כט.

צָרִיךְ לָדַעַת שֶׁאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי הוּא רָחוֹק לְגַמְרֵי מֵעָווֹן, וְאֵין עָווֹן שַׁיָּךְ לוֹ כְּלָל לְפִי דַּקּוּתוֹ וְרוּחָנִיּוּתוֹ; עַל כֵּן הֶעָווֹן חַס וְשָׁלוֹם הוּא מַשְּׂאוֹי כָּבֵד מְאֹד מְאֹד לָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשָּׂא כְּלָל זֹאת הַמַשְּׂאוֹי עַל עַצְמוֹ אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד, כִּי הַמַשְּׂאוֹי שֶׁל הֶעָווֹן קָשֶׁה וְכָבֵד יוֹתֵר מִכָּל הַמַּשָּׂאוֹת שֶׁל כָּל מִינֵי יִסּוּרִים שֶׁבָּעוֹלָם. עַל כֵּן צָרִיךְ כָּל אֶחָד לְרַחֵם עַל עַצְמוֹ לְהִשְׁתַּדֵּל לָשׁוּב מֵעֲווֹנוֹתָיו, וּלְבַקֵּשׁ מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּזְכֶּה לִמְצֹא מַנְהִיג שֶׁיִּהְיֶה רַחֲמָן אֲמִתִּי, שֶׁיָּאִיר בּוֹ דַּעְתּוֹ וְיוֹצִיאוֹ מֵעֲווֹנוֹתָיו; כִּי זֶה עִקַּר הָרַחֲמָנוּת הַגָּדוֹל מִכָּל מִינֵי רַחֲמָנוּת, (עַיֵּן ‘צַדִּיק’ אוֹת צ”ו וְ’תוֹכָחָה’ אוֹת י”ז): (ח”ב תורה ז’ אות ג’)