בעזרת בורא שמים וארץ
פה אומן קריה נאמנה יע''א
שלום לרב האי גאון אדמהו אכנהו ולא ידעתיהו, מחרכי יקר רעיונותיו אציץ ואראה רב גאונו והדר זיוו, בו אקים "לו דומיה תהלה" כבוד קדשת ר' אברהם יצחק הכהן קוק.
אחר דרישת שלומו הטוב הגם כי מי אנכי כי באתי עד הלום לגשת פני נורא ואיום, לחלות דעי פני הוגי שעשועים יום יום, אך זאת אודה ולא אבוש והאמת אגיד ולא אכחיד, ובראש הומיות אקרא בפתחי שערים בעיר, אמרי אומר ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש, שכשם שאני קטן בעיני מצד עצמי כאשר בוחן לבות הוא יודע, כן יקרה נפשי מצד מעלת קדשת הדרת המשפיע עלי חכמה בינה ודעת, הוא כבוד אדוננו מורנו ורבנו הרב הקדוש והנורא הרב האמת, מי יספר שבחו הדרא דלא אפשר למפרט בשפוותיה [הדרו לא נתן לפרט בשפתים], ברוך ה' אשר לא הסיר חסדו מאתי, והקים מעפר דל מאשפות הרים אביון כמוני, לקרבני לאור צח ומצחצח כזה אור האורות צח הצחצחות נחל נבע מקור חכמה זצוק"ל, וגם תלמידו הקדוש אשר מחכמתו עליו נתן והניח, אשר הניחו ברכה אחריהם, הם ספריהם הקדושים ספר לקוטי מוהר"ן וספרי לקוטי הלכות על כל ד' חלקי שלחן ערוך, מתלמידו נאמן ביתו כבוד קדשת מוהרנ"ת ז"ל.
וה' אלקים אמת ינחני בדרך האמת באור ספריהם הקדושים, עד שאזכה להוציא מתוכם חכמת אמת ודעה ישרה לעמוד במקום גדולים, ואמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, אז אלך לבטח דרכי ורגלי לא אגוף, בלכתי לא יצר צעדי, ואם ארוץ לא אכשל כי תתן לראשי לוית חן עטרת תפארת תמגנני.
טרם כל אשאל מאתכם אם יש לכם איזה ידיעה והרגשה בדרכי החסידות, אשר נתגלה ונתחדש ויצאה מהעלם אל הגלוי על־ידי אור אלוקי הבעל־שם־טוב ז"ל, אשר דרכיו הם בנוים על יסודי אמת תנ"ך ותורה שבעל־פה, ובפרט זהר הקדוש וכתבי האריז"ל, אז אוכל לדבר אתכם מההתגלות חדוש שבחדושים פלאי פלאות הפלא ופלא, אור פנימי אור צח ומצחצח הוא נכדו הקדוש אשר בו מקים "ועטרת זקנים בני בנים", אשר הוא ברר ולבן דרכי האמת כסלת מנפה בשלש עשרה נפה, עד ינצח בשירו להאיר בכל המדרגות, עד "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".
ולהשכילכם בינה בדבר הזה, אציע לכם הקדמה אחת קטנה ממאמר הקדוש אשר בספרו הקדוש לקוטי מוהר"ן, שם סימן י', זה לשונו הזהב: כי עקר גדלתו של הקדוש־ברוך־הוא הוא שגם העכו"ם ידעו שיש אלקים שליט ומושל ומשגיח כמובא בזהר הקדוש: כד אתי יתרו ואמר [כשבא יתרו ואמר]: כי עתה ידעתי כי גדול ה' וכו', כדין אתיקר ואתעלא שמא עלאה [אז התיקר והתעלה השם העליון], ולעכו''ם אי אפשר להם לידע גדלתו של הקדוש־ברוך־הוא, כי אם על־ידי בחינת יעקב, כמו שכתוב (ישעיהו ב, ה.): "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'", (וידוע על זה מאמר חז"ל: לא כאברהם שקראו 'הר', ולא כיצחק שקראו 'שדה', אלא כיעקב שקראו 'בית', ולכאורה יפלא מאד מה נפקא מינה לנו בקריאת הר שדה או בית, ולמה דיקא על־ידי יעקב שקראו בית - אז יאמרו בגוים לכו וכו', אך על־ידי באור רבנו ז"ל יתתרץ הכל על נכון, פלא זה לשונו).
כי הוא גילה אלקותו יתברך יותר משאר האבות, כי אברהם קרא את מקום הבית המקדש שהוא מקום התפלה (הינו השגת התגלות האמונה היא תפלה, כי על־ידי הידיעה דרך האמונה יכולין לעבוד אותו עבודה שבלב - זו תפלה, כמו שכתוב (דברי הימים א כח, ט.): "דע את אלקי אביך ועבדהו" והבן כנ"ל) - קראו 'הר' (שהוא מרומם עדין ומנשא ממחשבתינו) ויצחק קראו 'שדה' שהוא יותר משג ונצרך להעולם מהר, ויעקב קראו 'בית' שהוא מקום ישוב לבני אדם יותר משדה, הינו שיעקב קרא את מקום הבית המקדש שהוא מקום התפלה (כנ"ל) - בית, שהוא מקום ישוב לבני אדם, כי העלה את התפלה מהר ושדה לבחינת בית שיש בו תפיסה לבני אדם יותר מהר ושדה, כי בבחינת בית יש גם לעכו"ם השגה, כמו שכתוב (ישעיהו נו, ז.): "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים" והבן, וכשהוא בבחינת בית - כדין אתיקר שמא עלאה כנ''ל.
וזה פרוש (תהלים מח, ב.): "גדול ה' ומהלל מאד", כלומר אמתי גדול ה' (והחלוק בין רם לגדול מסתמא ידוע לכבודו כי 'רם' הוא רק למעלה, כמו שכתוב (שם קיג, ד.): "רם על כל גוים ה'", כי הם גם־כן מודים באלקותו יתברך כמו שאמרו חז"ל: דקרו ליה אלקא דאלקיא [שקראו לו אלהי האלהים] רק שאומרים 'רם', כלומר שאינו משגיח בשפלים חס ושלום, והשפלים אינם יכולים לבוא עדיו יתברך חס ושלום, וזה פרוש (תהלים קלט, כ.): "אשר ימרוך למזמה נשוא לשוא עריך" עין במצודת דוד שם. אבל אנו אומרים 'גדול', הינו בהתפשטות עד למטה, השגחה פרטית כידוע כל זה) כשהוא מהולל מאד מסטרא דמותא שהוא בחינת עכו"ם (כמו שאמרו חז"ל על פסוק (בראשית א, לא.): "והנה טוב מאד" - 'מאד' זה מלאך המות) כשהוא מהולל גם מהם אזי הוא גדול, כי הוא עקר גדלתו. ואימתי הוא מהלל מהם - "בעיר אלקינו הר קדשו" (תהלים מח, ב.), דהינו כשבחינת הר נעשה עיר אלקים שהוא ישוב בני אדם, בחינת בית, שהוא משג יותר מהר ושדה, דהינו כשמעלין את התפלה מבחינת הר לבחינת עיר ובית, שאז יש גם לעכו"ם השגה כנ"ל, אז דיקא - 'גדול ה'', כי זה עקר גדלתו יתברך כשגם הרחוקים יודעים ממנו יתברך, והבן היטב, כי הוא פלאי ואמת לאמתה.
כן גם עתה אף שהוא אחר קבלת התורה, אף־על־פי־כן עדין צריכים למודעי כי אף כי תהלה לאל זכינו לקבל את התורה, הוא רק הנגלה שבתורה, אבל הפנימיות שבה הינו השגות אלקות, דהינו השגות האמונה הקדושה האמתית הברה והזכה והצחה, יכולין וצריכין להשיג על־ידי התורה. כי 'תורה' הוא לשון 'מורה' והיא תורה הדרך אל האמת, כי הזהר הקדוש מכנה התרי"ג מצוות בשם 'תרי"ג עיטין דאורייתא' [תרי"ג עצות התורה], הינו כי הם עצות לבוא לאמונה כמו שכתוב (תהלים קיט, פו.): "כל מצותיך אמונה", ובא חבקוק והעמידן על אחת - וצדיק באמונתו יחיה (מכות כד.).
ועל זה אמרו חז"ל בכרם ביבנה: 'עתידה תורה שתשתכח מישראל', הינו פנימיות התורה, ההרגשה שמנח בהתורה, הכח הפנימי שלה. אבל רבי שמעון בר יוחאי אמר חס ושלום, "כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים לא, כא.). והודיע לנו רבנו ז"ל בזה התגלות נפלא הפלא ופלא, כי על־כן סמך עצמו רבי שמעון על זה הפסוק, כי שם מרמז העצה והסבה על־ידי מה לא תשכח, כי איתא בזהר הקדוש: 'בזהר דא יפקון ביה מן גלותא' [בזהר זה יצאו מהגלות] הינו כנ"ל, כי עקר שכחת התורה - הינו הפנימיות של התורה. ועל כן חבר רבי שמעון בר יוחאי ספר הזהר הקדוש, אשר שם מגלה תעלומות נסתרות, מחזק פנימיות התורה, הינו שעל־ידי התגלות סתרי תורה - על־ידי־זה נתעורר ונתחזק מחדש ההרגשה פנימיות שיש בהתורה, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה, שעל־ידי־זה יתחדש קיום התורה מחדש, שלא כמצות אנשים מלמדה חס ושלום, שעל־ידי־זה יכולה חס ושלום להשתכח לגמרי חס ושלום, כמו עתה באחרית הימים.
אך מקדם עד עת התגלות ספר הזהר הקדוש, עדין האיר הרגשה שבתורה לקימה עוד מהר סיני, ומבית המקדש, ומהתנאים ואמוראים, ולא היה מכרח לגלות סתרי תורה בשביל זה, וקימו הפסוק (משלי כז, כו.): "וכבשים (דברים שהם כבשונו של עולם) ללבושך (יהיו תחת לבושך)", אבל אחר־כך אמרו (תהלים קיט, קכו.): עת לעשות לה' משום דהפרו תורתך", הינו תורה דלעילא דאיהי מתבטלא [תורה שלמעלה שהיא מתבטלת], הינו פנימיות התורה (עיין אדרא נשא קכח.). וגנז ספר הזהר זה עד דור אחרון, כי לו הוא מכרח - לרפאות תחלואינו אשר נתהוו בהסר ממנו כח הרגשי האמתי, אשר על־כן החל ליטע בקרבה הרגשת זרות, על־כן לו הכרח לגלות האור פנימי על כתב. וגילה רבנו ז"ל שזה מרמז בפסוק הזה שהביא לראיה (דברים לא, כא.): "כי לא תשכח מפי זרעו", שסופי־תבות 'יוחאי' דו"ק ותשכח, שעל־ידי זרעו של זה שמרמז בסוף פסוק, על ידו לא תשכח. עמד מרעיד והתבונן גדלת ה' וגדלת אמתת התורה והצדיקים, ובפרט גדל מעלת אמתת זה הצדיק שגלה זה.
וידוע כי הזהר הקדוש נתגלה סמוך לדורו של האר"י ז"ל, כי בלעדי האר"י ז"ל היה זה כספר החתום, והחל רוח ה' לפעמו לגלות נסתרו של הזהר הקדוש, ולהראות הדר זיוו, שעל־ידי־זה החל להעיר ולעורר ולחדש ולמצא פנימיות הרגשת קיום התורה שנשתכחה מעלינו מארך הגלות בגוף ונפש ומאד [ממון]. אך התגלות הזאת היה מכנה בשם 'הר', כי מה בסודו של האלקי האר"י ז"ל, זעירין אינון דמתדבקין ליה [מעטים הם שנתדבקין לו], ועל־כן היו לו אך תלמידים עשר, אשר רק להם גילה סודו, ושאר העולם לא ידעו ממנו רק השם בעלמא, וזה היה די אז לעורר ההרגשה בכל העולם, כי שמא בעלמא גרים [כי שמו בעולם גורם] מחמת כי לא נשתכחה לגמרי מכל העולם, על־כן הפעיל גם זה לטובה.
אבל אחר־כך כשנתארך הגלות בכל בחינותיו, ונעשה התורה כקרדום לחפר בה, ורבו הפלפולים והחלוקים שלא לשמה כידוע, ולא הספיק כח התורה שבנגלה לבד להאיר בחשך אפלתו של העולם, אף שהיה כבר גם כח התורה שבנסתר, רק היה בהעלם גדול, על־כן שלח לפנינו ה' ברב רחמיו אשר על כל מעשיו אור אלוקי נורא שמו הוא הבעל־שם־טוב ז"ל, אשר הוא האיר פני תבל בהלבישו האור הקדוש של האר"י ז"ל בכמה מיני צמצומים מעילה לעלול, עד כי גם רוב העולם זכו להנות מאורו, אבל כל זה הוא מכנה רק בשם 'שדה', על־כן היו לו אך תלמידים ששים גבורים, ושאר באי עולם זכו להנות מאורו אך מאחורי הפרגוד באספקלריא דלא נהרא, כי הרגישו כי אך יראת ה' היא חכמה, ודעת אלקים בינה, ולא המדרש העקר אלא המעשה, ותכלית תורה - תשובה ומעשים טובים, וכל המצוות הם רק עצות לקים (דברים י, כ.): "ובו תדבק" בשלמות כדאיתא ב'תולדות' (אחד מתלמידי הבעל־שם־טוב), על מאמר חז"ל: האי עלמא כבי הלולא דמיא [זה העולם כבית משתה של חתנה], הינו כמו אצל חתנה הוא רעש גדול והכנות גדולות, ותכלית הכל הוא שיאמר החתן להכלה: 'הרי את מקדשת לי כדת משה וישראל', כן גם כאן תכלית כל התורה שבכתב ותורה שבעל־פה הוא רק לקים "ואתם הדבקים וכו'" (דברים ד, ד.) "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים יא, יג.), וזה שכר של כל התורה והמצוות כמו שאמרו: "שכר מצוה - מצוה", והוא לשון התחברות (לשון צותא חדא), כי התרי"ג מצוות הם כנגד הרמ"ח אברים ושס"ה גידין, לזככם ולטהרם שיוכלו לקבל אור העליון, יש בחייהם ויש על כל פנים לאחר מותם.
וזה פרוש מאמר ההגדה (של פסח.): "אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה - דינו", ולכאורה הוא פלאי, אך בזה יתכן כי עקר קבלת התורה הוא אך לזכך כל האברים והגידין כנ"ל, וזה קנו במעמד הר סיני, כמו שאמרו חז"ל (שבת קמו.): 'ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זהמתן', וזה היה די, אך כי זה היה רק לפי שעה ועל ידי התורה קנו אהבת עולם כמו שכתוב (בסידור.): "אהבת עולם אהבתנו... תורה ומצוות חקים ומשפטים אותנו למדת", וזה הרגישו רק הגדולים במעלה מעט, אך הקטנים במעלה הפשוטים לא ידעו את ה' רק על־ידי מופת שראו מהגדולים, על־ידי־זה הבינו כי יש יתרון בהולכים בדרך הזה - דרך העבודה, אבל הם בעצמם לא ידעו אי זה דרך ישכון אור גם לנפשם, אך אז היה גם זה די להם בידעם על כל פנים כי זה כל האדם, וכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה כמאמר חז"ל (שבת ל:) והם צריכים להיות נכנעים ובטלים אליו.
אבל עתה בעוונותינו הרבים, שנתארך מאד הגלות ונתקים כבר כל מאמרי חז"ל אשר אמרו ברוח קדשם על אחרית הימים האלה (במסכת סנהדרין ובמסכת סוטה) ועקר הצרה רחמנא לצלן הוא כמו שאמר רבנו ז"ל על פסוק (בראשית ג, א.): "והנחש היה ערום", שהסטרא אחרא יונקת מהדעת, הינו שהכסיל רוצה להתחכם, וכמו שאמר רבנו ז"ל על פסוק (דניאל יב, ב.): "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה וכו'", הינו כי באחרית הימים ישפע משמים שפע הדעת (כמו שכתוב בזהר הקדוש (וירא קיז.): 'כי יופתחו תרעי דחכמתא' [יפתחו שערי החכמה]), אך מי שכליו אינם מוכנים לזה אדרבה הם מזהמים, אזי חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו, וכמעט כמעט שנשתכחה ונתעקרה התורה והאמת והאמונה הקדושה לגמרי מן העולם חס ושלום, לולי ה' שהיה לנו והקים לנו מושיע גואל ישראל וקדושו, אור הגנוז אשר הוא הפליא עצה הגדיל תושיה לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים, להישיר לבות בני אדם אחינו בני ישראל אליו יתברך, לאמר לאסורים צאו לאשר בחשך הגלו, לפקח עינים עורות ולהוציא אסירים בכושרות, להוציא ממסגר אסיר מבית כלא יושבי חושך האסורים בתאוותיהן והלכודים בהבליהם והנדחים בעונותיהם, להשיב לבבם אליו יתברך, להדריכם בדרך ישרה בדרך אשר דרכו בו אבותינו מעולם.
וכמבאר בלקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ל' כי כמו כפי מה שהחולה נחלה ביותר צריך רופא גדול ביותר, כמו־כן כל מה שיודע בעצמו שהוא מרחק ביותר צריך לבקש לו צדיק רופא הנפשות הגדול במעלה מאד, אומן מפלא כזה שיוכל לרפאות תחלואי נפשו, הינו שיוכל להלביש לו שכל עליון כזה דהינו השגת אלקות לקטן ומרחק כמותו, כמו שמצינו בעת שהיו ישראל במדרגה קטנה מאד דהינו במצרים שהיו משקעים במ"ט [ארבעים ותשע] שערי טמאה היו צריכים רבי גדול ומלמד גדול ונורא מאד דהינו משה רבנו עליו השלום.
ועכשו (מובא בכל הספרים) שנפלנו בגוף ונפש יותר ויותר מגלות מצרים (כי עתה אנו בשער הנו"ן [חמשים] של הסטרא אחרא רחמנא לצלן כידוע), בודאי אין מי שיוכל לעזור אותנו כי אם הצדיק הגדול במעלה מאד שיהיה בבחינת משה ממש, שיוכל להלביש ולהוריד לנו הארת האמונה הקדושה בדרכים נפלאים כאלו שיוכלו גם הקטנים להבינו, ואלו הצמצומים שהלביש לנו משה רבנו עליו השלום בהם השגת אלקותו יתברך שמו, הם התרי"ג עיטין דאורייתא, כי המצוות הם חכמות הבורא יתברך שמו, כי כל מצוה ומצוה יש לה שעורים אחרים וגבולים שמצמצם בהם חכמתו יתברך שמו, שזה בחינת התלבשות השכל העליון בשכל התחתון שעל־ידי־זה זוכין להשגת אלקות כנ"ל (כדאיתא בזהר הקדוש: "אורייתא מחכמה עילאה נפקת" [תורה מחכמה עליונה יוצאת] מובן כי היא בחינת חכמה תתאה נגד השגת אלקות הינו כנ"ל בחינת עצות. ובמדרש - נובלות חכמה תורה).
אבל עתה בעוונותינו הרבים שקלקלנו והרסנו והחרבנו כל מיני צינורות ושבילים ונתיבות החכמה הקדושה, על־כן עתה אין מועיל לנו העצות הישנים לבד אלא חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך, כי צריכין עצות לעצות, "וכרתי לכם ברית חדשה אשר לא תופר" (עיין רש"י על ויקרא כו, ט.), והינו כדי לחזק ולקים העצות ישנים. וזאת ההארה מכנה בשם 'בית', שעל־ידי־זה יתקרבו כל המדרגות, אבל ההארה שמאירין בנו הם בשני בחינות כמו שהיה אצל משה רבנו עליו השלום - כתוב שם (מכילתא.): "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל", ואיך יתכן זה, אף שגדלה מאד גדלת המנהיג ואמן מפלא כזה, אבל איך בשעה קלה כזאת נהיתה זאת ללמד גם לשפחה יותר מנביא, ובפרט כי צריכין לזה קדשה וטהרה.
אך האמת היא כי מוכרחין אנו להאמין בכח פנימי רוחני של התורה והמצוות, כי אנחנו נקראים עם סגולה כמו סגולה שעושין לרפואה אף־על־פי שאין הטבע מחיב שיהיה זה לרפואה, אף־על־פי־כן הדבר הזה מסגל לרפואה, וזה למעלה מהטבע שאין השכל אנושי מבין זה. כמו־כן אנחנו, לקח השם־יתברך אותנו לעם סגלתו, אף־על־פי שאין שכל אנושי מבין את כל זה. כל זה הוא לשון רבנו ז"ל (עיין לקוטי מוהר"ן ח"א סימן כא.). וכל סגולתינו הוא על־ידי התורה והמצוות שהם גם כן למעלה מהטבע, כי הם חכמות הבורא יתברך, שהשם־יתברך שער בדעתו שעל־ידי המצוה הזאת נוכל להשיג אותו, ועל־ידי־זה צמצם את אלקותו דוקא באלו התרי"ג מצוות, כי כך שער בדעתו שעל־ידי הצמצום הזה דיקא נוכל להשיג אותו ולעבדו, ועל־ידי שאנו מקבלין ומקיימין המצוות הסגוליות, על־ידי־זה גם אנו נקראין עם סגולה, ובפרט הצדיק האמת שכל הרמ"ח אברים ושס"ה גידין שלו הם כלם תורה ומצוות, על־כן הוא כלו סגולה.
וזה כמעט רבו ככלו ספר לקוטי מוהר"ן, שמבאר רב כחו של הצדיק האמת והשלם בתכלית השלמות.
כגון בסימן ב', שכל צדיק אמתי שבדור הוא בחינת משה משיח, והוא מעלה כל התפלות של כנסת ישראל, ועל־ידי־זה הוא בונה המשכן, דהינו השכינה, כמו שכתוב (שמות כה, ח.): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" עד שישתלם שעור קומתה אז יבא משיח עין שם ההכנות הצריכין לזה.
ובסימן ד', איך שהצדיק האמת בחינת משה הוא נכלל באין־סוף מחמת ענוותו באמת, ועל־ידי־זה הוא מכפר כל העוונות של הסמוכים אליו כמו שכתוב (משלי טז, יד.): "ואיש חכם יכפרנה" ועובר על פשע לשארית - למי שמשים עצמו כשירים, עין שם באריכות נפלא ופלאי.
ובסימן ה', על מאמר חז"ל (סנהדרין לז.): "חיב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם". נמצא, צריך אני לראות ולעין בכל עת בתקון העולם ולמלאות חסרון העולם ולהתפלל עבורם, ולידע בין קדם גזר־דין ולאחר גזר־דין, ואיך זוכין לידע כל זה ולבא לזה עין שם באריכות.
ובסימן ו', כי הצדיק הוא בחינת אדם יושב על הכסא, עין שם כי נורא הוא.
ובסימן ז', כי עצת הצדיקים הם בחינת תרי"ג עיטין דאורייתא, ומצילין מעצת רשעים עצת הנחש - "הנחש השיאני" (בראשית ג, יג.), עין שם.
ובסימן ח', כי עקר הרוח חיים שהוא חיות של כל הדברים הוא אצל הצדיק הדבוק בהתורה, וכמו שכתוב (בראשית א, ב.): "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" שהוא התורה, עין שם.
ובסימן י', מענין הזה של הר שדה בית, ושרק הצדיק יודע כל זה בחינת (שם מא, מד.): "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו" שנאמר אצל יוסף הצדיק, עין שם היטב ותבינו.
ובפרט בסימן י"ג הוא מבאר איך הצדיק בכחו הגדול הוא יכול להרים ולהגביה את נפשם של המקורבין אליו, אפילו אותן שהם בחינת רגלין, ולקבץ פזור נפשם המרה ולהעלותם בבחינת עבור ולחדש נפשותם לטובה, ולהאיר אור חדש על נפשם להשביע בצחצחות נפשם, ונפש רעבה ימלא טוב ויחדש כנשר נעוריה, עין שם כי נורא ונפלא הוא.
ובסימן י"ד, מענין גדל מעלת העסק בתורה של הצדיק, שעל־ידי עסקו בתורה הוא מעורר שרשי נשמות ישראל שעלו במחשבה תחלה, כי ששים רבוא נשמות כנגד ששים רבוא אותיות שיש בהתורה, וכשנתעוררים הנשמות על־ידי אותיות התורה שהוציא מפיו, ומתנוצצים זה לזה, זה בחינת זווג, שזה מקבל הארה מזה, ועל־ידי הזווג של התנוצצות הנשמות שבמחשבה נבראים נשמות גרים, גם הפושעי ישראל כל זמן ששם ישראל נקרא עליו (כי לא נקרא פושעי לבד רק פושעי ישראל), אף־על־פי שחטא - ישראל הוא, יש לו אחיזה ושרש במחשבה עליונה דקדשא־בריך־הוא, ועל־ידי ההתנוצצות התנוצץ גם שרש נשמתו בין שאר השרשים ומגיע הארה לזה הפושעי ישראל משרש נשמתו, ועל־ידי ההארה הזאת הוא חוזר בתשובה עין שם.
ובסימן י"ז, כי יראה ואהבה אי אפשר לקבל כי אם על־ידי צדיק הדור, וזה על־ידי שמחפש תמיד לגלות הרצונות של השם־יתברך שיש בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, באש רוח מים עפר, ובדומם צומח חי מדבר, ומגלה אותם על־ידי ההתפארות שמוצא בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, כי כל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל וכו', על־כן הצדיק על־ידי שמוצא ההתפארות שהשם־יתברך מקבל מישראל תמיד בכל הבחינות, על־ידי־זה הוא יודע טעם כל הרצונות שהיו להשם־יתברך בכל הבריאה בכל הבחינות. עין שם היטב כי עמוק הוא עמוק עמוק מי ימצאנו.
ומהם תוכל להבין גדלת הבורא יתברך שמו וגדלת הצדיקים האמתיים איך הם מסתכלים בעולם, וגדלת ישראל שבשבילם הכל.
והנה להעתיק כל עניני התורות של כל הספר קצרה היריעה מהכיל, אך אייתי ספר ונחזי [הבא ספר ונראה], אך זאת צריכים למודעי שנבין דבר מתוך דבר על־כל־פנים, כמו פרעה שהבין: "אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך" (בראשית מא, לט.), על־כן גם כאן מסתמא כשגלה כל־כך מעלת הצדיק האמת יותר מכל הספרים, מסתמא הוא השיג והיה בכל הבחינות, על־כן יובן כי תקון העולם ובפרט בדור האחרון הזה הוא רק על ידו, בב' הבחינות - בכחו, בעצותיו הקדושות, ובלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו.
ואם תאמר ואיה כחו עתה? הלא מבאר בכל הספרים ובפרט בספרו (לקוטי מוהר"ן.) ח"ב סימן ז': כי זה הצדיק שלומד עם דרי מעלה ודרי מטה (שמבלעדי זה אינו נקרא צדיק אם אינו יכול זאת, הנשמע התגלות כזאת או הנראה כמוהו) אפילו כשנסתלק אינו נסתלק לגמרי, כי הוא יודע היטב, כי עקר הוא - ואבית תהלה משוכני עפר וכו' עין שם. וסים שם - וזה בחינת קבורתו של משה, ופרש הרב מעדתנו הגאון הנפלא זצ"ל, כי זה מרמז כי גם כשהצדיק הזה נסתלק אז גם ציונו הקדוש יפעל כל הפעלות הרבות המוזכרין בהתורה הנ"ל, ועל־כן היתה צואה מאתו שנסע על ציונו הקדוש ולומר שם היו"ד [מזמורים] הידועים אצלנו אשר גילה לתקון הברית רחמנא לצלן, אשר הוא שרש לכל החטאים, הפגמים והמדות הרעות רחמנא לצלן, כידוע מזהר הקדוש ומכל ספרי אמת ובפרט מספרו הקדוש.
כי דע שלא יהיו עוד ראש בית (עין בהתורה 'בראשית' בסימן סז ח"ב מספרו ותבין זאת) עד ביאת משיח צדקנו, על־כן שם כח בספרו והבטיח לעזור מי שיבא על ציונו עד סוף, ועל זה הניח צואה בזה הלשון: נאר איר זאלט זיך האלטין אין איינעם ומקבלין דין מן דין [רק תחזיקו עצמכם יחד ומקבלים זה מזה].
כי הכח והעצות ששם בספרו הם גנוזים ועמוקים, בפרט אלו העצות הקדושות הצריכין עתה ואז לא היו נצרכים עדין, על־כן לא ראו אותם בספרו הקדוש (כמו שהזהר הקדוש היה גנוז בגשמיות כן כאן ברוחניות) עד שיבא הדור האחרון המכרח לזה לרפואתו, ויחתור על ציונו הקדוש ובספריו עד שימצאם, כמו שכתוב (עיין משלי כ, ה.): "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה", כי העצות העמקות לא יתגלו רק על־ידי צעקה מעמק הלב כמו שכתוב: "ממעמקים קראתיך" "צעק לבם אל ה'" (עיין כל זה בהתורה 'תקעו אמונה' בקוטי מוהר"ן ח"ב סימן ה.).
על־כן בודאי הטבתם לעורר ברעיונותיכם ב"אדר היקר" (ספרו של הרב קוק.), אבל לא יתכן זה אלא בההחברה בהגדלת כח הלמוד העיוני בההשראה היקרה הנפלאה הזאת ובספרי תלמידו הקדוש מוהרנ"ת ז"ל.
תהלה לאל כי לא אלמן ישראל מאלהיו, כי ראה ה' בענינו והקדים רפואה קודם למכה, כי זה שלושה שנים שנתעורר לב אנשי שלומנו לקבץ מספר אברכים לישיבה בבית המדרש הגדול הנקרא על שמו, פה אומן מקום גניזתו הקדושה הנבנה מחדש, ועד עתה היה נפתח רק מראש השנה לראש השנה עת קבוץ כל אנשי שלומנו על ציונו הקדוש, ועתה נתעורר לב אנשי שלומנו מחמת שראו גדל החשכות של העולם וגדל אמתת פעלת העצות הקדושות הנובעות מספרו הקדוש, ורק הם יכולין להציל באחרית הימים האלו, והיה לזה השגחה פרטית מאתו יתברך ומהצדיק הזה אשר עדין הוא עומד ומתפלל בעדינו, כי לא ישקט האיש עד אשר אם כלה הדבר הזה היום, והזמין ה' אנשים כאלו כחצים ביד גבור כן בני הנעורים, לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער, ואנכי הקטן אחד מהם. והשם־יתברך יעזר שלא יהיה מניעה בפרנסה.
ותהלה לאל לומדים ש"ס ופוסקים, והעקר השיעור בין מנחה למעריב שתי שעות למוד האמונה כמבאר בהתורה סימן ה' הנ"ל: שצריכין לקבע ישיבה על למוד אמונה כמו שכתוב (דברים יד, כג.): "למען תלמד ליראה", ובפרט בדברי תלמידו נאמן ביתו אשר הוא כון דעת רבו בפרוש דבריו ז"ל - מוהרנ"ת ז"ל.
ותהלה לאל יש לנו מטיף אמתי מוציא לאור תעלומות ספרו והוא נכדו הקדוש [רבי שמשון בארסקי זצ"ל], וינצח בשירו להוריד הלמוד הזה לכל המדרגות, והוא ירא שמים באמת ושלם באמונה אמתית ובאמונת חכמים, ומושך עצמו לכל המ"ח [ארבעים ושמונה] דברים שהתורה נקנית בהם, וענו ושפל באמת בלי שום שם כאשר כן הורנו רבנו ז"ל. אשר על־כן בכל המפרסמים ינהגו בניהם אחריהם אף כי לא ידעו מה... אבל כאן אינו הולך בירושה, רק מקדם היה תלמידו הקדוש וכיוצא, ועתה כי נמצא מוכן לזה מיוצאי חלציו מה טוב ומה נעים, אבל בלא [פרסום], רק הוא חותר עצת אמת להציל נפשו משטף מים רבים, כי ראה כי כלתה אליו הרעה כי כמעט שלא נתפס ברעה הזאת, ועל־ידי־זה נצולין גם אחרים. ובכל [פעם] באים ונתוספים נפשות חדשות לשמוע הלמוד הזה ולטעם טעמו, ויאמרו האח חמותי ראיתי אור. ופעם כפעם יעורר לדבר מרוח הזמן ההומה עתה, צלמות בלי סדרים (עיין איוב י, כב.), אשר לא שערום אבותינו, ויראה לעין על־פי אלו הלמודים איך הם נגד האמת והאמונה, וגם נגד הדעת פשוטה ישרה, ואיך נתעקם לבם ונשחת מחם ודעתם לבלי לראות את הנולד.
אך כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלקים משפלת עד שאול תחתיה, כי מחמת ההסתרה אשר התגברה מאז על זה הדרך אשר אין העט והניר מסכים לדבר עתה מזה, על־כן גם עתה הוא עוד בהסתרה, והעקר האמת ידענו מחמת כי ראה השטן כי על־ידי־זה הדרך תשוב ישראל לדודה, על־כן יעץ להסתיר האור, אבל עצת ה' לעולם תעמד, ואתה מרום לעולם ה', ופרש רש"י: לעולם ידך על העליונה. ורבנו ז"ל אמר קודם הסתלקותו: האני לא גמרתי? גמרתי ואגמור! מיין פייערל וועט שוין טלוען ביז משיח וועט קומען [האש שלי כבר תוקד עד ביאת משיח] ורבנו ז"ל אמר: כבר הכנתי הכל למשיח צדקנו, ועם אלו הדרכים יגמר! אבל אנחנו צריכין להכין עצמנו לזה, כדי שעל־כל־פנים נבין לשונו ויוכל לעסק, כמו שכתוב במיכה ב' יג: "עלה הפרץ לפניהם פרצו ויעברו שער ויצאו בו וכו'", עין במצודת דוד שם ודו"ק.
על־כן יקים נא כבודו מאמר חז"ל (ראש־השנה כה:): "אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים", וכפי מה שראינו בספריכם 'אדר היקר' כי העיר ה' את רוחכם הטוב להסתכל בצרתן של ישראל, ולעורר לב משכילי ישראל להשתדל בתקנתן. האמת אודה ולא אבוש כי לא השגתי כל רעיונותיו לעמקו, מחמת מלות הקשות והזרות אשר נמצאו בו בלבשו מלבוש נכרי למען יתקבל בעיני כל, והטוב עשה בעמיו כמו שכתוב בדברי רבנו ז"ל על פסוק (איוב יד, כ.): "משנה פניו ותשלחהו" עין שם בסימן ס' ודברי פי חכם חן, אבל זאת נראה בעיני כי אלו ידעתם את טוב הספרים האלה ואת שיחם אז לא הוכרחתם לשנות את מלבושכם כל־כך, כי אלו הדוברים בלשון זה הם מעטים, וספק גדול הוא אם יטו לבבם על־ידי־זה לדרך הטוב והישר, אבל הרוב מבני עמנו הם צריכים לדבר פשוט יהודית, אז כולי האי ואולי יפעל בלבבם להצילם מתהו ובהו וחשך ותהום הנתהווה באחרית הימים האלו כי הם צפרי מליחי (לשון ממלח ומערב, פרוש: נוטים לכאן ולכאן) כאשר קראם רבנו ז"ל בח"ב סימן ד' עין שם (בספר לקוטי מוהר"ן.). ואף כי הם דברים פשוטים, אך יסודותם בהררי קודש ממקור קדוש מחצבתם, ממקום קדוש יהלכו, כי הפשיטות הזה הוא מגבל על כלו חכמה, כי עקר החכמה הוא תמימות ופשיטות (כמאמר רבנו ז"ל בספורי מעשיות במעשה של החכם והתם עין שם) רק שצריך להכין כלי לקבל בתוכו זאת החכמה, והכלי הוא אמונה, כמו שאמר מוהרנ"ת ז"ל על מאמר התקונים על פסוק (ויקרא טז, ג.): "בזאת יבא אהרן אל הקדש", תא חזי [בוא וראה] אין אדם מפיק רצונו מה' אלא זאת וכו' הדא הוא דכתיב [זהו שכתוב]: "זאת אשיב אל לבי על־כן אוחיל" (איכה ג, כא.), "בזאת אני בוטח" (תהלים כז, ג.), והנביא כשראה את ישראל בגלות לא ראה להם מנוחה אלא בעבור זאת, ופרקנא דישראל לא ייתי אלא בזאת [וגאלת ישראל לא תבוא אלא בזאת] עין שם באריכות נפלא שהוא מאריך בענין 'זאת', ופרש מוהרנ"ת ז"ל כי 'זאת' היא מלכות כמו שכתוב בתקוני הזהר, ומלכות היא מדת האמונה הקדושה, וזה שכתוב שם: "ולית רשו לשום נביא וחוזה וחכם לאעלא אלא בה" [ואין רשות לשום נביא וחוזה וחכם לעלות אלא בה] כי היא כלי לכל הידיעות האמתיות.
על־כן העקר להכניס בישראל מדת האמונה הקדושה בכל בחינותיה, הינו אמונת הבורא יתברך שמו ואמונת חכמים אמתיים, כי מלבד גדל דעתם ועצתם שמכניסים בנו, גדל כחם עולה על הכל, כי עקר כל העצות היא עצת ה', דהינו עצה כזו שמלבש בה ה' - היא תקום. על־כן צריכין כח הצדיקים, שכל דבריהם ומעשיהם הם מלאים רוח הקדש אשר רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם, כי בגדל כחם וסגלתם וגם סגלת למוד דבריהם, הם מכניעים כח הארס הרע שלהם אשר מלבש בם על־ידי מעשיהם הרעים, כמו שכתוב (עיין ישעיהו נט, ב.): "כי אם עונתיכם היו מבדלים ביני וביניכם", הינו בין השגת האמת.
ועל־כן "חכמים הם להרע ולהיטיב לא ידעו" (ירמיהו ד, כב.), ופרש רבנו ז"ל (בלקוטי מוהר"ן סימן יז, עיין שם.): כי על־ידי מעשיהם הרעים נשחת ונתחשך שכלם, עד שאינם יכולים להשתמש כלל בשכלם להיטיב כי אם להרע, וצריכים כחות גדולות לרפואתם שלא יהיה הבחינה שכתב רבנו ז"ל וזה לשונו: ואלו התלמידי חכמים נאמר עליהם המעט מכם הלאות האנשים כי תלאו גם אלקים (עיין ישעיהו ז, יג.), פרוש: כי מיגעים אנשים שבאים לשמוע דרושים ותורתם, ואנשים חושבים שיבואו לאיזה תועלת על ידם, הינו שיבואו לדעת את ה' איך לעבוד, והם האנשים אין משיגים שום תועלת, כי תורתם של אלו התלמידי חכמים אין להם כח להדריך את האדם בדרך הטוב, כי מבישא לא הוי טבא [כי מרע לא יצא טוב] ולא עוד - כי תלאו גם את אלקים, כאלו לואה הקדוש־ברוך־הוא מלעזר לעובדים אותו. נמצא שעל־ידי־זה אלו בני אדם נופלים בכפירות גדולות, וחושבים חס־ושלום לא יראה ולא יבין אלקים במעשה בני אדם, על־ידי־זה - את יראי ה' לא יכבדו, עין שם באורך לשונו הקדושה בסימן כ"ח.
אבל הצדיקים אמתיים הם מפלאים ונשגבים בכחם, כמו שכתב מוהרנ"ת ז"ל בספרו היקר 'עלים לתרופה' וזה לשונו: "ואני יודע ומאמין באמת שאדוננו מורנו ורבנו יודע היטב בכלליות ובפרטיות כל מה שנעשה עם כל הנפשות בכל דור ודור מיום ברא אלקים אדם על הארץ עד הנה, עד הסוף האחרון, ויודע כל התקונים של כל אחד ואחד, וכל הידיעות אלו הם אצלו דבר קטן", עין שם סימן רנ"ו באורך דבריו הקדושים (במכתב שעד.)... ואיך הוא יכול לרפאות כל תחלואי עמו ישראל, כמו שכתוב (ישעיהו ל, כו.): "ביום חבש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא" ועליו נאמר הפסוק (שם, יב, ג.): "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" ותרגומו: ותקבלון אולפן חדת מבחירי צדיקיא [ותקבלו למוד חדש מבחירי הצדיקים].
כי עליו נאמר מה שאמר רבנו ז"ל בסימן ה' חלק ב': "אמרות ה' אמרות טהרות כסף צרוף בעליל לארץ מזקק שבעתים" (תהלים יב, ז.) - הינו אלו האמרות טהורות ככסף צרוף היוצאין מאלו המוחין הכלולין משבעה רועים, כמו שכתוב (בפזמון 'מעוז צור'.): "הקם לנו רועה שבעה", היינו שהרועה האחד יהיה כלול מכל השבעה רועים, דיקא הוא יכול לרפא לכל הנפשות הכלולין בפסוק (משלי כד, טז.): "שבע יפול צדיק וקם", ומרפא אותם בשבעה משיבי טעם. עין שם היטב ותראו אור חדש, מה מתוק האור וכו', מי יתן וטעמתם מצוף דבש אמרי נעם מתוק לנפש ומרפא לעצם. כל אלו השבחים שכתבתם בשבח האיש ישר, וכל אלו הפעלות לטובה שנפעל על ידו בכל התארים שתארתם הן במדותיו הן בדרכי חייו, כמה כפולות היה נכפל כאן. ועוד יש כאן יתרון לטובה שגם אחר הסתלקותו הקדושה ישגיב בכחו לזכך נפש המקשרים אליו, לפתח עיניו בספריו הקדושים לכון כונתו הקדושה, למצא כל הרפואות המכרח לנפשו בכל עת.
כי כמה עתים עובר על האדם בפרט ועל האמה בכלל, כמו שכתוב (דברי־הימים א כט, ל.): "והעתים אשר עברו עליו ועל ישראל" ובזה מפרש מוהרנ"ת ז"ל הפסוק (שם. יב, לג.): "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל" - כי הצדיק הגדול נקרא יששכר, על שם הכתוב "רחל מבכה על בניה" (ירמיהו לא, יד.) הוא מרמז על כלליות ישראל וגם כל נפש בפרט, שהיא כרחל נאלמת לפני גוזזיה (עיין ישעיהו נג, ז.), שהקליפות והעכו"ם גוזזין ונוטלין ממנה הודה ותפארתה בגשמיות ורוחניות, "מאנה להנחם על בניה" (ירמיהו לא, יד.), הינו עקר תולדותיהן של צדיקים הם מצוות ומעשים טובים, ואצלה אפילו המעשים טובים הם חסרים, ואינה יכולה להתנחם עמהם, כי איננו הצדיק האמת, אשר רק בכחו ישלים כל המעשים של כל ישראל.
ומחמת כי נסתלקו הצדיקים על־כן אין שלמות להמעשים טובים של כל ישראל, ואין פועלין מה שצריכין ויכולין לפעל על ידם. וכשזה הרחוק בפרט, וכל האמה בכלל, נתעוררין בעצם רחוקם ואינם מיאשים עצמם בעצם רחוקם בשום אפן, ובוכין וצועקין להשם־יתברך תמיד, זה בחינת (שם.): "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים" כנ"ל, אף־על־פי שהיא בעצמה יודעת גודל חיובה, אבל אף־על־פי־כן מאחר שהיא מתחזקת עדין לצעק ולבכות להשם־יתברך תמיד, אזי נתעוררין רחמי השם־יתברך ומאיר עליה הארה והתחזקות מלמעלה, בבחינת (שם. טו-טז.): "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך ויש תקוה לאחריתך".
וכל זה מודיע לה השם־יתברך רק על־ידי הצדיק הדור הגדול במעלה מאד, שהוא בחינת יששכר, הינו שמאיר בכל נפש מישראל בכלל ובפרט, ומודיע לה כי עדין 'יש שכר' כי אין שום דבור ולא שום צעקה נאבד, אפילו צעקה משאול תחתיות אינה נאבדת לעולם, כמו שאמר רבנו ז"ל בלשון אשכנז (שיחות הר"ן קנג.): גיוואלד זייט אייך ניט מיאש! [אהה! אל תיאשו את עצמכם!] ומשך מאד תבת 'גיוואלד' לרמז לעד ולדורות בכלל ובפרט שלא יתיאשו עצמן בשום אפן שבעולם אפילו אם יעבור עליהם מה, ורמז לנו בדבריו הקדושים אשר כל ענינו שבא לזה העולם הוא רק להגביה ולהעלות ולתקן כל הנפשות הנפולות הנפולות. ופעם אחת אמר על עצמו (חיי מוהר"ן קנד.): "ואני ידי מלכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר וכו'".
בפרט עתה בעוקבא דמשיחא [בזמן לפני ביאת המשיח] בעת התפשטות החשך הנורא מאד כפול ומכפל תהו ובהו וכו', אשר גם נביאים הראשונים ז"ל המה ראו כן תמהו איך יוכלו בני ישראל הקדושים להתחזק באמונת ה' וביראתו הטהורה בתוך החשכות הזה. וברוך ה' אשר הקדים רפואה למכה ושלח לנו מושיע ורב, נחל נבע מקור חכמה, אשר הוא ותלמידיו הקדושים הודיעו לנו רוב רחמיו וחסדיו עד אין חקר.
וזה פרוש (דברי הימים א יב, לג.): "ומבני יששכר", הינו תלמידי זה הצדיק שנקרא יששכר כנ"ל (כי התלמידים נקראו בנים) - המה יודעי בינה לעתים. שבכל העתים העוברים על כל אחד מישראל בפרט, ועל האמה בכלל כמו שכתוב (תהילים לא, טז.): "בידך עתתי הצילני מיד אויבי ומרדפי", וזה עקר שלמות הצדיק הגדול במעלה כמו יששכר, המלמד דעת ותורה לישראל, שיוכל להאיר בכל אחד מישראל שיוכל להתחזק ולשאר על עמדו בכל הזמנים והעתים העוברים עליהם, וזה (דברי הימים א יב, לג.): "לדעת מה יעשה ישראל". וזה פרוש המאמר חז"ל: 'מפני מה נתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין', כי אי אפשר להיות איש ישראלי באמת ולעבד אותו יתברך כראוי ולהחזיק עצמו באמונתו יתברך בכל העתים כנ"ל, כי אם על־ידי עזות ועקשנות גדול דקדשה, שיעמד נגד כל המסיתים והמדיחים נגד דור עקש ופתלתל כזה, כמו שכתוב (תהילים סח, לה-לו.): "תנו עז לאלקים וכו' הוא נתן עז ותעצמות לעם ברוך אלקים".
אבל הם מהפכים אורחות ישר, כי הם משתמשים עם העזות והעקשנות לדברים זרים - לבקשת הכבוד והשררה, ועוברין על המשנה הקדושה 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות וכו'' (עבודה זרה ד.), ועל המדרש על פסוק (שיר־השירים.): "השבעתי אתכם בנות ירושלים" - ג' שבועות השביע הקדוש־ברוך־הוא את ישראל בגלות וכו', ואחת מהם שלא ימרדו על המלכות, ואם לאו - אני מתיר את בשרכם כצבאות או כאילות השדה, עין שם (כתובות קיא.).
ואיך זוכין לשובב לבות בני ישראל אליו יתברך - להעלות אלו המדות הנפולות לשורשן שבקדשה, להשתמש באלו המדות 'עזות ועקשנות' לעבודת ה' יתברך, להעלות המלכות דקדשה מהגלות על־ידי ביאת משיח צדקנו, ואמר רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן ח"א סימן ב.): עקר כלי זינו של משיח הוא התפלה" כמו שכתוב (תהילים מד, ז, ט.): "כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני וכו' כי באלקים הללנו וכו'", וכתיב (בראשית מח, כב.): "ובחרבי ובקשתי" ופרש רש"י: בתפלתי ובקשתי.
ולתפלה צריך עזות ועקשנות גדול כמו שכתב רבנו ז"ל בסימן ל' בסופו: כי אי אפשר לעמוד ולהתפלל לפני השם־יתברך כי אם על־ידי עזות, כי כל אחד לפום מה דמשער בליבה [כל אחד כפי שמשער בלבו] את גדלת הבורא יתברך שמו, כמו שכתוב בזהר הקדוש (וירא קג.): "נודע בשערים בעלה" - כל חד לפום מה דמשער בליבה. איך אפשר לו לעמוד ולהתפלל לפניו, ובפרט התפלה שהיא פלאות דהינו שדוד המערכות, שהמערכות מחיבין כך (דהינו בעניננו שכל מלך קבוע במלכותו, ואנו רוצים להמליך מלכות דקדשה השפלה) וכל כוכב ומזל קבוע על משמרתו ומערכה שלו כפי מה שסדרם הבורא יתברך שמו, והוא בא בתפלתו ורוצה לשדד המערכות ולעשות פלאות, על־כן בשעת התפלה צריך לסלק את הבושה כמו שכתוב (תהילים כב, ה-ו.): "בך בטחו אבותינו וכו' בטחו ולא בושו וכו'", כי על־ידי הבושה אי אפשר להתפלל לפניו כי אם על־ידי עזות.
וזה בחינת (שם, עז, טו.): "אתה האל עשה פלא הודעת בעמים עזך", שהשם־יתברך עושה פלאות על־ידי תפלות ישראל שהם על־ידי בחינת עזות, שעל־ידי־זה מודיע להעכו"ם את העזות דקדשה של ישראל, כמו שאמרו חז"ל: 'אלו התלמידי חכמים החלושים כנשים ועושין גבורה כאנשים', וזהו רק על־ידי כחות דקדשה שהוא כח השם־יתברך לא על־פי הטבע, כמו שכתוב (שם, עח, ט.): "בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב", הינו שיצאו קודם הזמן ובטחו בגבורתם כידוע, מחמת שכבר התחיל להתנוצץ הארת הקץ והגיע גם אליהם זאת ההארה, רק מחמת שלא זככו כליהם על־כן נהפך אצלם לדעתם הזהמא לבטח בכחם ובעוצם ידם, על־כן נפלו כדמן על פני האדמה, וכמו כן גם עתה.
וכן מבאר ביוסיפון (ספר יוסיפון.) בזמן חרבן בית שני היה כזה, שהפריצים בטחו בגבורתם, ועל־ידי־זה גם על אחרים לא ירחמו, כמו עתה אשר לא יאמן כי יספר גדל השערוריה והמהפכה אשר עתה אצלנו גם בין איש לחברו, הגזלות והרציחות אשר עתה דיקא דור חדש מלמד בחכמות, אין בילדונג, אין איידלקייט [תרבות ונמוסין] ואיה חכמתם ועדינותם? הלא ידעו ויבינו ויראו כי הן יראת ה' היא חכמה ודעת קדושים בינה, וחוץ מזה הכל הבל כמו שכתוב: הן לא ידעו את ה' וחכמת מה להם, וכמו שכתוב (ירמיהו ט, כב-כג.): "אל יתהלל חכם בחכמתו גבור בגבורתו עשיר בעשרו כי אם בזאת וכו' השכל וידע אותי", הינו להשתמש בכל המדות האלו להשכל וידע אותי - הינו להתפלה, כמו שכתוב (דברי הימים א כח, ט.): "דע את אלקי אביך ועבדהו", איזה עבודה שבלב - זו תפלה.
כי איתא בספרים כי כמו שמעשה האדמה נקראת בשם עבודה יותר מכל המלאכות - אורג, צורף וחושב, כי כמו שהעבד המכין הכל בפקדת אדוניו העושה מכונות, כל הצריך לפעלתו - ברזל, פחמים, מים, וכל כלי המעשה, את הכל יניח ויכין במקום אשר פקד עליו אדוניו, אחר־כך יבא אדוניו ויכין כלי למעשהו בחכמתו הרבה, היודע לצרף הכל לפעלתו מבלי שיבין העבד מאומה איככה יצר אדונו מכונה נפלאה כזו. כן גם עבודת האדמה להעבדה, כי באמת העבדה איננו רק המכין להפעלותיה, כל דבר על מקומו. אך עצם הצמיחה, גדולה ובישולה. לא לבד כי אין ביכלתו לפעל שום פעלה בזה, כי אם גם לא יבין עד מה ואיככה יוכל לקלט הזרע, ואיככה מגרעין אחד יוצמח מאה גרעינים, כי טעם לטבע עוד לא הבין כל חי. ומזה נשכיל לדעת כנוי התפלה בשם 'עבודה', כי גם אנחנו לא נבין עד מה, ואיך יופעל פעלות על־ידי התפלות שלנו, רק אנו מחיבים לעשות זאת כעבד לאדוניו בלי שום שאילת טעם.
וגם צריך להשתמש לזה בעקשנות גדול, כמו שכתב רבנו ז"ל בסימן ב' על מאמר רבה בר בר חנא: "וחזינן ההוא כוורא" [ראינו דג אחד] - זה בחינת צדיק הדור הנקרא דג (כמו שכתוב בגמרא ובמדרש: מה דגים אסיפתם זו היא מטהרתן, אף צדיקים כן) "דיתבא ליה חלתא" [שהצטבר חול על גבו] הוא בחינת תפלות (כמו שכתוב (שמות לב, יא.): "ויחל משה") שאנו מתפללין אגביה [לגבו] על זה שפנה עורף אלינו בחינת הסתרת פנים, שיחזר ויאיר פניו אלינו, "יתבא ליה", הינו "ויביאו את המשכן אל משה" (שם, לט, לג), כי צריך להביא את המשכן אל הצדיק שבדור (כי כל תפלה הוא בחינת אבר מהשכינה בחינת משכן, בית שלעתיד שיבנה במהרה בימינו. בונה ירושלים ה'... על־ידי כל התפלות ישראל), כי רק הוא יודע לאעלא שייפא בשייפא [אבר באבר] לעשות אותה קומה שלמה (כמו משל המכונה ועבודת האדמה שזכרנו), ו"סברינן יבשתא הוא" [היינו סבורים שהוא יבשה], הינו שהתפלות אינם עושים פרות חס ושלום, אבל באמת אינו כן אלא "סלקינן" [עלינו עליו] הינו התפלות עולין. "כד חם גביה אתהפיך" [כאשר התחמם גבו הוא התהפך], הינו כאשר יכמרו מדת רחמיו יתהפך בחינת עורף מדת הדין למדת הרחמים.
נמצא שצריך עקשנות גדול בתפלה שלא יהיו סוברין יבשתא הוא חס ושלום, ואף־על־פי שנראה שאין פועלין חס ושלום ימתין וימתין וירבה עוד בתפלה, עד שיבנה קומת השכינה על־ידי הצדיק אמתי, אף־על־פי־כן "אי לא מקרבינן לספינתא" [אילו לא היתה הספינה קרובה היינו טובעים] הינו למעני למעני אעשה זאת, כי ספינתא זה בחינת חסד כמו שאמרו חז"ל: הספנין רבן חסידין, אי לא חסדו טבעינן חס ושלום בגלות. נמצא שגם לתפלה צריכין רק חסדו יתברך, וכל שכן שבגשמיות ידים אין לפעל כלל, כי הידים ידי עשו והקול קול יעקב כדאיתא במדרש: בזמן שאין הקול קול יעקב - דהינו תפלה, אז הידים ידי עשו שולטין רחמנא לצלן. כן אורחות דרכי רבנו ז"ל שמץ מנהו.
והנה גם בספרו ידבר בבחינה כזה, אך מי יתן והאיר עליו אור הזה, אזי ישגיב בכחו מי כמוהו מורה.
ומבקשין מאתו שיכתב לנו בקוצר מה כונתו בספרו לעובדא למעשה, אם כונתו דרך הציונות - אשר אין דעתנו נוחה מזה כי הוא נכלל גם־כן בבחינת "הידים ידי עשו", או כונה אחרת. ואפשר יש אופן סדר כזה לבאר מלות הזרות אשר נמצאו בספרו, כדי להשכיל משם בינה, וללמד את אלו הרחוקים הצריכין לשון כזה דיקא - תוכלו לבאר לאנשי שלומנו גם בארץ ישראל בצפת ובירושלים.
אף־על־פי ששאלתם לאברך ר' יעקב יוסף המביא ספרו אצלנו אם יש גאון אצלנו? הלא כתבתי לכם מאמר חז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל והבן.
נאום השפל הרוצה בהאמת
אליקים געציל ליבאוונע.
חזק חזק ונתחזק:
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם
נ נח נחמ נחמן מאומן