סימן נ״ד - מאמר ויהי מקץ

נאמר בשבת חנוכה שנת תקס"ג, ויש כמה וכמה סיפורים נפלאים מענין זה המאמר, אך איני בקי בהם כל כך, ושמעתי מהר"ר נתן ז"ל שהזכיר אז רבינו ז"ל מענין מה שלפעמים לרפואות כאב הראש מקיזין גידי הרגל (ואין בזכרוני לענין מה סיפר זאת) ולעניות דעתי יש לסיפור זה שייכות לענין המבואר שם באות ב', שכל העולם הזה הוא התלבשות מדריגות התחתונות של הקדושה, היינו בחינת רגלין של הקדושה בחינת (ישעיה ס"ו) והארץ הדום רגלי, אף שגם מדריגות העליונות של הקדושה יש מהם גם כן התגלות בעולם הזה, אך שאין ההתגלות מתלבש בעצם בעולם הזה כי אם הארה שמאיר בבחינת רגלין, אבל בחינת רגלין מתגלין בעצם בזה העולם וכו' וגם אחר כך מבאר איך שצריכין להמשיך המוחין שבראש להעמיק מחשבתו ולהגדיל בינתו להבין הרמזים וכו' שהם בחינת רגלי הקדושה המלובשין בזה העולם, אך ההגדלת השכל צריך להיות במדה ובצימצום וכו' גם צריך שיהי' לו מדת ההסתפקות וכו' עיין פנים ועיין סוף המאמר שאמר אז שזה בחינת הדלקת נר חנוכה בחינת לאמשכא משח רבות קודשא ולאדלקא בוצינא וכו' ועיין בכונות חנוכה מבואר, כי יש ג' יחודים א' נגד נה"י כי עד שם מגיע קומתה לבד ובזה היחוד הוא הוי"ה אד"ני, ולפעמים היא נגד החזה ואז הוא הוי"ה אלקים, ולפעמים היא שוה עד הכתר שלו ואז הוא הוי"ה אהי"ה, וג' יחודים אלו הם גימטריא נר וכו', ובחנוכה ממשיכין לה אור מג' יחודים אלו וכו', וזהו כוונת הדלקה וכו' כי בחנוכה הוא כנגד נה"י וכו', ואז ממשיכין לה אור מן הראש וכו' ולפי שעיקר ההמשכה הוא מאותו האור שנמשך אליה מן הראש שהוא יחוד הוי"ה אהי"ה, כי כשהם מלאים ביודין הם בגימטריא רגל ואין האור הזה יכול להמשיך אליה אלא זמן מועט, לכן גם מצוות הדלקת נר חנוכה אינו אלא זמן מועט וזהו עד שתכלה רגל מן השוק וכו' ולכן אסור להשתמש לאורה וכו', ועיין שם בכוונות ותמצא כי כל דברי רבינו ז"ל הנ"ל מבוארים שם:

על כל פנים מבואר להדיא שאור היחוד שבבחינת ראש הוא בגימטריא רגל וצריכין להמשיכו עד בחינת הרגלין כנ"ל, וזה מרומז גם כן בענין לאמשכא משח רבות קודשא, היינו בחינת המוחין שבראש של הזכרון הקדוש בעלמא דאתי שהוא גם כן בחינת שמן כידוע, ולאדלקא בוצינא היינו הג' יחודים הנ"ל שהם גימטריא נר וגם כי ידוע בכתבי האריז"ל כי כל הואו קצוות נקראים בוצינין וכו' היינו להמשיך אור המוחין של הזכרון לאדבקא מחשבתיה בעלמא דאתי, עד שיבין כל הרמזים וכו', שהם בחינת רגלי הקדושה המלובשין בזה העולם, שזה בחינת (משלי ל) מי הקים כל אפסי ארץ המובא בסוף המאמר:

שם אות ג' בבחינת שמאלו תחת לראשי וכו' עיין מדרש רבה שיר השירים ב' שמאלו תחת לראשי ציצית וימינו תחבקני אלו תפלין:

שם בסוף המאמר הנ"ל, שנתיים ימים הוא בחינת מוציאי דבה הנאמר בהם יום לשנה יום לשנה שעל ידם נתקלקל ונפגם בחינת אהבה דקדושה שהוא בחינת (ויקרא ה) וקמץ הכהן וזה מקץ שהוא בחינת פגם הקמת וכו' נראה לעניות דעתי שמרמז בכאן טעם לעונש המרגלים מוציאי דבת הארץ שנאמר בהם (במדבר י"ד) יום לשנה וכו', הוא כי על ידי לשון הרע נסתלק ממנו הדעת דקדושה ונופל לאהבת הבהמיות שהם בחינת מדמה בחינת חלום וכמבואר שם וזה רואין בחוש שבחלום נתארך הזמן, כי ברבע שעה נדמה לו בחלומו שעבר עליו זמן רב שנה ויותר, ועל כן היה עונשו גם כן באופן זה יום לשנה ועי' בלקוטי תנינא סימן ס"א ותבין ביותר, וגם כי על ידי אהבה נתאחד הזמן על ידי ששנה שלימה נחשב אצלו כמו יום אחד שזה בחינת (בראשית כ"ט) ויהי בעיניו כימים אחדים באהבתו וכו' אבל על ידי לשון הרע שעל ידי זה נפגם אהבה דקדושה בחינת וקמץ הכהן ונופל לאהבת הבהמיות, אזי אדרבה נתארך הזמן אצלו ביותר, שזה בחינת יום לשנה שזה בעצמו בחינת מקץ בחינת התגברות הזמן בחינת אחרית הימים, עיין בלקוטי תנינא סימן ע"ט:

ובאמת כל הנ"ל מובן ממילא ונראה בחוש, כי כשנופל חס ושלום מהדעת דקדושה שזה בחינת הזכרון לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי, ונופל לאהבות הבהמיות וכל מחשבותיו טרודות בהבלי עולם הזה, אזי הוא חי חיי צער תמיד וכל ימיו כעס ומכאובות, וכל יום ארוך אצלו כמו שנה מחמת גודל ההרפתקאות והתלאות והמרירות העובר עליו בכל יום, בחינת (דברים כ"ח) והיו חייך תלוים לך מנגד בקר תאמר מי יתן ערב וכו', וממש הוא קץ בחייו כאלו כבר היה חי מאה שנה ויותר, ובאמת חיות כזה הוא בחינת קיצור ימים בחינת (איוב י"ד) קצר ימים ושבע רוגז ואלו אלף שנים יחיה וכו' אבל מי שזוכה לבחינת הדעת דקדושה ולשמור את הזכרון לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי, אזי נתקצר ונתאחד הזמן אצלו מחמת גודל דביקתו בעבודת השם יתברך באהבה גדולה עד שנדמה לו על שנה שלימה שפרחה ועברה כמו רגע (וזה בחינת (תהלים ב) אני היום ילדתיך שבסי' ס"א הנ"ל), ובאמת הזמן שלו שבעולם הזה נכלל ונתאחד בבחינת עלמא דאתי ממש שהוא בחינת למעלה מהזמן ששם עיקר אריכת ימים בחינת יום שכולו ארוך ועיין בסיפורי מעשיות בהמעשה של הז' בעטלירס מענין הזקן שהתפאר באריכת ימים שלו וגם כי מי שנופל מהדעת דקדושה ואינו מדבק מחשבתו בעלמא דאתי באמת רק כל מחשבותיו ותחבולותיו משוטטות בעניני העולם הזה הוא חי באמת חיים קצרים מאוד כי כל ימי חיי עולם הזה הבל (קהלת א) ומה יתרון לאדם וכו', וכמבואר בכתובים הרבה מענין קיצור חיות וקיום האדם בעולם הזה כי לא הרבה יזכור את ימי חייו וכו' (קהלת ה) ימינו כצל עובר (תהלים קמ"ב) וכו' ואף על פי כן מחמת הקטנות הדעת של האדם נדמה לו כאלו הוא עולם של זמן ארוך מאוד, ורוצה לקבוע דירתו בעולם הזה ולמלאות בו תאותו, וטרוד כל ימיו באהבת הבהמיות שלו נמצא שעל ידי שטות דעתו וטעותו נתארך אצלו הזמן, כאלו ידוע לו שיש לו עוד זמן ארוך לחיות בזה העולם, ועל ידי זה בעבודת ה' דוחה את עצמו מיום אל יום, עד אשר על ידי זה מאומה לא ישא בעמלו חס ושלום שזה בחינת קיצור ימים חס ושלום אבל מי שדבוק בדעת האמיתי אינו מסתכל כלל על הבלי הזמן, כי יודע כי גשמיות הזמן קצר מאוד והוא מדבק את עצמו רק בעלמא דאתי שהוא באמת יום שכולו ארוך, עד שזוכה על ידי זה להבין גם הרמזים של עלמא דאתי המלובשין בכל עסקי העולם, ואז כל עשיותיו ומלאכתו ועסקיו וכל מחשבה דיבור ומעשה שלו אפילו מעניני העולם הזה הם גם כן בחינת עלמא דאתי, ואף על פי כן יש לו הסתפקות בעניני עסקי העולם הזה, ועיקר השתדלותו בתורה ותפלה ועבודת ה', שבהם יש התגלות ביותר מבחינת קדושת האור של עלמא דאתי, אצל אדם כזה נתבטל בחינת גשמיות הזמן של העולם הזה מחמת שהוא רק בבחינת המדמה אבל בפנימיות הדעת הוא קצר וקטן מאוד, וכל ימי חיינו הבל לפניך הבל ממש (וכבר ידוע מאמר החכם בפשיטות גם כן העבר אין והעתיד עדיין וכו'), והיכן הוא הזמן שעבר מיום בריאת העולם עם כל הדורות שעברו בו עם כל עמקות מחשבות ודיבורם ומעשיהם ותחבולותיהם של כל אחד ואחד, ואף על פי כן הוא דווקא חי גם בעולם הזה חיים ארוכים וטובים מאוד, מאחר שמדבק מחשבתו רק בעלמא דאתי שהוא יום שכולו ארוך כולו טוב, ואפילו בעניני העולם הזה הוא מסתכל ומבין בכל עת הרמזים הקדושים שמרמז לו השם יתברך איך להתקרב אליו על ידם, ועל ידי זה הוא חי חיים טובים חיים חדשים בכל עת וימי חייו גדולים ורחבים וארוכים מאוד, מאחר שמשיג הטוב הגנוז בהם, וכמובן במאמר במה הארכת ימים סי' פ"ד שזה בחינת (בראשית כ"ד) ואברהם זקן בא בימים, אברהם דייקא שזכה לאהבה דקדושה שזה בחינת שלימות הדעת, בחינת מסטרא דימינא מוחא חוורא ככספא, שעל ידי זה זוכין לבחינת ביטול הזמן והתאחדותו, בבחינת למעלה מהזמן כנ"ל שזה עיקר בחינת אריכות ימים כנ"ל, ועיין נפלאות רבות מענין המאמר הנ"ל בלקוטי הלכות, הלכות בה"ר וב"פ הל"ה:

והנה בכאן מבואר שעל ידי מוציא דבה נפגם הקמץ שהוא בחינת כהן וכו' ועיין במשנת חסידים מס' תשובה שהמוציא דבה יאמר פסוק (תהלים ק"י) נשבע ה' ולא ינחם ויכוון בשם קדוש התובע דינו של מוציא דבה שהוא ש"ה לן שהם אותיות שניות של ארבע תיבות אלו וכו' ומרומז בפסוק יום לשנה וכו' ובזה תבין סיום הפסוק נשבע ה' וכו' אתה כהן לעולם ובזה מובן ביותר ענין שנתים ימים בחינת יום לשנה הנ"ל:

שייך לענין הנ"ל, שעל ידי לשון הרע מתגבר המדמה שהוא בחי' פרעה וכו' ובזה יש לפרש מה שנאמר (שמות ב) וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר, ופירש"י ראה שיש בישראל דלטורין אמר שמא אינם ראוים ליגאל היינו כנ"ל, כי על ידי לשון הרע מתגבר בחינת גלות פרעה וכו':