ב.

חֹדֶשׁ אֱלוּל הוּא הַזְּמַן הַמְסֻגָּל לִזְכּוֹת לְדַעַת, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּזְכֶּה לֵידַע וּלְהָבִין מַה שֶּׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מִתְּחִלָּה. וְעַל יְדֵי זֶה עוֹשִׂין לְבוּשִׁין חֲדָשִׁים לְנִשְׁמָתוֹ, וְנִצּוֹל מִכָּל הַצָּרוֹת (עַיֵּן ‘דַּעַת’ אוֹת י”ד): (תורה כ”א בסוף)