לט.

כְּשֶׁאָדָם בְּאֵיזֶה צָרָה חַס וְשָׁלוֹם, אָז הָאֱמֶת הוּא פָּגוּם; עַל כֵּן צָרִיךְ אָז לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר, שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִלְכָּד בְּאֵיזֶה טָעוּת וָשֶׁקֶר עַל יְדֵי הַצָּרָה חַס וְשָׁלוֹם: (ח”ב תורה ב’ אות ד’)