סימן כ״א - עתיקא טמיר וסתים

מאמר זה נאמר בשבת נחמו שנת תקס"ד, וקודם לזה שמעתי ממנו ז"ל באותו הקיץ איזה ענינים ממאמר הנ"ל פיסקא פיסקא, ואחר כך אמרו בשלימות בדרך בשבת נחמו כנ"ל, וקודם לזה עמדתי לפניו בערב ראש חודש מנחם ביום ראשון בשבת לעת ערב, והיה אז מאוים מאוד ושכב על מטתו וכו' (עיין פנים השיחה שהיה אז מענין שכל דבר שהוא רוצה לעשות הוא מוכרח לעשותו במסירת נפש וכו'), ואז סיפר לפני ואמר בזה השבת הקשו קושיא למעלה ואני אמרתי עליה תירוץ והקשיא היא כי יש מקיפים אצל השכל ויש מקיפים להתורה ומה לעשות שיכנסו המקיפים לפנים וכו' כנדפס בסוף המאמר הנ"ל:

אחר כך עמדתי לפניו עוד עד אחר שקיעת החמה, בתוך כך נכנס אליו המשרת שלו ואמר בזה הלשון: רבי תנו מעות על נרות (ובלשון אשכנז רבי גיט געלט אויף לעכט), ענה ואמר אלי השמעת מה שהוא אומר, גם את זה תזכור, כי גם זה הוא תירוץ על הקשיא (היינו על הקשיא הנ"ל שהקשו למעלה בענין המקיפים) אם תהיה איש כשר תזכה להבין זאת:

אחר כך נסע לדרך ואמר המאמר עתיקא הנ"ל שם בדרך בשבת נחמו כנ"ל, ובהיותו בדרך נפטרה בתו הקטנה פיגא ז"ל ובבואו לביתו העלימו ממנו ולא הודיעו לו כלל כי לא נתגדלה אצלו בביתו רק בעיר הסמוכה בקהילת לאדיזין שהיתה שם אצל מינקת על כן היו יכולים להעלים ממנו והוא ז"ל תיכף כשירד מהעגלה ונכנס לביתו, מצא אנשים מאנ"ש שבאו אליו מקהילת נעמרוב, אז תיכף אמר לפניהם דברי תורה הרבה ממאמר עתיקא הנ"ל, והכניס בתוך דברי תורתו ענין שבעת ימי אבילות כמבואר שם באות ה"א וגם בדרך קודם כניסתו לעיר הבינו מדבריו שיודע ברוח קדשו שנסתלקה, ואחר כך כשנכנס לביתו שאל וחקר את בני ביתו והעלימו ממנו, ולא נהג אבילות כלל ולא נודע לו מפי אדם עד אחר ראש השנה, ואז נהג שעה אחת אבילות כדינא כי כבר היה אחר שלשים, ואמר אז שכל זמן שאין יודעים מפי אדם אין צריכין לנהוג אבילות אף על פי שיודע על פי השגות

ואחר כך בימי אלול הייתי אצלו בעצמו (כי אז בבואו לביתו לא הייתי בעצמי רק כל הנ"ל שהיה בעת כניסתו לביתו שמעתי מחברי שהיה אצלו אז) ותיכף כשנכנסתי אצלו והוא ז"ל היה יושב בכובד ראש בצער, והתחיל לדבר תיכף מענין חיים ומיתה ענה ואמר לי הלא בין חיים למיתה אין חילוק כי אם באמה אחת שעכשיו האדם כאן ואחר כך שוכן שם, והטה בידו על הבית עלמין כלומר, מי שהוא צדיק ואף במיתתו הוא חי מה חילוק אצלו בין חיים למיתה, רק שמקודם היה דר כאן ועכשיו קבע דירתו שם בקבר והוא חי שם ואז התחיל לומר חיים נצחיים הוא רק אצל השם יתברך, ומי שהוא נכלל בו יתברך הוא חי גם כן חיים נצחיים וכו', כמבואר כל זה אצל המאמר הנ"ל (כל זה הועתק מספר חיי מוהר"ן):

שם במאמר הנ"ל אות ג', וגדולו מן הארץ, כי צריך המקבל הזה להיות חכם וכו' היינו שיהיה לו חומר ממוזג לקבל חכמה ושכל וכמבואר לקמן בסי' נ"ג, וכמבואר במקום אחר בשם רבינו ז"ל שיכול האדם להיות צדיק אף על פי שאינו למדן, אבל להיות בעל השגה לזה צריכין להיות למדן בגמרא פירוש תוספות וזה בחינת וגדולו מן הארץ, היינו שגם טבע גופו וחומרו שהוא בחינת ארץ (כידוע וכמבואר גם לעיל בסימן י"ד) יהיה גם כן מוכן וממוזג לזה כנ"ל ועיין מדרש רבה בראשית פרשה י"ג ואד יעלה מן הארץ, רשב"ל אומר אין עננים אלא מלמטה (היינו מן הארץ) וכו', לאחד שאמר לחברו הלוני סאה של חטים אמר לו הבא קופתך ומדוד, כך הקדוש ברוך הוא אומר לארץ אייתי ענניך וקבל מטר (הובא בתוספת סוכה דף י"ב ד"ה בפסולת) ובזה מבואר כל ענין הנ"ל ביותר:

שם אות ה"א, כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו רוצה לומר כי כבר נתבאר לעיל אות א' שעל ידי המהירות של תנועת השכל של השפע אלקי על ידי זה נולד חום בלב, ועל כן כיון שמקיף של זה גדול ממקיף של זה על כן אם היה משיג המקיף הגדול ממדריגתו היה נכווה על ידי זה ממש על ידי גודל אור ההתלהבות שהיה נולד בלבו גם כן למעלה ממדריגתו עד שלא היה יכול לסבול כלל כמו מי שנכוה ממש מה שאין כן על ידי השגת המקיף שכפי מדריגתו על ידי זה נולד ההתלהבות בלבו גם כן כפי מדריגתו ויוכל לסובלו ועיין בסוף המאמר מבואר בענין אחר קצת:

שם באות הנ"ל, מבואר מענין ז' ימי אבילות וז' ימי המשתה ועיין מדרש רבה סוף פרשה ויחי מבואר שז' ימי אבילות הם כנגד ז' ימי המשתה:

שם באות וא"ו, כולו אומר כבוד יש לומר כי כבוד מרמז על בחינת חכמה כידוע וכמבואר בדבריו ז"ל גם כן היינו בחינת השגת החכמה והשכל הנ"ל שהוא בחינת מקיפין בחינת חופה, וזה שכתוב (ישעיה ד) כי על כל כבוד חופה וזהו שכתוב אחר כך ומרים שפגמה בכבוד משה, כי החכמים בעלי השגה אמתיית הנ"ל זוכין לכבוד כמו שכתוב (משלי ג) כבוד חכמים ינחלו, בפרט משה רבינו ע"ה שזכה לשפע אלקי בחינת אור הפנים בשלימות כמו שכתוב כי קרן עור פניו וזכה בשלימות לקדושת שבעת הנרות, כי זכה לקדושת החוטם בשלימות שהוא בחינת יראה כנ"ל, על כן זכה להיות עניו שפל וסבלן ולא חרה אפו על בזיונו, כי יראה קשורה בענוה כמו שכתוב (משלי כ"ב) עקב ענוה יראת ה' ואמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי שבת א-ג) מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתא, ועל כן באמת אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ל"ג:) יראה לגבי משה מילתא זוטרתא היא, ושיבחה אותו התורה כאן במעלה היותר גדולה שהוא הענוה, וזכה לקדושת הפה עד שנאמר בו (במדבר י"ב) פה אל פה אדבר בו, וזכה לקדושת העינים עד שנאמר בו (שם) ותמונת ה' יביט, וזכה לקדש את אזניו עד שנאמר בו (שם) בכל ביתי נאמן הוא שגילה לו השם יתברך כל סודותיו כביכול:

שם מצורע חשוב כמת (נדרים ס"ד:) כי המת לאחר מותו אינו יכול להמשיך שכל הפנים בעולם כמובן לעיל בפנים, וכן מצורע דא סגירו דנהורא עילאה היינו אור הפנים כנ"ל, רק שהמת והניח ברכה אחריו שהם בניו שעוסקים הם שימשיכו שכל הפנים בעולם אז גם נשמתו עולה לאור הפנים כנ"ל אבל המת בלא בנים קשה לו לתקן אור הפנים כמובן לעיל בפנים והגם שהתורה מצאה לו גם כן תקנה לייבם את אשתו ואז זה הנפטר בלא בנים יחזור ויתגלגל בזה העולם, אף על פי כן הלא גם אז אתתיה אימיה ונמצא שאבד את בת זוגו, וממי יוליד בנים גם עכשיו אם לא שיהיה בבחינת פן יקדמנו אחר ברחמים וכו' כמבואר בפנים, וזהו שאמר אל נא תהי כמת וכאיזה מת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו היינו כמת בלא בנים רחמנא ליצלן, שמיתה כזאת היא עיקר בחינת סגירו דנהורא עילאה חס ושלום כנ"ל:

ולבאר בקצרה קשר הענין של אות ה' ו' ז' כי עיקר האדם הוא השכל והדעת כמבואר לקמן, ועיקר יצירתו היתה בשביל להשיג הדעת האמת של השגת אלקותו יתברך, ובהשגת הדעת הזה יש שני בחינות בבחינת אחור וקדם צרתני היינו השכל שאדם משיג אותו על ידי הקדמות והוא מכונה בשם אחור מחמת שבא באיחור הזמן שאחר ההקדמות, ויש שכל שבא לאדם רק על ידי שפע אלקים וזה מכונה בשם קדם בשם פנים והגם כי בשניהם יש צורך להעולם, כי גם מי שזוכה לשפע אלקי צריך להשתמש לפעמים גם בבחינת השכל השני, בפרט בשביל בחינת הולדה דהיינו בכדי שיוכל להלביש אור השגת שכלו באיזה לבושים בכדי שיוכלו גם שאר בני העולם ליהנות ממנו ולהטיב מטובו לאחרים (שזה ממש גם פירוש הפשוט של אחור וקדם צרתני בחינת יצירת האדם זכר ונקבה בשביל להוליד על ידה בנים ושתהיה לו לעזר), אף על פי כן עיקר שלימות תכלית האדם הוא לזכות לבחינת השכל הזה של השפע אלקי שהוא בחינת פנים בחינת המשכת אור הפנים בעולם

והנה כל זמן שהאדם חי הוא עוסק בזה להמשיך שכל הפנים בעולם על ידי מעשיו הטובים, ולאחר הסתלקותו אז צריך להשאיר בניו אחריו שיעסקו הם בזה (וזכר ונקבה דייקא כנ"ל) ועל כן תיכף בשעת הנשואין שהוא בשביל הולדת הבנים עוסקין אז בזה שזה בחינת קידושין וחופה וז' ימי המשתה כמבואר בפנים, וכשנפטר האדם מתאבלין עליו ז' ימי אבילות כדי שיעלה נשמתו לאור הפנים על ידי זה (ועיין לק"ת להאר"י ז"ל פרשה ויחי שז' ימי אבילות הם כנגד ז' בחי' מקיפין וכו') וזה גם כן בחינת הקריעה מה שקורעין על המת, כי המקיפין הנ"ל הם בחינת לבושין כמבואר בסוף המאמר, וזה קרע גימ' ש"ע כנגד ש"ע נהורין של אור הפנים בחינת המקיפין הנ"ל והנה הנפטר בלא בנים רחמנא ליצלן, נמצא שאין מי שיעסוק עכשיו אחריו בענין המשכת שכל הפנים בעולם, ונתנה התורה עצה לייבם את אשתו, ואזי יתגלגל הנפטר הנ"ל ויעסוק הוא בעצמו עוד הפעם בזה, ואם אין אחיו רוצה לייבם את אשתו צריכה לחלוץ נעלו (יש לומר שנוגע למה שכתוב בספר אוצרות חיים דף ק"כ בענין הנעל הנמשך גם כן מן החשמל והחשמל הוא סוד מלבוש של בחינת המקיפין כמבואר בסוף המאמר הזה, ועיין בתחלת פע"ח שער התפלה) וירקה בפניו ובזה הרוק הוא נכלם ועיקר הבושה הוא בפנים וכו' ועיין בסוף אות ז' שכתוב שם כי הכלימה אזיל סומקא ואתי חיוורא שזה בחינת לידה בחינת דם נעכר ונעשה חלב

ובזה יש להבין תוכן הענין כי מבואר בפנים שיש בחינת מקיף ובחינת מקיף למקיף, היינו כי מתחלה צריכין להמשיך המוחין מהעלם אל הגלוי מבחינת עבור לבחינת לידה ואז המוחין בבחינת מקיפין עדיין, ואחר כך צריכין להמשיך המוחין לפנים שזה בחינת השגת המקיפין בשלימות

והנה גם בהולדת הבנים שהוא רק בשביל המשכת המקיפין שכל הפנים יש גם כן בחינה זו בחינת עיבור ולידה ומוחין והנה כשמוליד בנים הוא רק בבחינת המשכת המקיפין שכל הפנים מהעלם אל הגילוי לבחינת לידה, אבל בחינת המשכת המוחין זה תלוי בבחירתם של הבנים עצמם אם יזכו לצעוק אל ה' עד שיהיו נולדין המוחין ויקדשו את השבעת הנרות עד שימשיכו המוחין לפנים, ועל כן זה היבם שלא רצה לייבם את אשת אחיו לא פגם רק בזה שלא השתדל להמשיך נשמת אחיו בעולם מהעלם אל הגילוי לבחינת לידה, אבל בענין המשכת המוחין עצמן אפשר שגם אם היה מייבם אותה והיה ממשיך נשמת אחיו בעולם, אף על פי כן לא היה זוכה אחיו להמשיך המוחין בבחירתו נמצא שעיקר הפגם של היבם היה בבחינת המשכת נשמת אחיו מהעלם אל הגילוי לבחינת לידה שהוא בחינת דם נעכר ונעשה חלב בחינת אזיל סומקא ואתי חוורא, על כן וירקה בפניו ובזה הרוק הוא נכלם והכלימה היא אזיל סומקא ואתי חוורא (ועיין לקוטי תורה פרשה כי תצא שבזה הרוק שרוקקת יוצא ממנה האי רוחא דשדי בגוה וכו' עיין שם נמצא שזה בעצמו הוא גם כן בחינת לידה, כי בתחלה היה נקשר בבטן אשתו ומצפה שיהיה תיקונו על ידי אחיו היבם ועכשיו יצא ממנה ויתתקן על ידי תחבולה אחרת שימצא לו השם יתברך ובזה אפשר לומר שזהו שהקפידו רבותינו ז"ל שיהיה רוק דווקא שהוא לבן ולא דם (ועיין לק"ת שם), כי הלידה הוא בבחינת אזיל סומקא ואתי חוורא כנ"ל):

שם אות ז', בין בתפלה בין בתורה כשנתעלם המוחין וכו' רוצה לומר כי יש שכל ומוחין בעבודת ה' שזה בחינת המוחין והחיות של תפלה, ויש שכל ומוחין של תורה כגון השכל של חידושי תורה ואפשר שזה כוונתו גם כן בסוף המאמר במה שהקשו כי יש מקיפין אצל השכל וכו' רוצה לומר בהשגת וידיעת השכל באלוקותו יתברך ובמדותיו יתברך ובהנהגותיו הקדושות שבזה נכלל גם כן בחינת המוחין של תפלה, ויש מקיפין להתורה רוצה לומר של הלכות התורה וסודותיה וכו':

שם סוף אות הנ"ל, צור ילדך תשי ר"ת של צעקתינו יודע תעלומות וכו' עיין בספר ברית מנוחה דרך ד' ששם צי"ת שבשם מ"ב מקורו מפסוק צור ילדך תשי מבואר לענינינו:

שם אות ח', זה מחמת שהמוחין והשכל של התורה והלימוד הזה הן בבחינת עיבור רוצה לומר כי אם היה המוחין כבר בבחינת לידה על כל פנים אף על פי שלא זכה עדיין להמשיכן לפנים והם עדיין בבחינת מקיפין אף על פי כן היה מבין בתורתו איזה חידוש, כי השכל הפנימי מקבל חיות מהמקיף הזה כמבואר באות ד' וכשאין מבין בה שום חידוש מסתמא אין המוחין עדיין גם בבחינת מקיף רק בבחינת עיבור בחינת מקיף למקיף וכו', ואז אין לדרוש אותה לרבים וכו' וכשזוכה להוליד המוחין ולהכניס אותם בפנים, אז מחויב לגלות הסגולה לעם סגולה ולהטיב מטובו לאחרים:

שם בסוף אות ט', נחמו נחמו היינו מקיף ומקיף למקיף שהידיעה הוא עיקר הנחמה וכו' רוצה לומר גם כן כנ"ל, כי שמולידין המוחין מבחינת עיבור בחינת מקיף למקיף לבחינת לידה בחינת מקיף לבד, זה גם כן כבר בחינת נחמה, כי ניתוסף בו ידיעה חדשה קצת על ידי שהשכל הפנימי מקבל חיות מהמקיף הזה, ואחר כך כשזוכה להמשיך המקיף לפנים שזה בחינת ידיעה שלימה אז עיקר שלימות הנחמה:

שם בסוף המאמר, ש"ע נהורין בגימטריא ב"פ אל במילואו כי אל הוא אור הפנים רוצה לומר כי ב' פעמים הקף בגימ' ש"ע ושני פנים הקף יש לומר שמרמז לבחינת מקיף ומקיף למקיף הנ"ל ועיין בכוונות אלול מבואר גם כן מענין ב' פעמים אל, כי עיקר הזמן לזה הוא בחודש אלול ובזה מובן גם כן סוד מה שהתפלל משה על רפואת מרים שנצטרעה על שפגמה כביכול בכבוד משה שהוא בחינת שפע אלקי אור הפנים על כן התפלל עליה אל נא רפא נא לה, אל דייקא שהוא בחינת אור הפנים ויש בענין זה של מרים עוד נפלאות גדולות, כפי הנשמע מאנ"ש שרימז בזה על בתו מרים ז"ל, שהיתה כלתו של הרב הגאון וכו' מוואלטשיסק ונסעה לארץ ישראל ונתייבמה שם וזה היה כמה שנים אחר פטירתו של רבינו הקדוש זצוק"ל, ויש בזה עוד ענינים הרבה ואיני בקי בהם בבירור כל כך לכן העתקתי רק ברמז קצת:

לענין המקיפים המבוארים במאמר הנ"ל שכל אחד ישיג לעתיד כפי טרחו בעבודת ה' וכו' אמר רבינו ז"ל שיש עובדות כאלו בזה העולם שזוכין על ידם שגם בעולם הבא יזכה בכל פעם לעלות מדרגא לדרגא ולהשיג בכל פעם מקיפין חדשים:

שם באות ט', הגדיל ה' לעשות עמנו, היינו הגדולה שעשה ה' עם העכו"ם הגדיל ה' לעשות עם אלה, היינו שהגדולה הזאת היתה לישראל (כי אז ידעו ויבינו אפילו העובדי כוכבים שגדולתם היתה לנו גדולה וכו') אמר המחבר שמעתי מאבי ז"ל שפירש בזה מאמר רז"ל במס' עבודה זרה ב: שיאמרו העובדי כוכבים לעתיד לבוא רבונו של עולם הרבה שווקים תקננו וכו' הרבה כסף וזהב הרבינו וכלם לא עשינו אלא בשביל ישראל וכו', לכאורה קשה איך יעיזו פניהם כל כך לומר שקר וכזב כזה בפני השם יתברך בעצמו שלא עשו הכל אלא בשביל ישראל אבל לפי הנ"ל מיושב היטב, כי אדרבא דייקא אז על ידי שיתרבה הדעת כל כך עד שגם הם ידעו ויבינו שהכל היה באמת רק לטובת וגדולת ישראל כנ"ל, ועל כן יהיה להם פתחון פה לומר כל זאת והקדוש ברוך הוא יאמר להם אמת הדבר שהכל נעשה רק לטובת ישראל אבל לא לזאת היתה כוונתכם כי הכל עשיתם רק לצורך עצמיכם וכו' כמבואר שם: