ה.

גַּם זוֹכִין עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה, לְהִנָּצֵל מִנִּכְלֵי עַרְמוּמִיּוּת שֶׁל הַיֵּצֶר הָרָע, מַה שֶּׁעַל פִּי רֹב אֵינוֹ מֵסִית אֶת הָאָדָם לַעֲבֵרָה תֵּכֶף, רַק בַּתְּחִלָּה מִתְלַבֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ בְּמִצְווֹת וְכוּ’; וְעַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה זוֹכִין לְשֵׂכֶל אֲמִתִּי, וּלְהִנָּצֵל מִכָּל זֶה: (תורה א’ אות א’)