א.
צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק מְאֹד מֵעֵצוֹת שֶׁל הַהֲמוֹן עַם, שֶׁרֻבָּם כְּכֻלָּם הֵם עֵצוֹת רָעוֹת וּמְקֻלְקָלוֹת מְאֹד. מִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן עֲצַת רְשָׁעִים וְחוֹלְקִים וּמִתְנַגְּדִים אֶל הָאֱמֶת - שֶׁצְּרִיכִין לְהִתְרַחֵק מֵהֶם בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר, כִּי מֵהֶם בָּאִים כָּל הַקִּלְקוּלִים וְהַפְּגָמִים, כִּי עֲצָתָם הִיא בְּחִינַת עֲצַת הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי, וּכְשֶׁמְּקַבֵּל עֲצָתָם חַס וְשָׁלוֹם הֵם מַטִּילִין בּוֹ זֻהֲמָא, וְהֵם בְּחִינַת פְּגַם הַבְּרִית, וּמַרְחִיקִין מֵהָאֱמֶת וְהָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, וּמִתְּפִלָּה, וּמִלָּבוֹא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. עַל כֵּן צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק מְאֹד מְאֹד מִלֵּילֵךְ אַחַר עֲצָתָם חַס וְשָׁלוֹם, רַק לְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּצַדִּיקֵי אֱמֶת וְאַנְשֵׁיהֶם הַהוֹלְכִים בְּדַרְכֵיהֶם, שֶׁכָּל עֲצָתָם הֵם בְּחִינַת (ירמיה ב, כא) “כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת”, בְּחִינַת תִּקּוּן הַבְּרִית, וְעַל יְדֵי עֲצָתָם זוֹכֶה לְכָל טוּב, לֶאֱמֶת וֶאֱמוּנָה, וּתְפִלָּה, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלַעֲשׂוֹת נִסִּים בָּעוֹלָם: (תורה ז’ אות ג’)