תכף ישלח אותו בחזרה בגזרת כבוד אב. ומחמת שנתעה הרב ר' נתן בדרך, על כן בא השליח לליניץ עוד טרם שבא הר' נתן, וכאשר בא לליניץ ונכנס לבית הרב ר' גדליה ושאל אם יוכל לכנס אליו, והשיבו לו שהוא ישן כעת, ועוד ספרו לו מהשליח של אביו. ותכף נסע הרב ר' נתן למעדוודובקא ונסע לרבנו זצוק"ל תכף בעוד שהר' גדליה היה ישן עוד. ובדרך פגע את הר' יודיל בכפר אחד, וקרא אז רבי יודיל את המגלה. ובתחלה היה מעין בכונות האר"י זצוק"ל בסדור של מוהרנ"ת, שהוא היה מתפלל עם כונות האר"י על פי צואת רבנו זצוק"ל. ובאו לרבנו זצוק"ל קדם סעדת פורים. ותכף הלך רבנו זצוק"ל וישב לסעדה. ואז אמר לו רבנו זצוק"ל שושן פורים איז אויך איום טוב [שושן פורים זה גם יום טוב] (ורבי אברהם אמר כי שושן פורים הוא ענין יהושע) והיה על החתנה, ואמר אז רבנו זצוק"ל שזמר אז נגון ובזה הנגון קרא לכל האבות הקדושים):

ואז היה מוהרנ"ת פסח במעדוודובקא אצל רבנו זצוק"ל. ומנהגו של רבנו ז"ל בלילי פסח היה להסב עם בני ביתו אצל השלחן לקים על כל פנים פעם אחת בשנה "ושמח את" וכו', ועל כן לא ישב אצלו שום אורח אל הסדר. ומוהרנ"ת היה מתפלל עם כל המנין בחדר הפנימי. ובחדר החיצון ישב רבנו זצוק"ל על הסדר אצל השלחן. ואז שמע רבנו זצוק"ל את ברכת ההלל של מוהרנ"ת, ואמר אשרי האם שיש לה בן כזה! ואז אחר התפלה כשרצה הר' נתן לצאת, הכרח לצאת דרך חדר של רבנו זצוק"ל. ורבנו זצוק"ל כבר ישב על הסדר. וראה אז מוהרנ"ת את רבנו זצוק"ל יושב על הסדר, ונהנה מאד ואמר אשרי לו שעל כל פנים זכה לראות את רבנו זצוק"ל יושב על הסדר פעם אחת כל ימי חייו:

אחר הפסח כשנסע בחזרה עם רבנו זצוק"ל לביתו, אז היה אצל הרב רבי גדליה ז"ל. והתפללו אנשי שלומנו בקול רם, ובפרט מוהרנ"ת. וישאל הרב ר' גדליה את רבנו זצוק"ל הלא כשנכנסין למלך נכנסין בקול דממה דקה, והשיב לו רבנו זצוק"ל איך האלט פון אמאלדיגע חסידים וואס זענען אריין גישפרונגען מיט דעם פאר שמאלצינעם ארביל אין היכל המלך אריין [אני אוחז מהחסידים של פעם, שקפצו פנימה אל היכל המלך עם השרוול המשמן].

ובקיץ היה מעשה שנסע הר' נתן אל רבנו זצוק"ל, ואז היה הר' ברוך זצוק"ל בטולטשין, ואז נסע רבנו זצוק"ל להרב ר' ברוך. ובקש מוהרנ"ת מרבנו זצוק"ל שיקחהו אתו ולא רצה רבנו זצוק"ל. והפציר בו עוד הפעם, ואמר לו רבנו זצוק"ל "פארשטייסט, ס'שטייט דיר ניט אהן ווי אזוי דיא וועסט מיר אנקוקען" [אתה מבין, לא תוכל לעמוד בזה איך שתראה אותי]. והבין מוהרנ"ת זצוק"ל שאינו צריך להתעקש עמו. ונסע רבנו זצוק"ל לבדו. ונהנה מוהרנ"ת מזה כל ימי חייו. ובא רבנו זצוק"ל אל הרב ר' ברוך, וכאשר ישב רבנו זצוק"ל אצלו היה מתאנח. ויאמר לו הר' ברוך על מה אתם מתאנחים? והשיב לו רבנו זצוק"ל שאני מתגעגע לבא למדרגתו. ואמר לו הרב ר' ברוך הלא אתם כבר כצדיק פלוני, והשיב לו כבר הגעתי למדרגתו. ויחשב לו כמה מדרגות של צדיקים עד שבא למדרגת הבעל שם טוב ז"ל והשיב לו רבנו זצוק"ל שגם למדרגתו הגיע, ושהגיע לזה בעת שהיה י"ג שנים. (ואז דחף אותו הרב ר' ברוך עד שכמעט נפל מן העליה, עד שבאה אמו מרת פיגא ז"ל מעולם העליון ולא הניחתו לפל). ומאז התחיל המחלקת ביניהם. וקדם לזה היה מעשה ששאל הרב ר' ברוך לאחד שנסע אל רבנו זצוק"ל, מה עושה הפלימעניק [האחין] שלי, והשיב לו הייתי שם בראש השנה, והיו מתפללים שמעולם לא ראיתי תפלה כזו, ואמר תורה שמעולם לא שמעתי תורה כזו. ואמר הרב ר' ברוך זצוק"ל וואסזשע איז ער, גאט [מה הוא, אלקים?]. ואחר כך כשהיה רבנו זצוק"ל בלעמבערג, היה רגיל הרב ר' ברוך לשאל מאחות רבנו זצוק"ל על בריאותו ושלומו. פעם אחד שאלה אותו מפני מה הוא חולק עליו, וספר לה שפעם אחת לא ידע פרוש באיזה מקום בזהר, וקבל על עצמו שלא יחלק עוד על רבנו זצוק"ל, ומיד נודע לו הפרוש של הזהר. ומאלו הדבורים חשבה אחות רבנו זצוק"ל שמעתה אינו חולק עליו. ועל כן כשבא רבנו זצוק"ל מלעמבערג, הפצירה מאת רבנו זצוק"ל שיסע אליו ואז בודאי יהיה נעשה שלום אמתי. ואמר אז רבנו זצוק"ל שאפלו יבא מלאך מן השמים ויאמר לו שהרב ר' ברוך דודו הוא בשלום עמו, גם כן לא יאמין לו, אך מחמת שאין דרכו להתעקש על שום דבר על כן אני מכרח לסע, ונסע וכו'. ובאותו שבת בקיץ הראשון של מוהרנ"ת, שנסע אז רבנו זצוק"ל להרב ר' ברוך, היה אז מוהרנ"ת אצל הר' יודיל, ואצלו היו כתבים מן התורות שנאמרו קדם שנתקרב מוהרנ"ת. ולקח אז מוהרנ"ת אלו הכתבים אצלו והסתכל בהם כל יום השבת קדש וכמעט כל הלילה. ונכנס אז בלבו שכעת יוכל לקים הצווי של רבנו זצוק"ל שיהיה נעור שני ימים ולילה. שבכל הלילה היה מעין בכתבים. ומחר יבא רבנו זצוק"ל לביתו ולא יהיה לו פנאי לישן, ואחר כך יצטרך לסע לביתו וגם כן לא יוכל לישן. וכן היה:

ובימי הקיץ הנ"ל כשראו אמץ לבבו וכו', התחיל אביו מחדש להתפיס קצת. ועם כל זה גרה עליו בני ביתו, ואז היתה רגילה אשתו לשלח אליו את גיסו לבית המדרש לדבר עמו בשביל עסק פרנסה, כי בביתו לא היה לה פנאי לדבר עמו, כי תכף כשאכל אכילתו רץ לבית המדרש ללמודו. בכן הלך גיסו לבית המדרש ודבר אתו מה יהיה אודות פרנסה? ויען לו רבי נתן: 'עם כל זה הלא מכרחין למות'. ובזה הלשון: די ביסט טאקי גירעכט נאר וואס זאהל איך פארט טהאן, מען וועט אבער פארט מוזען ליגען מיט די פיס צו דער טיהר [אמנם אתה צודק, רק מה אעשה שנצטרך בכל זאת לשכב עם רגלים מול הדלת]. ואחר כך לאחר זמן היה מעשה שחלה הבן יחיד של גיסו הנ"ל. והלך גיסו אל הארון הקדש ובכה, ואמר שהוא נותן את עצמו בשביל בנו, ונתקים כן. כי תכף ומיד התחיל בנו להתרפא והוא בעצמו נחלה ומת. וכתב אגרת להרב ר' נתן שיראה להשגיח על בנו והזכיר את דברי מוהרנ"ת שאמר, הלא מכרחים למות. ואמר: איי טיט מיר באנק, איי זענט איהר גירעכט און האט גוט צו גיטראפין אז מיוועט אמאל ליגען מיט די פיס צו דער טהיר [אוי זה מציק לי, אוי הייתם צודקים וטוב נחשתם שיצטרכו פעם לשכב עם רגלים אל הדלת], ואמר: אוי בין איך דיך מקנא [אוי אני מקנא בך]. ואחר כך התפשרו עם הרב ר' נתן כי יסע לבארדיטשוב רק לקנות סחורה אבל שאר הטרדות לא יהיו עליו כלל. ועשה כן וכו' וכמובא באריכות בספר כוכבי אור, בחלק אנשי מוהר"ן:

ופעם אחת בתחלת ההתקרבות ראה מוהרנ"ת אצל רבנו זצוק"ל ספר שבחי האר"י ז"ל, ושאל אותו ממנו. ואחר כך כשהחזירו שאל אותו רבנו זצוק"ל, וואס האסטו דיר עפיס ארויס גענעמען פון דארט [מה הוצאת לעצמך משהו משם?]. ענה ואמר מה שכתוב שם שר' חיים ויטאל זצוק"ל היה ענו והיה בעיניו שפל מאד, וכשנכנס אל האר"י ז"ל ונתקרב אליו והוא התחיל לשבחו ולפארו מאד והיה אצלו פלא גדול מה זאת?! ואמר אליו הלא אני יודע בעצמי את שפלותי וכו' ומעלת כבודו מרומם ומשבח אותי כל כך. ענה האר"י זצוק"ל ואמר לו, בעקבותא דמשיחא במעוט פעלות יגיעו למדרגת רבי עקיבא. ומה שתפס לו דוקא רבי עקיבא כי מבאר בכתבי האר"י ז"ל שרבי חיים וויטאל היה לו נשמת רבי עקיבא. ענה רבנו ז"ל ואמר לו "אט דאס האב איך טאקי געמיינט" [הנה לזה באמת התכונתי] כי זה הענין בעצמו היה גם כן אצל מוהרנ"ת זצוק"ל שהיה בעיניו ענו ושפל וסבלן ממש א שטיקל בלאטע [חתיכת בוץ]. כאשר רבנו זצוק"ל בעצמו העיד עליו, וכשנתקרב לרבנו זצוק"ל והוא שבחו ופארו וכו' והיה אצלו חדוש ופלא, ומזה מתרץ לו כנ"ל.

פעם אחת אמר מוהרנ"ת זצוק"ל שבתחלת התקרבותו לרבנו זצוק"ל אם לא היה רואה אצל רבנו זצוק"ל מנורות של כסף (זילבערנע לייכטער), לא היה מתקרב (כמובן בחיי מוהר"ן (סימן ר"א), שזה מה שהאנשים כשרים מלבשים וכו', כי אפלו השם יתברך כשרצה לתן לנו התורה הלביש את עצמו בספורי מעשיות. כי כל ספר בראשית וכו' עין שם).

ומוהרנ"ת זצ"ל היה מספר כשנתקרבתי לרבנו זצוק"ל האב איך מיין מח אין גאנצען אוועק גילייקט [הנחתי את מוחי לגמרי] כאלו אין לי שום שכל. וכששמעתי דבור מרבנו זצוק"ל האב איך א שטיקעל שכל, נאך א דבור נאך א שטיקעל שכל [יש לי חתיכת שכל עוד דבור עוד חתיכת שכל]. וכן אמרו עליו מגדולי אנשי שלומנו שזה החלוק בין מוהרנ"ת לשאר תלמידי רבנו זצוק"ל, שהם ידעו שרבנו זצוק"ל הוא העקר. אבל הם גם כן (זענען אויך עפיס [הם גם כן משהו]) יש להם איזה דעה, אבל מוהרנ"ת ז"ל ידע בעצמו שהוא בלעדי רבנו ז"ל אינו כלום גאר ניט [כלום לא] כאין ממש. אשרי לו: