טו.

בְּעִנְיַן הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁקָּשֶׁה עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּעַת אֲמִתִּי כָּל שֶׁהוּא, רָאוּי לוֹ לְהָבִין שֶׁאַדְּרַבָּא, כָּךְ רָאוּי לִהְיוֹת דַּיְקָא, שֶׁיִּהְיֶה קֻשְׁיוֹת עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכָךְ נָאֶה וְיָפֶה לוֹ יִתְבָּרַךְ לְפִי גְּדֻלָּתוֹ וְרוֹמְמוּתוֹ; כִּי בְּוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר שֶׁנָּבִין וְנַשִּׂיג בְּשִׂכְלֵנוּ הַנְהָגָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְעַל כֵּן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה עָלָיו יִתְבָּרַךְ קֻשְׁיוֹת לְפִי דַּעְתֵּנוּ הָאֱנוֹשִׁי הַפְּחוּתָה. וְעַיֵּן בִּפְנִים, וְהָבֵן הָאֱמֶת: (ח”ב תורה נ”ב)