א.

עִקַּר הַדַּעַת הוּא בַּלֵּב, כִּי גַּם גּוֹיִם יֵשׁ לָהֶם דַּעַת, אֲבָל הוּא בְּלֹא לֵב; אַךְ עִקַּר הַדַּעַת - כְּשֶׁהוּא בַּלֵּב. וְשָׁם בַּלֵּב מְקוֹם הַיִּרְאָה, הַיְנוּ שֶׁעִקַּר הַדַּעַת שֶׁיֵּדַע אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּלִבּוֹ, וְלֹא בְּמֹחוֹ לְבַד, הַיְנוּ שֶׁיַּמְשִׁיךְ וִיקַשֵּׁר אֶת הַדַּעַת לְתוֹךְ הַלֵּב, עַד שֶׁתִּפֹּל עָלָיו אֵימָה וָפַחַד וְיִרְאָה מִגְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁיִּתְעוֹרֵר לְעָבְדוֹ בֶּאֱמֶת, עַד שֶׁיִּזְכֶּה לְיִרְאַת הָרוֹמְמוּת, שֶׁיֵּדַע מִמִּי יִתְיָרֵא. וְזֶה זוֹכִין עַל יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת, עַל יְדֵי שֶׁשּׁוֹפְטִין אֶת עַצְמוֹ בְּעַצְמוֹ, וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לָאוֹר הַגָּנוּז: (תורה ט”ו אות א’ ב’ ג’ וסימן קנ”ד)