טז

כְּמוֹ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַנִּיחַ כָּל הָעֶלְיוֹנִים וּמַלְאָכִים וּשְׂרָפִים וְכוּ’, וְרוֹצֶה דַּיְקָא בַּעֲבוֹדַת בְּנֵי אָדָם הַגַּשְׁמִיִּים, כֵּן כָּל מַה שֶּׁהַמַּדְרֵגָה נְמוּכָה וּפְחוּתָה בְּיוֹתֵר, כְּשֶׁמִּתְעוֹרְרִים מִשָּׁם בְּאֵיזֶה הִתְעוֹרְרוּת כָּל שֶׁהוּא, נַעֲשֶׂה מִזֶּה שַׁעֲשׁוּעִים נִפְלָאִים לְמַעְלָה בִּבְחִינַת: כַּד אָתֵי יִתְרוֹ וְכוּ’ כְּדֵין אִסְתַּלַּק וְאִתְיַקַּר שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכוּ’ [כַּאֲשֶׁר בָּא יִתְרוֹ וְכוּ’, אָז הִתְעַלָּה וְהִתְכַּבֵּד שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְכוּ’]. וְעַל־כֵּן עַל־יְדֵי שֶׁהַצַּדִּיק הַגָּדוֹל מַעֲלֶה נְפָשׁוֹת הַפְּגוּמוֹת מְאֹד עַל־יְדֵי זֶה דַּיְקָא נַעֲשֶׂה יִחוּד נִפְלָא, וְזֶה סוֹד נְשִׁיכַת הַנָּחָשׁ לַאָיַּלָה הַמְבֹאָר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּסוֹד קְרִיעַת יַם־סוּף. וְעִקַּר הַיִּחוּד נַעֲשֶׂה עַל־יְדֵי שֶׁמַּמְשִׁיךְ הַצַּדִּיק הֶאָרָה עַל הַנְּפָשׁוֹת הַנַּ”ל מִבְּחִינַת עַתִּיק, שֶׁזֶּה בְּחִינַת מַה שֶּׁכָּתוּב שָׁם: “מַה תִּצְעַק אֵלַי” בְּעַתִּיקָא תַּלְיָא מִלְּתָא. כִּי מֵחֲמַת שֶׁהֵם חוֹלֵי הַנֶּפֶשׁ וּפְגוּמִים בְּיוֹתֵר, עַל־כֵּן אִי אֶפְשָׁר לְהוֹשִׁיעָם כִּי אִם הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁיָּכוֹל לְהָאִיר בָּהֶם מִבְּחִינָה גָּבוֹהַּ מְאֹד שֶׁהוּא אוֹרַיְתָא דְּעַתִּיקָא: הלכות נטילת ידים לסעודה הלכה ו’ אות מ’.