ב

אֲפִלּוּ בַּמַדְרֵגוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת מְאֹד מֵאִיר אוֹר הָאֵין סוֹף יִתְבָּרַךְ כַּמּוּבָן בַּכְתָבִים, רַק שֶׁהוּא בְּהֶעְלֵם גָּדוֹל וּבִלְבוּשִׁין רַבִּים, אֲבָל כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יָכוֹל לְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ מִכָּל מָקוֹם שֶׁהוּא, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: “אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁלֹּא יִשְׁכָּחֶךָּ וּבֶן אָדָם יִתְאַמֵּץ בָּךְ”, כִּי צְרִיכִין הִתְאַמְּצוּת וְהִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל לָזֶה. וְכָל מִי שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגָה נְמוּכָה בְּיוֹתֵר, צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק וּלְהִתְאַמֵּץ בָּזֶה בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר, כִּי גַּם בְּתֹקֶף הַחֹשֶׁךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, יְכוֹלִין לְהַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ אוֹר הָאֵין סוֹף, עַל־יְדֵי שֶׁיִּסְתֹּם עֵינָיו וִיבַטֵּל עַצְמוֹ אֵיזֶה שָׁעָה אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: “גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי”, וּכְתִיב: “כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה’ אוֹר לִי” הלכות נטילת ידים שחרית הלכה ד’ אות א’.