כט.

אָסוּר לָאָדָם לְיָאֵשׁ אֶת עַצְמוֹ חַס וְשָׁלוֹם, וַאֲפִלּוּ אִם נָפַל לְמָקוֹם שֶׁנָּפַל חַס וְשָׁלוֹם, וּמֻנָּח בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת מַמָּשׁ רַחֲמָנָא לִצְלָן, אַף עַל פִּי כֵן אַל יִתְיָאֵשׁ עַצְמוֹ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּשׁוּם אֹפֶן בָּעוֹלָם, כִּי גַּם מִשָּׁם יְכוֹלִין לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, כִּי מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. וְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת אֵינוֹ נִקְרָא בְּשֵׁם ‘צַדִּיק’, כִּי אִם כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ זֶה הַכֹּחַ, שֶׁיּוּכַל לְהַחֲיוֹת וּלְהָרִים אֶת אֵלּוּ שֶׁנָּפְלוּ מְאֹד מְאֹד, לְחַזְּקָם וּלְאַמְּצָם, לְעוֹרְרָם וְלַהֲקִיצָם, וּלְגַלּוֹת לָהֶם כִּי עֲדַיִן ה’ אִתָּם וְעִמָּם וְאֶצְלָם וְקָרוֹב לָהֶם, כִּי מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. וְכֵן לְהֵפֶךְ, צָרִיךְ הַצַּדִּיק לְהַרְאוֹת לְאֵלּוּ שֶׁהֵם בְּמַדְרֵגָה גְּבוֹהָה שֶׁעֲדַיִן אֵינָם יוֹדְעִים כְּלָל בִּידִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ, בְּחִינַת “מֶה חָמִיתָ מַה פִּשְׁפַּשְׁתָּ” וְכוּ’: (ח”ב תורה ע”ח)