כ.

אַף עַל פִּי שֶׁתּוֹכָחָה הוּא דָּבָר גָּדוֹל, וּמֻטָּל עַל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְהוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ כְּשֶׁרוֹאֶה בּוֹ שֶׁאֵינוֹ מִתְנַהֵג כַּשּׁוּרָה, אַף עַל פִּי כֵן לָאו כָּל אָדָם רָאוּי לְהוֹכִיחַ. כִּי עַל יְדֵי תּוֹכָחָה שֶׁל מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ, לֹא דַּי שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל בְּתוֹכַחְתּוֹ, אַף גַּם הוּא מַבְאִישׁ רֵיחַ שֶׁל אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת הַשּׁוֹמְעִים תּוֹכַחְתּוֹ, וְעַל יְדֵי זֶה הוּא מַחֲלִישׁ אֶת נִשְׁמָתָם, וּמַפְסִיק הַשֶּׁפַע מִכָּל הָעוֹלָמוֹת הַתְּלוּיִים בָּהֶם. כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל עַל עֲווֹנוֹתֵיהֶם, כִּי אִם מִי שֶׁיָּכוֹל לְהוֹסִיף וְלִתֵּן רֵיחַ טוֹב בְּהַנְּשָׁמוֹת עַל יְדֵי שֶׁהוּא מוֹכִיחָם; שֶׁזֶּה אִי אֶפְשָׁר כִּי אִם כְּשֶׁזּוֹכֶה לִבְחִינַת הַקּוֹל הַמַּשְׁקֶה אֶת הַגַּן עֵדֶן שֶׁמִּשָּׁם גְּדֵלִים כָּל הָרֵיחוֹת וְכָל הַיְּרָאוֹת, שֶׁהוּא קוֹל הַשִּׁיר שֶׁיִּתְעַר לֶעָתִיד וְכוּ’ (עַיֵּן בִּפְנִים, בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן ח’): (תורה ח’ אות א’)

[אַתָּה הַמְעַיֵּן, אַל יְבַהֲלוּךָ רַעְיוֹנֶיךָ, כִּי לְמַעְלָה הִזְהִיר הַרְבֵּה שֶׁיְּדַבֵּר כָּל אֶחָד עִם חֲבֵרוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם, וּבֵאֵר בְּפֵרוּשׁ שֶׁכָּל אָדָם צָרִיךְ לַעֲסֹק בָּזֶה (כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר לְעֵיל בְּאוֹת י”ז), וְכָאן אָמַר שֶׁאֵין כָּל אָדָם רָאוּי לְהוֹכִיחַ. אַךְ הָעִנְיָן מְבֹאָר הֵיטֵב לְמִי שֶׁמֵּבִין הֵיטֵב פֵּרוּשׁ הַדְּבָרִים בִּפְשִׁיטוּת, כִּי לְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם, הַיְנוּ לְדַבֵּר אֶחָד עִם חֲבֵרוֹ בְּכָל יוֹם מֵהַתַּכְלִית, וּמַה יִּהְיֶה הַסּוֹף מֵאִתָּנוּ וְכוּ’, זֶה צָרִיךְ בְּוַדַּאי כָּל אָדָם לְקַיֵּם, אֲפִלּוּ אָדָם פָּשׁוּט לְגַמְרֵי כַּנַּ”ל; אֲבָל תּוֹכָחָה שֶׁהִזְהִיר כָּאן הוּא עִנְיָן אַחֵר לְגַמְרֵי, כִּי הוּא כְּשֶׁמּוֹכִיחַ אֶת הָאָדָם וּמַזְכִּיר לוֹ עֲווֹנוֹתָיו, שֶׁאוֹמֵר לוֹ: לָמָה עָשִׂיתָ עֲבֵרָה פְּלוֹנִית, אוֹ מַעֲשֶׂה הָרָעָה הַזֹּאת חַס וְשָׁלוֹם, וְזֶה צָרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר, שֶׁלֹּא לְהַזְכִּיר מַעֲשִׂים רָעִים שֶׁלָּהֶם, כִּי יָכוֹל לְהַחֲלִישׁ נִשְׁמָתָם עַל יְדֵי זֶה, עַל יְדֵי שֶׁמְּעוֹרֵר הָרֵיחַ רַע עַל יְדֵי שֶׁמַּזְכִּיר עֲווֹנוֹתֵיהֶם. וְזֶה עִקַּר הַפֵּרוּשׁ שֶׁל תּוֹכָחָה, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּרַשִׁ”י עַל פָּסוּק “דִּבְרֵי קֹהֶלֶת”, שֶׁכָּתַב: “כָּל מָקוֹם שֶׁמָּצִינוּ ‘דְּבָרִים’ - אֵינוֹ אֶלָּא דִּבְרֵי תּוֹכָחָה וְכוּ’”, גַּם כָּתַב בְּפָרָשַׁת דְּבָרִים: “שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּכַמָּה צַדִּיקִים שֶׁלֹּא הוֹכִיחוּ אֶלָּא סָמוּךְ לַמִּיתָה וְכוּ’, וְכֵן מֹשֶׁה וְכוּ’”, וְהִנֵּה לִכְאוֹרָה הַדָּבָר תָּמוּהַּ, כִּי הֲלֹא מֹשֶׁה בְּוַדַּאי הוֹכִיחַ וְאָמַר מוּסָר לְיִשְׂרָאֵל הַרְבֵּה מִקֹּדֶם, שֶׁהִזְהִיר אוֹתָם מְאֹד לִשְׁמֹר אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה; אַךְ עִקַּר פֵּרוּשׁ תּוֹכָחָה הוּא מַה שֶּׁהִזְכִּיר עֲווֹנוֹתֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁנֶאֶמָר שָׁם: “בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה וְגוֹ’”, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ”י שֶׁהֵם הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִכְעִיסוּ וְכוּ’, וְזֶהוּ עִקַּר שֵׁם תּוֹכָחָה, וְתוֹכָחָה כָּזֹאת לֹא הוֹכִיחָם כִּי אִם סָמוּךְ לַמִּיתָה - אַף עַל פִּי שֶׁהוּא הָיָה מוֹכִיחָם בִּבְחִינַת הַקּוֹל הַנַּ”ל, שֶׁעַל יְדֵי זֶה הָיָה מְעוֹרֵר רֵיחַ טוֹב כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּפְנִים, אַף עַל פִּי כֵן לֹא הוֹכִיחָם לְהַזְכִּיר עֲווֹנוֹתֵיהֶם כִּי אִם קֹדֶם מוֹתוֹ: (וְעַיֵּן עוֹד מִזֶּה בְּמָקוֹם אַחֵר)].