סימן כ״ב

מאמר חותם בתוך חותם נאמר ביום ב' יום חמישי לעשרת ימי תשובה שנת תקס"ה וראש השנה חל אז ביום ה' ו', ובשבת תשובה שלאחריו היינו מסופקים אם נזכה שיכנס מחדרו אלינו לישב עמנו בסעודה שלישית ולגלות לנו תורה, כי לא היה דרכו לישב עמנו בסעודה שלישית כי אם בעתים ידועים וכמבואר במקום אחר והיינו עומדים ומצפים סמוך לחדרו ובתוך כך פתח פתאום הדלת מחדרו בבהלה גדולה, וכל האנשים אשר עמדו שם בסמוך נפל עליהם פחד גדול ונבהלו ונשתוממו מאוד וקרא בתחלה שתבוא בתו הגדולה אליו ונכנסה תיכף לחדרו, והתחיל לדבר עמה מענין פטירת בתו הקטנה פיגא ז"ל, והתחילה שוב להכחיש ולהעלים, ואמר הלא כבר אני יודע האמת שנפטרה והוכרחה להגיד לו בפירוש ולא נכנס מחמת זה אלינו לסעודה שלישית, ונהג שעה אחת אבילות במוצאי שבת ואחר כך נכנס אצלינו לביתו הגדול ודיבר עמנו כדרכו, ואז שאל לאחד אם בכה בראש השנה, ואמר אז שעיקר מעלת הבכיה כשהיא מחמת שמחה, וגילה אז ענין הנפלא בשמך יגילון כל היום ר"ת בכיה כמבואר בסי' קע"ה ואמר אז שהיה לו אז (מה שקורין בלשון חסידות) הארה גדולה לומר תורה, אך על ידי זה הנ"ל נתבלבל הדבר, וסיפר שבתו הקטנה הנ"ל שנפטרה באתה אליו בקובלנא רבא וכו' (עי' פנים), ואז הוכרח לשאול עד שהודיעו לו כנ"ל וכו', ומחמת זה נתבלבל הדבר ולא אמר אז התורה הגדולה שהיה מוכן לומר כנ"ל:

ובחמלת ה' חסדו גבר עלינו וסיבב השם יתברך אחר כך שאף על פי כן לא אבדנו את התורה הזאת כי זכינו אחר כך ביום ב' שגילה לנו אז תורה גבוה ארוכה ורחבה ועמוקה מאוד והוא מאמר חותם בתוך חותם הנ"ל והמאמר הזה נאמר פתאום כי בתחלה ישב ודיבר עמנו כדרכו, ומקודם צוה לאיש אחד להביא לו שמן ופתילה לתקן לו נר של שמן זית, ואחר כך הדליק הנר בעצמו, כי כן היה דרכו כמה פעמים שהיה פתאום מדליק נר של שמן זית, והדבר היה מובן שהיה ממתיק דינים בזה ואז סמוך להדלקה והנר היה דולק סמוך לשולחנו, והוא ז"ל דיבר עמנו באימה גדולה ובתוך כך צוה להביא לפניו סליחה והביאו לפניו, ופתחה ואמר קצת מאיזה סליחה של יום כפור, והכל היה בפני כולנו שהיינו עומדים סביבו והוא ישב על כסאו סמוך לשולחנו בחדרו בתוך כך התחיל לדבר מגן עדן והגיהנם שהגן עדן והגיהנם הם בזה העולם וכו', ונכנס מענין לענין עד שגמר כל המאמר חותם בתוך חותם הנ"ל, ונשתהה המאמר בערך ארבעה שעות, וכל מה שעבר אז אי אפשר לספר בכתב, אשרי השעה אשרי הרגעים שזכינו לעמוד לפניו, ואחר כך בשבת אחר סוכות אמר שבשביל התורה הזאת נתן אלף אדומים לשומר הפתח למעלה במקום שהיה שם וכו' כמבואר במקומו:

כשאמר אז שכל הקולות הם בחינת עזות, אמר אז שאפילו קול קישקוש המטבעות של נתינת הצדקה הוא גם כן בחינת עזות דקדושה וכו'

כשאמר הענין של מאמר רז"ל (ראש השנה כ"ז:) התוקע בבור וכו' עיין שם מענין התגלות סוד קול ההברה וכו' אז אמר בעצמו שיש בזה קשיא לכאורה, כי שם מבואר שמי שאינו בבחינת בשר אינו יכול לשמוע הקול בעצמו כי אם קול ההברה, ואיך אמרו רז"ל אותם העומדים בחוץ ופירש רבינו ז"ל שרוצה לומר אותם שאינם בבחינת בשר ואף על פי כן אמרו אם קול שופר שמע יצא וכו' וקשה על זה לכאורה הלא הוא ז"ל ביאר בעצמו למעלה שאותם שאינם בבחינת בשר אי אפשר להם לשמוע הקול דקדושה בעצמו שהוא בחינת קול שופר ואינם שומעין רק קול הברה, כך דיקדק הוא ז"ל בעצמו ולא ביאר הענין לתרץ הדבר בפירוש, רק אמר בשיחתו הקדושה הלא גם כן אין מבינים ענין הנ"ל, אך מדבריו מובן שיש בזה דברים בגו והנראה מדבריו הוא שגם מי שאינו זוכה עדיין להיות קרוב להנשמה ולהצדיק האמת בבחינת בשר הנ"ל, אף על פי כן אם יכריח עצמו הרבה ויטה אזנו היטב בכח גדול לשמוע קול הנשמה וקול הצדיקים אמתיים, יש לו גם כן תקוה לשמוע הקול דקדושה בעצמו רק שצריך להטות אזנו היטב, והוא ממש כמו לענין דין הנ"ל בפשיטות לענין קול שופר, שאותם העומדים בפנים בודאי שמעו קול שופר וכמבואר בשולחן ערוך, רק אותם העומדים בחוץ הם צריכים הבחנה אם קול שופר שמעו או קול הברה, כמו כן גם כן לענין מה שפירש רבינו ז"ל אותם העומדים בחוץ שאינם בבחינת בשר הם צריכים לדקדק היטב לידע אם קול שופר שמעו או רק קול הברה, אבל אם יכריחו עצמן מאוד ויטו אזנם היטב היטב יוכלו גם הם לשמוע הקול דקדושה בעצמו ולא קול הברה אבל מי שזוכה שהוא בבחינת בשר, זה אין צריך הבחנה כלל, כי בוודאי ישמע בחינת הקול שופר שהוא הקול דקדושה בעצמו וכו' כך נראה לפי עניות דעתי (כל הנ"ל בענין המאמר הנ"ל הועתק מספר חיי מוהר"ן):

ועיין עוד בספר חיי מוהר"ן הנ"ל בענין הסיפורים וענינים שהיה בשבת הנ"ל שאחר סוכות, שהיה הפארשפיל של הנשואין של בתו מרים ז"ל הנ"ל, ומבואר שם שסיפר אז שבאותו הראש השנה נתנו לו עקספענץ אלף אדומים אחר כל ההצטרכות (היינו שנתנו לו מלמעלה שפע הזאת לבד מההצטרכות שלו על כל השנה), והיה במקום שהיה, והוא אוהב תורה מאד, והיה שם מקום שאמרו שם תורה גבוה מאוד והלך לשם ועמד שם שומר על הפתח וכו' ונתן לו האלף אדומים (היינו השפע הזאת), ונכנס לשם ושמע מה ששמע וכו', ומאמר חותם בתוך חותם הנ"ל הוא מאותו התורה של המקום הנ"ל, רק הוא מעט ומקצת וכו' עיין פנים:

שם במאמר הנ"ל סוף אות ה', היום הזה זה בחינת קול שופר שמצוותו ביום בבחינת יענך ה' ביום צרה וכו' לכאורה אינו מובן כלל, ואפשר דרוצה לומר כי במזמור זה יש ע' תיבין כנגד ע' קלין של היולדת, שהם בחינת כלליות הקולות דקדושה, וכמובן בסי' כ"א ובסי' ל"ו ועל כן גם כאן שמבאר שלשבר העזות דסטרא אחרא הוא רק על ידי קולות דקדושה זה גם כן בכלל יענך ה' ביום צרה על ידי הקולות הנ"ל או יש לומר שסמך על סוף המזמור הנ"ל שסיים יעננו ביום קראינו שנענין על ידי קריאת הקולות דקדושה:

וכן מובא גם בכוונות יענך ה' ביום צרה ר"ת בגימטריא יב"ק, וכן יעננו ביום קראינו ר"ת יב"ק, נמצא שיש להם סמך זה לזה או יש לומר כפשוטו דרוצה לומר כי יענך ה' ביום צרה הוא על דרך מאמר הכתוב (תהלים קי"ח) מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה, שזה בחינת תקיעת שופר כמובא בכוונות, ומובא גם כן בדבריו ז"ל במאמר פתח ר' שמעון סימן ס' ועי' זוהר בשלח דף ס' בענין מן המצר הנ"ל לענין תקיעת שופר ועיין זוהר ויקהל קצ"ו:

בענין וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם וכו', גם כן לענין תקיעת שופר

אך אף על פי כן לבאר קצת מה שמכנה ענין תקיעת שופר בתיבת היום הזה מחמת שמצוותו ביום, יש לומר דרוצה לומר על דרך מאמר רז"ל (ראש השנה כ"ח) לילה לאו זמן שופר ולענינינו יש לרמז בזה, כי כל זמן שהאדם משוקע לגמרי בחושך חס ושלום אז אינו מרגיש בצרת נפשו כלל, והוא כאבן דומם חס ושלום, ואינו מתאנח וצועק על צרת נפשו כלל וכעין שפירשו הקדמונים ז"ל (שמות ב) וימת מלך מצרים אז ויאנחו בני ישראל מן העבודה, כי התחילו להרגיש בצרת נפשם, מה שאין כן קודם לזה היו מונחין בשפלות ומרירות כזה עד שלא היו מתאנחין וצועקין כלל נמצא שבחינת הקול שופר שהוא בחינת מקול אנחתי היא גם כן כבר איזה צמיחת קרן ישועה, מאחר שמרגיש כבר בצרת נפשו וצועק לה' העונה בעת צרה וזה בחינת מה שתקיעת שופר מצוותו ביום דייקא, היינו כשנמשך עליו איזה הארה מהנשמה והדעת להרגיש בצרתו איך שעזות הגוף וערלת בשר גבר כל כך עד שאינה יכולה הנשמה להתקרב להגוף, אז מתאנח וצועק על זה ובאמת האנחה והצעקה עצמה הוא גם כן כבר מצד הארת הנשמה שמרחמת על הגוף גם כן ורוצה להאיר בו, ועל כן הוא בבחינת אור יום בחינת תקיעת שופר שמצוותו ביום, רק שהארה זאת הוא בחינת אור היום בתחילתו, ועל ידי האנחה והצעקה עצמה זוכה לשבר עזות הגוף ולמול ערלת בשר, ואז יוכל לקבל אור העצם שהוא הארת הנשמה בשלימות:

שם אות ז', מענין קול הברה וכו' אם עונינו ענו בנו וכו' לבאר הענין קצת נראה לעניות דעתי, כי כל היסורים והצרות ששולח השם יתברך על האדם חס ושלום בפרט או בכלל, הכל הוא רק בכדי לשבר על ידי זה עזות הגוף ולעוררו בתשובה, בכדי שתוכל הנשמה להתקרב אליו ולהאיר לו אשר זה שלימות תכליתו, ועל כן כשבאין יסורים על האדם אז אין עצה וכו' רק לצעוק אל ה' וכו' כמו שכתוב ויצעקו וכו', כי על ידי הקולות של הצעקות ממילא נשבר עזות הגוף ואז ניצולין ממילא מכל הצרות אמנם לפי זה צריך להיות הצעקה העיקר רק על ענין זה שגבר עזות הגוף כל כך עד שאין הנשמה יכולה להתקרב אליו ונתרחק מהשם יתברך על ידי זה מאוד, וזה גרם כל הצרות בגשמיות בכדי לשבר על ידי היסורים על כל פנים עזות הגוף נמצא מובן ממילא שצריכין לצעוק רק על זה, מה שאין כן אם אינו נתעורר בתשובה על ידי היסורים להשתדל מעתה לשבר עזות הגוף ושיהיה כל צעקותיו על ענין זה, רק גם בשעת היסורין הוא צועק רק להנצל מן היסורין עצמן ושיהיה לו פרנסה בריוח וכל טוב, על זה אמרו רז"ל בתיקונים (תיקון ו) צווחין ככלבין הב לן חיי הב לן מזוני, ככלבים דייקא בחינת והכלבים עזי נפש, כי חסרון הפרנסה ושאר היסורין כיוצא בזה בא רק לשבר עזות הגוף, וכאן שאינו נתעורר על ידי זה לצעוק הוא גם כן על זה לשבר עזות הגוף רק הוא צועק כפשוטו על חסרונותיו, נמצא שהצעקות אלו בעצמן הם גם כן רק מבחינת עזות הגוף שזה בחינת צווחין ככלבין הנ"ל

והנה רבינו ז"ל גילה לנו בזה מאין נמשך בחינה זאת, שגם בשעת הצעקה הוא צועק רק על חסרונותיו בגשמיות ולא על התכלית האמת שרק בשביל זה באו עליו היסורים ענין זה בא מחמת שהנשמה נתרחקה כל כך מהגוף, והגוף גבר בעזות כל כך עד שאינו בבחינת בשר להנשמה שהוא בחינת העצם, על כן אפילו כשנתעורר איזה קול דקדושה שהוא קול הצעקה שהוא בעצמו צועק, וכל הקולות דקדושה נמשכין רק מצד הארת הנשמה כנ"ל אבל מחמת שנתעורר כנגדו קול הברה שהוא קול המחבלים שנבראו על ידי עוונותיו, והם צועקים גם כן הב לן חיי הב לן מזוניה, וכשאין מתגבר ומתעורר קול דקדושה אז הם נחים אבל כשנתעורר קול דקדושה שהוא קול הצעקות הנ"ל, שעל ידם זוכין לשבר עזות הגוף, וכשיזכה לזה לשבר עזות הגוף בשלימות אזי ממילא יהיו כלין ואובדין כל המחבלין הנ"ל על ידי תשובתו השלימה, על כן הם נתעוררין אז לקטרג עליו ולצעוק כנגדו בקולותיהם הב לן חיי הב לן מזוני, ובזה מבלבלין את דעתו עד שגם הוא בעצמו אינו זוכה לשמוע הקול דקדושה שלו רק קול הברה היינו שגם הוא אינו צועק על ענין התכלית האמת שיזכה לשבר עזות הגוף ולקבל הארת הנשמה בשלימות, רק גם הוא צועק רק על חסרונותיו הגשמיות וצרכי גופו, ואז הקולות שלו בעצמן הם בחינת עזות הגוף בחינת צווחין ככלבין הנ"ל שזה בחינת שאינו שומע הקול דקדושה רק הקול הברה שהם הקולות של המחבלים הנ"ל, על כן אינו מתעורר בתשובה בצעקתו רק צועק למלאות חסרונות הגוף וממילא מובן כפי הנ"ל כי על ידי הקולות כאלו קשה להנצל מן היסורים ולקבל ישועה, כי עיקר הישועה שבאה על ידי הצעקות הוא מחמת כי על ידי הצעקה עצמה נשבר עזות גופו וממילא אין צורך להיסורים וניצול מהם, מה שאין כן על ידי הקולות הנ"ל שהוא בחינת ששומע רק הקול הברה, והם בעצמם בחינת עזות הגוף, ואיך יהיה ניצול על ידם מהיסורים שבאו עליו רק בשביל לשבר עזות גופו וזה שצועק ירמיה הנביא על ענין זה (ירמיה יד) אם עוונינו ענו בנו שהעוונות צועקין בתוכינו שזה בחינת הקול הברה הנ"ל, ועל ידי צעקות כאלו בוודאי קשה לקבל ישועה כנ"ל, אף על פי כן ה' עשה למען שמך ותרחם עלינו למענך לבד

אך אף על פי כן יש להבין, אם כן מאחר שהגוף עז כל כך עד שאינו נשבר עזותו על ידי הקולות רק אדרבה הקולות בעצמן הם רק על צרכי גופו לבד, ואם כן אם השם יתברך ירחם עלינו למען שמו לבד ויושיע לנו גם בגשמיות, ויסיר ממנו כל היסורין, ואזי בוודאי יתגבר הגוף בעזות יתירה עוד, ואם כן קשה וכי זה הוא הרחמנות באמת שירחם עליו ה' למען שמו והוא ישאר בעזות גופו לעולם חס ושלום, ועל כן ההכרח לומר שירמיה התפלל עצמו על זה שיעשה השם יתברך למען שמו בדבר זה עצמו, ויתן בלבנו שנזכה להטות אזנינו היטב לקול דקדושה בעצמו ולא לקול ההברה, ואף על פי שאין אנחנו בבחינת בשר אף על פי כן נזכה לשמוע הקול דקדושה בעצמו שהוא רק מצד הארת הנשמה, ועל ידי זה יהיה נשבר עזות הגוף ואז ממילא ננצל מכל היסורים, ונזכה לקבל ישועה שלימה גם בגשמיות כנ"ל (ויש לומר עוד שזהו שדרשו רבותינו ז"ל הובא בפירש"י שם עשה למען שמך המשותף בשמינו, כי ידוע שהשם של האדם מורה על חיותו ונשמתו בבחינת (סראשית ב) נפש חיה הוא שמו, והנה הנשמה יריאה להתקרב אל הגוף כשהוא עז וחזק בתאוותיו, כי תוכל ללכוד בעזות ותוקף הגוף כמבואר באות ה', מה שאין כן השם יתברך כביכול אינו מתיירא מזה כמו שדרשו רבותינו ז"ל (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"א) על פסוק (שמות י"ב) ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך וכו', ואם כן עשה למען שמך המשותף בשמינו היינו בנשמותינו, והמשך עלינו הארה משמך הקדוש והנורא שהארה זו תוכל להאיר גם בגוף שהוא עז וחזק מאוד, עד שיהיה נשבר העזות שלו ויקבל אור הנשמה) ובזה מובן ומיושב הדיקדוק הנ"ל בענין זה באות ג' בשם רבינו ז"ל בביאור יותר, כי גם העומדים בחוץ יכולין לשמוע קול שופר על ידי זה שיצעקו על זה בעצמו, בבחינת אם עוונינו ענו בנו ה' עשה למען שמך וכנ"ל:

שם וכן לענין החכם אם אינו בבחינת בשר להחכם אז אינו שומע רק הקול הברה היינו קול העוונות וכו' היינו שאינו שב בתשובה על ידי התוכחה של החכם, רק אדרבא נופל בדעתו על ידי זה ביותר ומתגרין בו העוונות ועזות גופו ביותר חס ושלום:

וכפי זה יש לפרש גם לעיל כפשוטו ובדרך קצרה, כי כשנתעורר קול דקדושה אזי תיכף נתעורר כנגדו קול הברה היינו הקול של העוונות שצועקין כנגדו ומקטרגין עליו, ואז אם אינו בבחינת בשר להנשמה קשה לו לשמוע הקול דקדושה (הן של עצמו הן של החכם) שהוא בחינת קול שופר בחינת עזות דקדושה שהיא בחינת שמחה (כמבואר בפנים), שזה בעצמו גם כן בחינת מה שעיקר מעלת הבכיה היא כשהיא מתוך שמחה כנ"ל, ועל ידי כל זה נשבר עזות הגוף עזות דסטרא אחרא אבל אם אינו זוכה אזי אינו שומע רק הקול הברה, היינו הקול של העוונות שמקטרגין עליו וצועקין כנגדו, היינו שבאין אז על דעתו ומחשבתו כל עוונותיו ומבלבלין את תפלתו וצעקתו ונחלש דעתו ביותר, ואז מתגבר עליו העזות דסטרא אחרא ביותר, ואז צריכים להתפלל שירחם עלינו השם יתברך רק למען שמו לבד, שזה בחינת אם עונינו ענו בנו ה' עשה למען שמך וכנ"ל:

שם אות ח', וכשהבשר בבחינה הזאת אז (ישעיה מ"א) ולירושלים מבשר אתן וכו' יש לומר דרוצה לומר, כי כשזוכה לבחינת בשר הבחינה הזאת הוא כמו בחינת מבשר על בנין ירושלים (ישעיה א) קריה נאמנה, כי מתחילה היה רחוק מאוד מבחינה זו מאחר שהיה רחוק כל כך מקדושת נשמתו ומקדושת הצדיק עד שלא היה נשמע לו הקול דקדושה כלל, אם כן במה יזכה לשבר עזות גופו עזות דסטרא אחרא, ולהתקרב אל הרועים דקדושה ולהשלים את האמונה, אבל עכשיו שזכה לבחינת בשר בוודאי יזכה לשמוע הקול דקדושה וכו', ועל ידי זה יזכה לשלימות האמונה בחינת בנין ירושלים, נמצא שבחינת בשר הוא בחינת מבשר לירושלים כנ"ל:

ועיין משלי י"ד חיי בשרים לב מרפא ופירושו מלשון בשר, ורבותינו ז"ל במדרש וירא פ' נ"ז דרשו מלשון בשורה, ועיין מדרש נשא פרשת י"ד ולהג הרבה יגיעת בשר, אם יגעת הרבה בדבריהם הקדוש ברוך הוא נותן לך לב בשר וכו' מבשרך בשורות טובות וכו' מכוון ביותר לענינינו:

ענין תורת ה' ותפלת ה' שבאות י' שזה בחינת בראשית ברא וכו' כמבואר שם, הגם כי הדברים גבוהים ורמים מאוד ומופלא מאתנו לגמרי, אף על פי כן נראה לעניות דעתי לקרב אל השכל קצת, כי באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא, והקדוש ברוך הוא מנהיג עולמו על פי התורה, וכמובן באות א' גם כן שגזר דין צריך להיות דין תורה, ובחינת ההנהגה זו היא על פי תורת ה', והשם יתברך רב חסד ומטה כלפי חסד וכל מה שיכול לזכות את ישראל על פי תורת ה' בוודאי מזכה אותם, אף על פי כן מגלה הדין לבחינת לימודי ה' בכדי שילכו להוכיח את ישראל ולהחזירם למוטב כדי להמתיק הדין ואך יש גם כן בחינת תפלת ה' שהוא בחינת קודם הבריאה, היינו שלפעמים השם יתברך מתפלל כביכול, היינו שממשיך ומעורר רחמים כאלו שהם כביכול למעלה מבחינת תורת ה' שעל ידה הנהגת הבריאה כי אף שמבואר בפנים שגם תורת ה' ממש הוא למעלה מבראשית נקודת הבריאה, היינו שאין לכלל מדריגת הנבראים השגה בה מאחר שהוא תורת ה' ממש, אך אף על פי כן השם יתברך מנהיג את הבריאה על פי בחינת תורת ה', אך מחמת רוב רחמיו וחסדיו הוא מתפלל גם כן וממשיך על ישראל רחמים כאלו שהם למעלה מבחינה זו ומי שזוכה להכלל באין סוף ממש כביכול למעלה מראשית נקודת כל הבריאה שאז תורתו תורת ה' ממש ותפלתו תפלת ה' ממש, אז גם הוא יכול לעורר ולהמשיך בחינת רחמים הנ"ל שהם כביכול למעלה מבחינת תורת ה' אך מאחר שאי אפשר לו להיות בבחינת הכלליות הנ"ל באין סוף יתברך בביטול גמור ובתמידות כדי שלא יתבטל ממציאותו לגמרי, רק שבחינת הכלליות הזה צריך להיות בבחינת רצוא ושוב וכמבואר גם כן בסי' ד' מאמר אנכי וכו' וגם כי הלא נראה בחוש שאף על פי כן עדיין הוא בכלל הנבראים, על כן כשזוכה להמשיך ולעורר על ישראל רחמים על ידי תפלתו שהוא בחינת תפלת ה', אז נעשה גם בחינת ההנהגה של רחמים אלו בבחינת תורת ה', מאחר שזכה אחד מכלל הנבראים להמשיך ולעורר רחמים כאלו, אז גם רחמים אלו נעשים ונכללים בבחינת תורת ה' ואפשר שגם אלו הרחמים שהשם יתברך בעצמו מעורר וממשיך על ידי תפלתו כביכול, מאחר שכבר נמשכו רחמים כאלו בהנהגת הבריאה, אולי שגם הם נכללים אז בבחינת ההנהגה של תורת ה', ואז השם יתברך מתפלל ומעורר עוד רחמים גדולים ביותר וכן בכל פעם עד אין סוף כי רחמיו יתברך רבים וגדולים מאד עד אין סוף ממש, וכמו כן גם אלו הצדיקים שזוכין לתורת ה' ולתפלת ה' ממש, אז הרחמים שמעוררים וממשיכים על ידי תפלתם נעשים ונכללין אז בבחינת תורת ה', ואז עולין עוד ממדריגה למדריגה בבחינת הכלליות באין סוף בעצמו, כי בכל פעם ממשיכין על ידי תפלתם שהוא בחינת תפלת ה' ממש רחמים גדולים גבוהים ועצומים ביותר, וגם מהרחמים אלו נעשין אז בחינת תורת ה', ומתפללין עוד וממשיכין עוד רחמים גדולים ביותר, וכן עד אין סוף ממש כביכול ובזה מיושב מה שלכאורה אינו מובן בענין אלו הצדיקים שזכו ליכלל באין סוף ממש, עד שתורתם תורת ה' ותפלתם תפלת ה' ממש, אם כן מה עושין אחר כך כי בוודאי גם אחר כך צריכין לילך ממדריגה למדריגה מבחינת נעשה ונשמע זה לגבוה ממנו, ואיך שייך זה אז מאחר שכבר השיגו תכלית מדריגת בחינת הנעשה ונשמע הגבוה מעל גבוה שהוא בחינת נעשה ונשמע של השם יתברך בעצמו שהוא בחינת תורת ה' ותפלת ה' ממש אך כפי הנ"ל מובן קצת, ויראתי להאריך עוד בדברים וענינים נשגבים כאלו, ואם שגיתי חס ושלום והוא רחום יכפר:

ועיין בשער ההקדמות ע"ה: שכתב, כי המלכות של אצילות נעשה בחינת אין סוף אל הבריאה וכו' וגם ידוע כי כל עולם ועולם כלול מבחינת עשיה יצירה בריאה אצילות וכו' ועיין זוהר נח ס"ה וכל אינון נהורין וכו' כולהו איקרון אין סוף וכו' ע"ש עוד ובכמה מקומות שם:

שם סוף אות י"א, העונשים של כל הדברים החליף אברהם אבינו על שיעבוד מלכיות אך עונש העזות נשאר בגיהנם יש לומר שזה כי מאחר ששיעבוד מלכיות בעצמן הוא גם כן רק על ידי עזות מלכותא בלא תגא, על כן אי אפשר שיהיה העונש של עז פנים על ידי שיעבוד מלכיות רק על ידי גיהנם בחינת עז פנים לגיהנם:

שם, על ידי שפגם בעזות יכול לבוא לקלקול אמונה וכו' עיין סוטה ל"ב: לענין שעירת חטאת דעבודה זרה, התם ניכסוף וליזיל כי היכי דנכפיר ליה, היינו מאחר שבוודאי פגם בעזות על כן תיקונו על ידי הבושה שמתבייש:

שם בסוף המאמר ממש, בענין כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו אוי לאותה בושה וכו' כבר דקדקנו בזה לעיל בסי' ו' במאמר קרא את יהושע, וכי שייך לומר שזה יהיה השכר של עולם הבא מה שכל צדיק יתבייש בפני חבירו, עיין שם מה שביארנו בזה וכפי ענין המאמר זה חותם בתוך חותם הנ"ל יובן גם כן כי מבואר באות י"א שלעלות ממדריגה למדריגה צריך להיות ירידה קודם העליה והפירוש הפשוט כי מאחר שגם מדריגתו הראשונה היתה מדריגה טובה וטוב לו גם במדריגה זאת, על כן צריך להיות לו ירידה ועל ידי זה מתחזק ביותר לעלות מירידתו עד שעולה במדריגה גבוה יותר ממדריגתו הראשונה, ועל כן לעתיד שאז לא שייך שום ירידה ממש ממדריגתו מאחר שנתבטל הבחירה, על כן יהיה כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו ואוי לאותה בושה ועל ידי זה יתחזק לעלות ביותר, כי לעתיד יהיה כולו תשובה כנ"ל באות י"א עצמו והתשובה הוא שיזכו בכל פעם להשגה יתירה כמבואר בסימן ו' הנ"ל ואיך יזכו לעלות להשגה יתירה בלי ירידה מקודם אך על ידי הבושה הנ"ל יתחזק לעלות להשגה יתירה ביותר כנ"ל:

עוד יש לומר כפשוטו ממש, כי כבר מבואר לעיל שבחינת נשמע בחינת נסתר בחינת תורת ה' הוא בחינת בראשית מאמר השלם בחינת יראה בחינת בושה בחינת חכמה עילאה עדן עילאה נמצא שאדרבא הבושה והכלימה שכל צדיק יתבייש בפני חבירו הגבוה ממנו במדריגה זו הבושה בעצמה היא בחינת עדן עילאה בחינת ובושת פנים לגן עדן כמבואר בפנים ואפשר שעל ידי הבושה זו בעצמה שמתבייש לפני המדריגה גבוה, על ידי זה זוכה לשמחה ולעזות עד שמתגבר לעלות גם הוא למדריגה זאת כנ"ל ועי' בליקוטי הלכות, הלכות נשיאת כפים ה"ד:

שם בענין אלעזר זעירא וכו' היינו שחשדוהו שיש לו גדלות וכו' ובגמרא מבואר להדיא סבר יוהרא הוא, ומבואר על פי מאמר רז"ל ב"ב דף צ"ו כל המתגאה וכו' אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא שנאמר גבר יהיר ולא ינוה וכתיב התם אל נוה קדשך, מבואר שעל ידי גדלות ויוהרא אין זוכין לכנוס אל נווה קדשך שהם בחינת השבעה רועים שהם כלליות הקדושה שעל ידם נשלם האמונה הקדושה שהוא בחינת ירושלים כמבואר בפנים:

שם בענין שכל העולם אחד מששים בגיהנם עיין תענית י' כל העולם אחד מששים בגן וגן אחד מששים לעדן ועדן אחד מששים לגיהנם, וצריך לומר דרוצה לומר גם כאן כל העולם היינו עם הגן ועדן הם אחד מששים לגיהנם, והיינו כי זה שפגם בעזות דקדושה שהוא נמשך בשרשו מבחינת הגן ועדן כמבואר בפנים על כן עונשו לירד לגיהנם שהוא ההיפוך ממנו והוא ששים פעמים כמותו (ועי' ברכות דף נ"ז שאש שלנו הוא אחד מששים לגיהנם ועזות הוא מיסוד האש כידוע):

בענין המבואר שם באות ד' ובאות ה' שכל הקולות הם בחינת עזות ועל ידי זה נשבר עזות הגוף עזות דסטרא אחרא וזוכה להתקרב אל הרועים דקדושה, ואחר כך באות ט' מבואר שלבוא לעזות דקדושה הנ"ל הוא על ידי שמחה היינו על ידי נעשה ונשמע וכו' הענין הוא לעניות דעתי, כי כל הקולות דקדושה הם בחינת עזות דקדושה, היינו שהם מבחינה הזאת כמו שכתוב (תהלים ס"ח) הן יתן בקולו קול עוז, ועל כן על ידם נשבר עזות דסטרא אחרא אבל לבוא למדה זו של עזות דקדושה בעצמה בשלימות הוא על ידי שמחה בבחינת (נחמיה ח) כי חדות ה' היא מעוזכם, והשמחה הוא מבחינת נעשה ונשמע שהוא בחינת תורה ותפלה נגלה ונסתר, ועיקר שלימות השמחה היא מבחינת הנשמע שהוא בחינת תפלה בחינת יראה, היינו שעיקר שלימות השמחה שהיא בחינת עזות דקדושה זוכין על ידי שאין האדם רוצה לעמוד על מדריגה אחת בעבודת ה', שהמדריגה הזאת שהשיג כבר ועומד בה עכשיו היא בחינת נעשה בחינת תורה אצלו, רק משתוקק בכל פעם להשיג את הנסתר ממנו ולעלות בכל פעם למדריגה גבוה ביותר, שזה בחינת נשמע בחינת נסתר בחינת תפלה בחינת יראה בחינת בושה, כי לא השיג עדיין המדריגה הזאת והיא בבחינת אין סוף אצלו נגד מדריגתו שהוא עומד בה אך אף על פי כן הוא נכסף ומשתוקק בכל לבו לבוא למדריגה זו הגבוה ממדריגתו, ומתפלל על זה ומתדבק אליה בדביקות גדול ובביטול גמור וביראה ובושה גדולה, כי מתבייש מאוד לפני מדריגה זו הגבוה ונסתר ממנו ונכסף ומשתוקק מאוד לבוא אל מדריגה הזאת ולהכלל בה, ועל ידי היראה ובושה הגדולה הזאת דייקא זוכין לשמחה בבחינת (תהלים ב) וגילו ברעדה, שזה בחינת השמחה של שני העדיים של נעשה ונשמע בחינת (ישעיה ל"ה) ושמחת עולם על ראשם, כי נעשה ונשמע הוא בחינה הזאת היינו שנעשה לעת עתה מה שאנו יכולים לעשות ולקיים כפי מדרגתינו שאנו בה עכשיו (רק שאם נאמר בדעתינו שכבר השגנו השלימות במדריגה זו זה עיקר חסרון השלימות, כי עיקר השלימות באין סוף יתברך, על כן אפילו מי שזוכה לשלימות אמיתי שאין שלימות אחריו בכל הנבראים יותר מזה ואז אין לו להתבייש משום נברא, אף על פי כן יש לו להתבייש עדיין מהקדוש ברוך הוא בעצמו, כי גם הוא יתברך מקיים התורה ומתפלל וכו' כמבואר בסוף המאמר) ונשמע היינו שנכסף ומשתוקק תמיד בדביקות גדול ובכל לב, כי שמיעה בלבא תלייא (כמבואר באות ט') לשמוע ולהשיג את בחינת המדריגה הגבוה ממדריגתינו והנסתר מאתנו, וכן בכל פעם עד אין סוף ממש ובחינה הזאת של הנשמע הוא עיקר השלימות של בחינת הנעשה ונשמע לכל אחד כפי מדריגתו, כי הבחינה הזאת היא עד אין סוף כנ"ל על כן משם עיקר השמחה, ועל ידי שמחה הזאת זוכין לעזות דקדושה כל אחד לפי מדריגת הנעשה ונשמע שלו ומי שהוא במדריגה קטנה עדיין שלא זכה עדיין לשבר עזות גופו בשלימות, זוכה על ידי הנ"ל לצעוק קולות דקדושה ולהתאנח מאוד על שפלות מדריגתו, והקולות הם גם כן בחינת עזות דקדושה ועל ידי זה נשבר העזות דסטרא אחרא וכן על ידי שמתגבר לצעוק קולות דקדושה, וכן על ידי קולו של החכם האמיתי, על ידי זה נמשך עליו הארה מבחינת העזות דקדושה שזוכין על ידי השמחה של בחינת נעשה ונשמע, ועל ידי זה נשבר העזות דסטרא אחרא, וזוכה להתקרב אל הקדושה ולבנין ירושלים קריה נאמנה

ומה מתקו בזה הענין הנ"ל דברי רז"ל שדרשו על פסוק שמע ישראל וכו' (הובא לקמן בסי' ק"כ) משל למלך וכו' כך הקדוש ברוך הוא קידש את ישראל בנעשה ונשמע, אבדו את נעשה שעשו את העגל, אמר להם משה אבדתם את נעשה שמרו ונשמע הוי שמע ישראל וכו' עד כאן כי באמת ענין הנשמע היינו שלא להסתפק במדריגתו רק להשתוקק בכל פעם לבוא למדריגה הגדולה מזו, זה הענין עולה עד אין סוף ממש כנ"ל, וכן הוא יורד עד אין תכלית גם כן, כי מי שדרכו להסתפק במדריגתו שהוא בה אזי כשיורד ממדריגה זו גם כן למדריגה פחותה ממנה עוד אזי הוא מסתפק גם במדריגה זו הפחותה, וכן על ידי זה עצמו יוכל להיות יורד חס ושלום בכל פעם למדריגה הפחותה ביותר וכמו שפירשו הקדמונים ז"ל על פסוק אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה, היינו שצריך האדם להשכיל על דרכיו להשתדל לעלות בכל פעם ביותר במדריגת עבודת ה', כי באם לאו יורד חס ושלום למטה בכל פעם עד שיוכל לירד עד שאול חס ושלום, כי האדם אינו עומד על מדריגה אחת, ואם אינו עולה הוא יורד חס ושלום אבל מי שהוא במדריגת נשמע הנ"ל אזי אפילו כשעומד על מדריגה גבוה ביותר בעבודת ה' אינו מסתפק בזה רק רוצה לעלות עוד יותר, ולא עוד אפילו יורד חס ושלום גם ממדריגתו הראשונה אז בוודאי אינו מסתפק עצמו במדריגה זו שירד אליה, רק מצפה שיעלה מירידתו זו למדריגה גבוה ביותר ממדריגתו שהיה בה קודם הירידה, ושהירידה זו תהיה תכלית העליה בחינת (הושע י"ד) כי כשלת בעונך המבואר באות י"א שזה בחינת אבדתם את הנעשה, היינו שירדתם גם ממדריגה זו שהייתם בה מקודם על כל פנים שמרו את נשמע, ואז תצפו לעלות ממדריגת ירידתכם ולא עוד שאפשר שעל ידי זה תתהפך הירידה לתכלית העליה ותזכו על ידי זה לבחינה הגבוה ממדריגתכם הראשונה שהיתה הבחינה הזאת גם קודם הירידה בבחינת נשמע אצליכם, ועכשיו תזכו להגיע אליה ולהשיג אותה:

בענין המבואר במאמר זה שצריכין לעלות בכל פעם ממדריגה למדריגה ולעשות מהנשמע שהוא בחינת תפלה נעשה שהוא בחינת תורה ובלקוטי תנינא מבואר שצריכין לעשות מתורה תפלה דהיינו כשלומד בספר איזה ענין עבודת ה' או שומע איזה דרך בעבודת ה' מצדיק אמת אזי יעשה מזה תפלה ויתפלל להשם יתברך שיזכה גם הוא לכל זה וכו' עיין בזה בלקוטי הלכות או"ח ר"ח הל"ה וביו"ד הל' ס"ת הל"ב ובחו"מ הל' מתנה הל"ה שביאר, כי באמת שני הענינים הכל אחד, כי כשעושה מהתורה תפלה היינו שמתפלל לקיים מה שנאמר בה בשלימות המעשה ובשלימות הכוונה וכו', נמצא שאז בשעה שמתפלל על זה ומשתוקק לזכות לזה מסתמא מדריגת התורה הזאת היא למעלה ממדריגתו והיא בבחינת נסתר ממנו בחינת נשמע, מאחר שלא זכה עדיין לזה רק שהוא משתוקק ומתפלל שיזכה לבוא למדריגה הזאת נמצא שאז עדיין המדריגה הזאת אצלו רק בבחינת נסתר בחינת תפלה בחינת נשמע כנ"ל, ואחר כך כשמתפלל על זה הרבה וחותר כל כך עד שזוכה לבוא ולהשיג המדריגה הזאת אז כבר הוא אצלו בבחינת נגלה בבחינת נעשה בבחינת תורה נמצא שבחינה זאת שהיתה תחלה אצלו בחינת נסתר בחינת תפלה נעשה עכשיו אצלו בבחינת נגלה בחינת תורה נמצא שמה שמבואר כאן לעשות מבחינת תפלה בחינת תורה ומה שמבואר שם לעשות מתורה תפלה הכל הולך אל מקום אחד ועי' עוד בליקוטי הלכות בהל' מתנה הנ"ל ובהל' מעקה ועוד בכמה הלכות המיוסדים על מאמר זה הנ"ל עיין שם ותראה נפלאות גדולות מתורתינו הקדושה ודרכים נפלאים ביראת ה' כל היום: