וְדַע, שֶׁכְּשֶׁהַנְּשָׁמוֹת עוֹשִׂין פֵּרוֹת, שֶׁעוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, אֲזַי מְאִירִין עֵינֵי בַּעַל־הַשָּׂדֶה, וִיכוֹלִין לִהְיוֹת צוֹפִין וְרוֹאִין בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ, וְזֶה בְּחִינַת (במדבר כג): שְׂדֵה צוֹפִים. אֲבָל כְּשֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי נִתְחַשְּׁכִים עֵינָיו, חַס וְשָׁלוֹם. וְזֶה בְּחִינַת שְׂדֵה־בּוֹכִים (אהלות פ’ יח מ”ק ה: ע”ש), כִּי בְּכִי הוּא קִלְקוּל הָרְאוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת יב): וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגֶּשֶׁם, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת קנא:): זֶה הָרְאוּת, שֶׁהוֹלֵךְ אַחַר הַבֶּכִי. וּכְשֶׁעֵינָיו מְאִירוֹת וְצוֹפוֹת בִּבְחִינוֹת שְׂדֵה צוֹפִים הַנַּ”ל, אֲזַי יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד לַהֲבִיאוֹ אֶל הַתַּכְלִית, הַיְנוּ שֶׁיָּכוֹל לְהִסְתַּכֵּל בְּהַדִּבּוּר שֶׁל כָּל אֶחָד אִם אֵינוֹ עַל תִּקּוּנוֹ בִּשְׁלֵמוּת, מֵחֲמַת שֶׁרָחוֹק מֵהַתַּכְלִית עֲדַיִן, אֲזַי הוּא מְבִיאוֹ אֶל הַתַּכְלִית, וְאָז הַדִּבּוּר כַּהֹגֶן בִּשְׁלֵמוּת.
כִּי כָל דִּבּוּר וְדִבּוּר הוּא עוֹלָם מָלֵא, וּכְשֶׁאָדָם עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל וּמְדַבֵּר דִּבּוּרֵי הַתְּפִלָּה, אֲזַי הוּא מְלַקֵּט צִיצִים וּפְרָחִים וְשׁוֹשַׁנִּים נָאִים. כְּאָדָם הַהוֹלֵךְ בְּשָׂדֶה, וּמְלַקֵּט שׁוֹשַׁנִּים וּפְרָחִים נָאִים אַחַת לְאַחַת, עַד שֶׁעוֹשֶׂה אֲגֻדָּה אֶחָת, וְאַחַר־כָּךְ מְלַקֵּט עוֹד אַחַת לְאַחַת וְעוֹשֶׂה אֲגֻדָּה אַחֶרֶת וּמְחַבְּרָם יַחַד, וְכֵן הוֹלֵךְ וּמְלַקֵּט וּמְקַבֵּץ כַּמָּה וְכַמָּה אֲגֻדּוֹת יָפִים וְנָאִים. כְּמוֹ־כֵן הוּא הוֹלֵךְ בִּתְפִלָּה מֵאוֹת לְאוֹת, עַד שֶׁמִּתְחַבְּרִים כַּמָּה אוֹתִיּוֹת וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם דִּבּוּר. וְכֵן עוֹשֶׂה בְּתֵבוֹת שְׁלֵמוֹת, וְאַחַר־כָּךְ נִתְחַבְּרִין שְׁתֵּי הַתֵּבוֹת. וְאַחַר־ כָּךְ הוֹלֵךְ וּמְלַקֵּט יוֹתֵר, עַד שֶׁגּוֹמֵר בְּרָכָה אַחַת. וְאַחַר־כָּךְ מְלַקֵּט יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְהוֹלֵךְ מֵאָבוֹת לִגְבוּרוֹת, וּמִגְּבוּרוֹת לִקְדֻשּׁוֹת, וְכֵן הוֹלֵךְ לְהַלָּן יוֹתֵר. מִי יְפָאֵר גֹּדֶל פְּאֵר הַלִּקּוּטִים וְהַקִּבּוּצִים, שֶׁאָדָם מְלַקֵּט וּמְקַבֵּץ בְּדִבּוּרֵי הַתְּפִלָּה.
וּכְשֶׁהַדִּבּוּר יוֹצֵא, וְהַדִּבּוּר הוּא יוֹצֵא מֵהַנֶּפֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ב): וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה, וְתַרְגּוּמוֹ: לְרוּחַ מְמַלְּלָא. וְהַדִּבּוּר בָּא וְנִשְׁמָע לְאָזְנָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות טו): הַשְׁמַע לְאָזְנֶיךָ מַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא בְּפִיךָ. אֲזַי הַדִּבּוּר מְבַקֵּשׁ וּמִתְחַנֵּן מֵהַנֶּפֶשׁ לְבַל תִּפָּרֵד מִמֶּנּוּ. וְתֵכֶף כְּשֶׁיּוֹצֵא אוֹת רִאשׁוֹנָה, כְּגוֹן אוֹת בֵּי”ת מִתֵּבַת בָּרוּךְ, אֲזַי מְבַקֵּשׁ וּמִתְחַנֵּן מֵהַנֶּפֶשׁ לְבַל תִּפָּרֵד מִמֶּנּוּ: כִּי אֵיךְ תּוּכַל לְהִתְפָּרֵד מִמֶּנִּי, לְגֹדֶל הַהִתְקַשְּׁרוּת וְהָאַהֲבָה שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵינוּ. כִּי אַתָּה רוֹאֶה אֶת יְקָר יָפְיִי וְזִיוִי וַהֲדָרִי וְתִפְאַרְתִּי, וְאֵיךְ תּוּכַל לְנַתֵּק עַצְמְךָ מִמֶּנִּי וְלִפְרֹד מֵאִתִּי. הֵן אֱמֶת שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לֵילֵךְ יוֹתֵר כְּדֵי לְלַקֵּט עוֹד סְגֻלּוֹת יְקָרוֹת וַחֲמוּדוֹת גְּדוֹלוֹת, אֲבָל אֵיךְ תּוּכַל לִפְרֹד מִמֶּנִּי וְלִשְׁכֹּחַ אוֹתִי. עַל־כָּל־ פָּנִים תִּרְאֶה, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁתֵּלֵךְ וְתָבוֹא לְשָׁם, לֹא תִּשְׁכַּח אוֹתִי וְלֹא תִּפָּרֵד מִמֶּנִּי. מִכָּל־שֶׁכֵּן כְּשֶׁגּוֹמֵר תֵּבָה אַחַת, אֲזַי כָּל הַתֵּבָה מְבַקֶּשֶׁת כָּל הַנַּ”ל, וּמְלַפֶּפֶת וּמְחַבֶּקֶת אוֹתוֹ, וְאֵינָהּ מַנַּחַת אוֹתוֹ לֵילֵךְ מֵאִתָּהּ כַּנַּ”ל.
וּבֶאֱמֶת הוּא צָרִיךְ וּמֻכְרָח לְדַבֵּר עוֹד הַרְבֵּה דִּבּוּרִים וְכַמָּה בְּרָכוֹת וְעִנְיָנִים עַד גְּמַר הַתְּפִלָּה, עַל־כֵּן הַכְּלָל – שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת אֶחָד מִכָּל הַתְּפִלָּה כֻּלָּהּ, וּבְכָל דִּבּוּר שֶׁמְּדַבֵּר, יִהְיֶה נִמְצָא שָׁם כָּל הַדִּבּוּרִים שֶׁל הַתְּפִלָּה, וּמֵהַתְחָלַת הַתְּפִלָּה עַד הַסּוֹף יִהְיֶה הַכֹּל אֶחָד. וּכְשֶׁעוֹמֵד בְּהַדִּבּוּר הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַתְּפִלָּה, יִהְיֶה עֲדַיִן עוֹמֵד בְּתֵבָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל הַתְּפִלָּה, כְּדֵי שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַתְּפִלָּה כֻּלָּהּ, וְאַף־עַל־פִּי־ כֵן לֹא יִתְפָּרֵד אֲפִלּוּ מֵאוֹת רִאשׁוֹנָה שֶׁל הַתְּפִלָּה: