סימן ה - בחצוצרות

אות א', בגזירת עירין פתגמין היינו לאחר גזר דין וכו' רוצה לומר שכבר נתפשט ונתפרסם הגזר דין בין המלאכים שנקראין עירין אז צריכין להלביש התפלה כדי שלא יקטרגו המלאכים וזה ובמאמר קדישין שאלתין שהצדיקים הקדושים מלבישין שאלתם במאמר:

והנה המאמר הזה נאמר בראש השנה הראשון לישיבתו בבראסליב ולהתקרבות הרב ר' נתן ז"ל אליו והוא היה ראש השנה תקס"ג שחל אז ביום שני ושלישי ואז נשמע בעולם הגזירות שרצו לגזור בעולם אשר יצאו בימינו בעוונותינו הרבים דהיינו ליקח מאת בני ישראל לאנשי חיל רחמנא ליצלן כי אלו הגזירות התחילו לצאת בימי מלכות פולין קודם שכבש הקי"רה מרוסיא את מדינתינו, ואחר כך בתחילת כבישתו את מדינתינו נשקטה הדבר קצת ואחר כך חזר ונתעורר שנשמע בעולם שרוצין לגזור כמה גזירות שקורין פינקטין אז אמר רבינו ז"ל התורה הזאת בחצוצרות ובה מרומז הגזירות הנ"ל עד כאן הועתק מספר חיי מוהר"ן ושמעתי מאבי ז"ל שרימז אז רבינו ז"ל שכבר הוא לאחר גזר דין, אך אף על פי כן עסק אז רבינו ז"ל הרבה בכל השנה להמתיק הדבר עד שעל ידי זה פעל בתפלתו שנתעכב הדבר ולא יצאה הגזירה אל הפועל עד קרוב לעשרים שנה אחר הסתלקותו ז"ל ויש בזה הרבה לספר ויבואר במקום אחר:

ב' שם אות ב', יש אדם שעושה המצוות בשכר עולם הבא שאינו נהנה מהמצוה בעצמה אלו לא היה נותנין לו עולם הבא בשכרה לא היה עושה אותה וזה בחינת כה אספקלריא שאינה מאירה וכו' יש לדקדק כי הגם שהסכימו המפרשים ז"ל שגם העובד על מנת לקבל פרס הוא בכלל עובדי ה' יחשב אלא שאין שלימות בעבודתו (ועיין תוספות יום טוב פרק א' דאבות), אבל איך יתכן לומר שאם לא היו נותנין לו עולם הבא בשכרה לא היה עושה אותה, הלא גזירת המלך הוא בפרט כי כבר ידוע וברור שיש שכר הרבה על כל מצוה ומצוה עין לא ראתה על כן ההכרח לפרש דרוצה לומר שעיקר ההנאה שמקבל בשעת עשית המצוה הוא מחמת שיודע שיש שכר עולם הבא בשבילה, ואילו לא היו נותנין לו עולם הבא בשכרה לא היה עושה אותה היינו שלא היה עושה אותה בהנאה ובשמחה רק מחמת שגזירת המלך עליו ומוכרח לעשותה, ואילו יתכן לאמר שהמלך לא יקפיד עליו אם לא יעשנה לא היה עושה אותה מאחר שאין לו הנאה בה:

ועכשיו שמעתי לפרש דרוצה לומר על דרך שפירש רש"י בפרשת יתרו בפסוק וידבר אלקים וכו' לפי שיש פרשיות בתורה שאם עשאן אדם מקבל עליהם שכר ואם לאו אינו מקבל עליהם פורעניות רחמנא ליצלן, כגון אם אין לו טלית בת ארבע כנפות אינו חייב בציצית וכן כל כיוצא בזה, והוא מהדר לקיים גם אלו המצוות אך כוונתו בשביל השכר שיקבל ועיין חידושי אגדות סוטה ד' י"ד בענין שאמר הקדוש ברוך הוא למשה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר ודקדק והאמרו ז"ל אל תהיו כעבדים וכו' על מנת לקבל פרס ויש לומר דהיינו במצוה שנתחייב בה כבר אבל הכא שעדיין לא בא לארץ ישראל ששם חיובה, והקדוש ברוך הוא לא רצה שיהיה חייב בהם שפיר מצי לבקש משום קיבול שכרם עכ"ל ובכגון זה יש לפרש גם דברי רבינו ז"ל הנ"ל

ובזה יובן קצת מה שהביא רש"י ז"ל (והוא מהספרי) דרשה שמשה התנבא בזה הדבר גבי פרשת נדרים דייקא והלא גם גבי שחוטי חוץ, ובפרשת לבני דודיהן יהיו לנשים נאמר גם כן זה הדבר והגם כי רבותינו ז"ל דרשו גם שם דרשות על זה, הלא גם בזה הדבר שבפרשת נדרים יש גם כן דרשות רז"ל והובא בספרי עצמו שם (ובנדרים עז, עח, ובבא בתרא ק"כ קכ"א), אך לפי הנ"ל מובן כי נדרים הוא ענין שמחייב עצמו בדבר שאין עליו שום מצוה וחיוב ולפי סברת החידושי אגדות הנ"ל בכגון זה שפיר מצי לבקש משום קיבול שכר כנ"ל, אף על פי כן הזהיר משה שגם זה יעשה רק בבחינת זה הדבר, היינו שלא ירצו בשום קיבול שכר רק בקיום המצוה בעצמה שזה בחינת זה הדבר

ובזה יש לפרש גם דברי משה שאמר הרבה מצוות אינם מתקיימין אלא בארץ ישראל אכנוס אני לארץ ישראל כדי שיתקיימו כולם על ידי, היינו כי העליה לארץ ישראל בעצמה הוא מצוה כמבואר באורח חיים סימן רמ"ח ומשה רבינו ע"ה היה מבקש לעלות לארץ ישראל שלא בשביל שום שכר עולם הבא רק בבחינת שכר מצוה מצוה, שיזמין לו הקדוש ברוך הוא מצוה אחרת בשכר מצוה זאת (כמבואר בפנים אות ב' הנ"ל), שזה בחינת קדושת המצוה של ישיבת ארץ ישראל שגורם לקיים מצוות התלויות בארץ, ועל כן אמר אכנוס אני לארץ ישראל כדי שיתקיימו כולן על ידי דייקא כי עיקר שלימות הקומה של המצוות (שהוא החיות של כל הג' קומות עולם שנה נפש) הוא רק בארץ ישראל, כי הרבה מצוות אין מתקיימות אלא בארץ ישראל ומשה רבינו ע"ה הוא אחדות אחד ממש עם קומת התורה והמצוות כמובא ועל כן משה רבינו גמטריא תרי"ג בחינת הקומה של תרי"ג מצוות, כי הוא זכה לבחינת נבואת זה הדבר ששכרו הוא רק בקיום המצוות בעצמן ועל כן רצה לכנוס לארץ ישראל שיתקיימו כל קומת המצוות על ידו דייקא שזה עיקר שלימותן, ואמר לו הקדוש ברוך הוא כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, היינו לקיים כל קומת המצוות שזה עיקר קיבול השכר שלו כנ"ל מעלה אני עליך כאילו עשיתם וכו' כי אדרבא מאחר שאין אתה חפץ בשום שכר רק בקיום המצוות בעצמן שהם רצוני, על כן בזה שתבטל רצונך גם בזה מפני רצוני ואל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, בזה בעצמו כלול כל קומת המצוות כי כל מצוותיך אמונה וכאילו עשית את כולם וזה שאמרו רז"ל שם שנאמר לכן אחלק לו ברבים וכו', כי משה רבינו ע"ה יש לו חלק קיום כל המצוות של ישראל, וכל מי שזוכה לקיים איזה מצוה בשמחה גדולה בפרט אם אינו רוצה בשום שכר עולם הבא רק שכרו בהמצוה בעצמה, הכל נמשך מבחינת הארת נבואת משה רבינו ע"ה בבחינת זה הדבר כנ"ל ועיין שם בדברי רז"ל הנ"ל עוד ותבין ביותר:

שם ושילום שכר נקרא בשם נביא כי ראשי תיבות של י'בוא ב'רנה נ'ושא א'לומותיו ראשי תיבות נבי"א רוצה לומר כי על פי רוב בא עשית המצוה לאדם בצער שזה בחינת הלוך ילך ובכה וכו' שמצטער בעשיתה רק שהכתוב מבטיחו שעתיד לקבל שכרו שזה בחינת יבוא ברנה נושא אלומותיו ולפום צערא אגרא ועל כן אז ישמח מאוד אבל מאין נמשך השמחה לאדם עכשיו בעולם הזה בשעה זו גופא שמצטער בעשית המצוה, ואף על פי כן שמח בלבו מאוד על שזוכה לעשות מצוותיו יתברך, והלא עכשיו אין רואה עדיין שום קיבול שכר על זה ומאין יבוא לו השמחה רק שזה בחינת נבואה והנח להם לישראל וכו' בני נביאים הם כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים ס"ו), ואף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי ונפשו יודעת מאוד גודל נעימות נפלאות חלקו וגורל של מי שזוכה לעשות מצוה שזה בחינת י'בוא ב'רנה נ'ושא א'לומותיו ראשי תיבות נבי"א כי יש בכל אחד מישראל בחינת נבואה שרואה בנבואה התנוצצות והארה מהקיבול שכר שלעתיד על המצוות שזהו בחינת ראשי תיבות דייקא, כי אף על פי שאין התיבות מבוארין להדיא מכל מקום מי שיודע לקרות גם בראשי תיבות הדבר אצלו כמבואר בהדיא, רק שאף על פי כן הוא נכתב רק בראשי תיבות כמו כן ההנאה והשמחה שמקבל עכשיו כבר מקיבול השכר שלעתיד הוא בחינת ראשי תיבות של הקיבול שכר והוא בבחינת נבואה, כי השגה והארה זו בעולם הזה הוא בבחינת נבואה רק שגם בזה יש שתי בחינות, כי מי ששמחתו רק במה שנפשו יודעת מאוד שיקבל שכר בעולם הבא עבור המצוה, זה בחינת אספקלריא שאינה מאירה ומי שזוכה ששמח בעשית המצוה עצמה, זה בחינת אספקלריא המאירה שזה בחינת נביא בבחינת זה הדבר כי השגה והארה הזאת בוודאי אי אפשר להשיג בעולם הזה בשכל האנושי, רק על ידי הארה והתנוצצות קדוש שהוא בחינת נבואה ממש בבחינת זה הדבר, ואי אפשר לבאר בכתב כל כך:

שם אות ד', וזה אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה וכו' הגם כי מובן כפשוטן, כי צריכין לשמור שניהן שיהיה בשלימות החכמה והיראה בכדי שיהיו נעשין רעמין, אף על פי כן לא יתכן על זה לומר אם אין חכמה וכו' אם אין יראה אין חכמה וכן מה שכתב אחר כך ירד גבריאל וכו' בחינת יראה חיצונית נשאר הקול נעוץ באטימת השכל, מה ענין אטימת השכל ליראה חיצונית הלא עיקר אטימת השכל הוא על ידי חכמות חיצוניות ותאוות כמבואר לעיל גם להבין מה שכתוב אחר כך גער חית קנה וכו' ותעשה מאותיות חמץ מצה וכו' וזה לשון גער לשון מריבה דצדיקייא עבדין מצותא בסטרין אוחרנין דלא יתקרבו למשכנא דקדושה וכו', ותאמין כי כל מצותא ומריבה שיש בין הצדיקים השלמים אין זה אלא כדי שיגרשו סטרין אוחרנין להבין זאת איך עם המחלוקת שבין הצדיקים הם מגרשין סטרין אוחרנין וגם מה שאמר אחר כך בענין אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין וכו' אך הענין מבואר על פי מה שכתב במאמר אשרי זרקא סימן ל"ה ירד גבריאל ונעץ קנה בים, היינו שגם למעלה מהשתלשלות הגבורות שזה בחינת ירד גבריאל נעשה סוספיתא דדהבא היינו בחינת קליפות שהם חכמות חיצוניות הנקרא גם כן קנה ונעץ בים החכמה וכו' נמצא מבואר שמהשתלשלות הגבורות שמבואר במאמרינו זה שנעשה מזה יראות חיצוניות נעשה מזה גם כן חכמות חיצוניות שעל ידי זה נאטם השכל רק שלפעמים מתחיל הפגם להתגלות על ידי יראות חיצוניות ולפעמים על ידי חכמות חיצוניות והכל נמשך מבחינת השתלשלות הגבורות ובזה מבואר מה שכתוב כאן אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה כי זה תלוי בזה, וכשנמשך על ידי השתלשלות הגבורות פגם בהיראה על ידי זה ממילא נפגם גם החכמה כנ"ל ובזה מבואר גם מה שכתב שעל ידי יראה חיצוניות נשאר הקול נעוץ באטימת השכל כי נמשך מזה גם אטימת השכל כנ"ל ועיין במאמר צדיק כתמר יפרח סימן רע"ז שעל ידי מחלוקת של צדיקים נמתקין הדינין בשרשן ונמתק ונתבטל התמר דסטרא אחרא וכו' רק שיכולין לטעות ולומר שמחלוקת גמורה הוא של שנאה חס ושלום, על כן ביקש דוד המלך ע"ה כשיהיה עליו מחלוקת של צדיקים שלא ישמע מן המחלוקת רק הטובות שעושין לו בזה שהוא בחינת המתקות דינין, ולא יטעה חס ושלום שהוא מחלוקת גמורה כדי שלא ליתן להסטרא אחרא אחיזה בזאת המחלוקת וכו' עיין שם ובזה תבין כל הענין של גער חית קנה המבואר בכאן, כי כשבאין החכמות חיצוניות ומחשבות זרות של תאוות וכו' לכנוס בתוך המוח של איש הישראלי שהוא בחינת משכן הקודש, כי שם בכלי המוחין שלו שורה חכמה דקדושה שהיא בחינת החלק אלוה ממעל שיש לכל אחד מישראל, וכמבואר בהמאמר אשרי זרקא הנ"ל, אזי צריך שידע כי החכמות חיצוניות אלו הם בחינת הקליפות סוספיתא דדהבא שנעשו מהשתלשלות הגבורות, והם בבחינת מחלוקת דסטרא אחרא שבאין לחלוק עליו ולקטרג על קדושת יהדותו על כן צריך הוא להמתיק הדינין בשורשן ולעשות מבחינת השתלשלות הגבורות הנ"ל מחלוקת ומריבה דקדושה, ולריב את עצמו עם היצר הרע והחכמות חיצוניות והתאוות ולגעור בהם שזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ה) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע ירגיז דייקא כנ"ל, וצריכין להתפלל על זה להשם יתברך שהוא ימתיק הדינין בשורשן והוא יריב את ריבינו, שזהו בחינת גער חית קנה גער דייקא, ובזה עושין מאותיות חמץ מצה היינו שמבחינת חמץ גופא שהוא בחינת חכמות חיצוניות וכו' הבאין מהשתלשלות הגבורות, נתעורר מזה למריבה דקדושה שהוא בחינת מצה שזהו בחינת המתקת הדינין בשרשן והנה מחמת שלאו כל אחד זוכה לזה על כן עוסקין הצדיקים בזה בכלל, דצדיקייא עבדין מצותא בסטרין אוחרנין דלא יתקרבו למשכנא דקדושה ובמה מגרשין הסטרין אוחרנין הוא על ידי המצות ומריבות שיש בין הצדיקים, כי במחלוקת זה כוונתם לטובה בשביל להמתיק הדינין בשרשם ולבטל כל מיני הסטרין אוחרנין שהם בחינת מחלוקת שלא יהיו להם אחיזה במוחות ולבות של ישראל ועל כן צריכין ליזהר מאוד לידע ולהאמין שהמחלוקת שביניהם הוא רק בשביל טובות ישראל וכו', כי באם יהי' נדמה לו שהוא מחלוקת גמורה של שנאה חס ושלום, אזי יתן על ידי זה אחיזה ביותר להסטרא אחרא שהיא בחינת מחלוקת, וכמבואר במאמר צדיק כתמר יפרח הנ"ל:

וזה שכתוב במאמרינו הנ"ל אוזן שומעת וכו' כשאתה שומע מריבות שבין הצדיקים (והיינו שנדמה לך שהוא מחלוקת גמורה חס ושלום), תדע שזה משמיעין אותך תוכחה על מה שפגמת בטיפי מוחך וכו' ואין המריבה אלא בשבילך וכו' כי אם היית זוכה להמתיק בעצמך ההשתלשלות הגבורות על ידי שהיית עושה מצה ומריבה עם הסטרין אוחרנין וכו' כנ"ל, ממילא לא היו צריכין הצדיקים שבדור מצידך לעשות ביניהם מחלוקת בכדי לגרש הסטרין אוחרנין מאחר שאתה בעצמך מגרש אותם, על כן לא היה מחלוקת שביניהם שום שייכות אליך ולא הי' נשמע אליך כלל כי היית שומע ומבין היטיב שאין זה מחלוקת כלל, רק שעושין זאת בשביל המתקת דינין בשורשן וביטול הסטרא אחרא רק מאחר שפגמת בטיפי מוחך וכו' ואתה דבוק בסטרא דמותא, בחינת חמץ בחינת ירד גבריאל היינו השתלשלות הגבורות, על כן אתה שומע גם המחלוקת כפשוטה כאילו הוא גם כן בחינת דינין הבאין מהשתלשלות הגבורות ובזה אתה נותן אחיזה להסטרא אחרא ביותר חס ושלום:

וזה שכתב ותדע שנעץ קנה וכו' נראה שמפרש בשיטה זו ירד גבריאל היינו כשאתה שומע המחלוקת כפשוטה שזה בחינת ירד גבריאל תדע שנעץ קנה בים חכמתך, היינו שכבר נפגם מוחך ואין המריבה אלא בשבילך, ולבסוף לא די שאין אתה מקבל תיקון וטובה על ידי המריבה שיתגרשו הסטרא אחרא ממך על ידי זה, כי אם אדרבה כשנדמה לך שהוא מריבה ממש אתה נותן להם כח להתאחז במוחך ביותר חס ושלום כנ"ל וכמו שהאיש הכשר נתעורר על ידי החמץ למצה היינו תיכף שרואה שמתגרין בו המחשבות שהם בחינת חמץ, נתעורר תיכף להמתיק הדבר בשורשו על ידי שעושה עמהם מצה ומריבה כנ"ל כמו כן מי שלא זכה לזה והצדיקים צריכים לעשות מריבה בשבילו, צריך הוא להאמין שאין המריבה אלא כדי שיתגרשו הסטרין אוחרנין ולהתעורר על ידי זה ששומע המריבה ביניהם לשוב ממוות לחיים מחמץ למצה מחי"ת לה"א כי אף על פי שאלו השלש בחינת הם אחת, רמז בזה כי לא כל הנפילות שוות לפעמים נפילתו בבחינת מות ממש, ולפעמים הוא רק בבחינת חמץ שהוא סטרא דמותא, ולפעמים נפילתו בדקות יותר, וההפרש בינו לבין הקדושה הוא רק כמו בין חי"ת לה"א שאין ביניהם אלא משהו ומכל הבחינות הנ"ל צריך לשוב ולזכות לתכלית שלימות עבודת ה' ולזכות ליראה טובה לקול טוב לחכמה טובה וכו':

ועיין בליקוטי עצות צדיק אות ח' מפרש כפשוטו, כי צריך לידע ולהאמין כי המחלוקת הוא רק בשביל נסיון זה שיתרחק המתרחק כי מי שפגם בטיפי מוחו ראוי לרחקו, כי עליו נאמר (משלי ב) כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים, ואילו לא היה נפגם מוחו לא היה נשמע לו כלל המריבות שבין הצדיקים, ומאחר ששומע המריבה ידע כי אין המריבה אלא בשבילו, והיינו כדי שיתעורר על ידי זה בעצמו שיזכור היכן הוא בעולם שפגם בטיפי מוחו כל כך עד שרוצים לגרשו מן החיים האמיתיים על ידי המריבות שבין הצדיקים ומי שהוא כסיל ואין מבין את זאת נתרחק באמת על ידי זה, אבל מי שרוצה לחוס על עצמו באמת נתעורר על ידי זה דייקא לשוב ממות לחיים מחמץ למצה וכו', ואין מסתכל כלל על המריבות שבין הצדיקים כי יודע שזה רק בשביל נסיונו, ואם עומד בנסיונו ואין מסתכל על המחלוקת ולהתרחק על ידי זה מהצדיקים חס ושלום, אדרבה נתעורר על ידי זה לתשובה כנ"ל, על ידי זה בעצמו זוכה להתקרב אליהם ולקבל מהם ארחות חיים:

(וכפי זה אפשר לפרש כפשוטו, דצדיקיא עבדין מצותא בסטרין אוחרנין דלא יתקרבו למשכנא דקדושה, היינו שעושין מחלוקת ביניהן כדי שיתרחקו על ידי זה אותם שהם דביקים בסטרין אוחרנין בסטרא דמותא, על ידי שפגמו בטיפי מוחין שזה בחינת חמץ סטרא דמותא, שעליהם נאמר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים, ועל כן מי שלא פגם בטיפי מוחו בוודאי אינו שומע כלל המריבה ואינה מבלבלת אותו כלל, ומי ששומע המריבה ידע כי אין המריבה אלא בשבילו כנ"ל וצריך להתעורר על ידי זה דייקא לשוב ממות לחיים כנ"ל) ועיין בליקוטי הלכות תפלין הלכה ד' אות ד' ה' מבואר ענין זה ביותר ושם מרומז קצת גם דברינו הנ"ל ובאמת שני הפירושים הנ"ל המה עולים בקנה אחד כי מי שלא זכה לריב בעצמו עם ההרהורים ושלא יניחם ליכנס במוחו, אזי צריך לעמוד בנסיון זה של מחלוקת שבין הצדיקים, ועל ידי זה דווקא זוכה להתקרב ולשוב בתשובה וכו' עד שזוכה לבחינת רעמים וכו' וזה שכתוב שם אמר הכתוב (תהלים פ"א) אענך בסתר רעם אבחנך על מי מריבה סלה, מי מריבה זה בחינת מצה בחינת מוחין וכו' היינו שנבחן תחלה אם זכה לשלימות המוחין על ידי שהוא בעצמו עשה מצה ומריבה עם ההרהורים, או על כל פנים עמד בנסיון זה של המחלוקת שבין הצדיקים לבלי להתרחק על ידי זה חס ושלום רק אדרבה כנ"ל:

וזה פירוש אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוי אזלינן בספינתא ספינתא דא בחינת גבורה יראה, שהלך כל כך במדת היראה וראה גודל כח היראה עד שיכול להבין על ידה בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין, וזה בחינת וסגיא ספינתא בין שיצא לשיצא דכוורא, והדר מפרש איך יכול להבין היינו על ידי המצוות ודוקא כשעושין אותן בשמחה וכו' כמבואר בפנים וזה שאמר וכי תימא לא מסגי ספינתא טובא היינו מאחר שעיקר הידיעה בין קודם גזר דין וכו' הוא על ידי המצוות שעושין בשמחה, אם כן מה פעל לענין זה כח היראה כי אתא רב דימי אמר וכו' היינו שפירש שאי אפשר לזכות לעשות המצוות בשמחה בשלימות עד שיסור עקמימות שבלבו, ולזה צריכין רעמים, ורעמים יוצאין מגבורות שהם בחינת יראה רק שצריכין לזה גם תיקון המוחין, וזה שאמר כמיחם קומקומא דמיא מסגי שיתין פרסי, היינו כשמתקן המוחין שהם בחינת קומקומא דמיא אז פוגע בהם הקול היוצא מגבורות ונעשין רעמים ושדי פרשא גירא, היינו שעיקר ההתגברות על ידי החסדים שמשתתפין עם הגבורות (רק שאם כן הדרא קושיא לדוכתא, אם כן מה זה שהפליג כל כך בכח והחשיבות היראה והגבורות אחר שעיקר שלימות התיקון על ידי החסדים, על כן סיים) וקדמא ליה איהו (היינו ספינתא), היינו שאף על פי כן העיקר הוא על ידי היראה כי היראה קודמת בחינת (תהלים קי"א) ראשית חכמה יראת ד', היינו שאף על פי שעיקר שלימות התיקון של המוח והחכמה הוא על ידי האהבה וחסד בחינת מסטרא דימינא מוחא חיוורא ככספא, אף על פי כן ראשית תיקון החכמה הוא יראת ד' ואחר כך באה האהבה ממילא נמצא שעיקר הכח והחשיבות הוא להיראה כנ"ל

אמר רב אשי האי גילדנא דימא הוא היינו זה הכוורא דאית ליה תרי שיצא הוא בחינת גילדנא דימא בחינת השם של גבורות ששם שורש הגזר דין, נמצא כי כל הסיפור הנ"ל הכל סובב הולך על שלימות תיקון הגבורות והמתקתן בשרשן כי היראה הוא מבחינת גבורות ותיקון המוחין הוא לשמור אותם מחמץ הבא מהשתלשלות הגבורות וכן על ידי היראה שהוא בחינת גבורות זוכין ממילא לאהבה וחסד שהוא בחינת שלימות תיקון המוחין כנ"ל, ואז נמתקין הגבורות בחסדים שזה עיקר שלימות התיקון בכדי שלא ישתלשל מהגבורות דין גמור חס ושלום וכן שורש הגזר דין הוא גם כן מבחינת גבורות ושם יודעין בין קודם גזר דין לאחר גזר דין על ידי השמחה של המצוה שזוכין לזה על ידי רעמים שנמשכין מבחינת תיקון הגבורות בשרשן כנ"ל (ועיין בספר ברית מנוחה דרך ב' ונקרא שם המקום הזה מקום היראה וכו' הוא שם אגל"א וכו' ועיין בפרי עץ חיים שער העמידה פרק י"ח בכוונות ברכות אתה גבור וכו' מענין השם אגל"א הנ"ל כתב שם וכאן הוא היכל זכות שדנין בו לבני אדם וכו' ועיין זוהר פקודי דף רנ"א ורנ"ד וזוהר שמות דף וא"ו וזוהר בראשית דף מ"ג ועיין סידור קול יעקב בכוונת ביעור חמץ גם כן מענין השם הקדוש הנ"ל ותבין לכאן) והנה ידוע כי אין הדינין נמתקין אלא בשורשן, היינו בבינה שדינין מתערין ממנה בבחינת (בראשית ו) ויתעצב אל לבו וכו', ושם נמתקין בשורש בבחינת (שם ח) ויאמר אל לבו לא אוסיף וכו', עיין מאמר לשמש וכו' סימן מ"ט ועל כן כשזוכין לרעמים שעל ידי זה זוכין לישרת לב לב דייקא, ואז זוכין לשמחה בחינת ולישרי לב שמחה, ועיקר השמחה הוא בלב בחינת (תהלים ד) נתת שמחה בלבי (והלב הוא בינה (פתח אליהו) עיין מאמר תהלה לדוד סימן י"ב), ובאתערותא דלתתא אתער לעילא וגורם שמחה גם למעלה כביכול (עיין זוהר שמות דף קפ"ד), ועל ידי זה נמתקין הדינין בשורשן ואז אם הוא קודם גזר דין יכול להתפלל ולבטל הדין, ואף אם הוא לאחר גזר דין שאז הוא בחינת ויתעצב אל לבו כנ"ל, שכבר נגמר הדין בהיכל זכות הנ"ל ונתפרסם בין הממונים על הדין שאז אי אפשר להתפלל כפשוטן ולבטל הדין כדי שלא יקטרגו וכו' כמבואר בפנים, אף על פי כן על ידי ההמתקה של השמחה הנ"ל שהוא מבחינת בינה עולם המחשבה יכול לבטל הדין או לותו ולאחרו על כל פנים כנ"ל על ידי שילביש תפלתו במאמר, היינו כי התפלה צריכה להיות בפה דייקא מחמת טעמים הידועים, וכאן אי אפשר להתפלל כפשוטו בפה על ביטול הגזר דין בכדי שלא יקטרגו מאחר שכבר נגמר הדין בחינת דינא דמלכותא דינא (ועיין בכוונות השם הקדוש הנ"ל שהוא במלכות) ומלכות פה, ועיקר ההמתקה עכשיו על ידי עולם המחשבה, על כן צריך להתפלל עכשיו על ביטול הגזר דין רק במחשבה ובפה ילביש התפלה במאמר, ויש בזה עוד דברים עמוקים מאוד:

וזה שכתב שם בסוף המאמר שעל ידי שמחת הלב יכולין הצדיקים להתפלל ולהלביש את תפלתם במאמר כשיבינו שנגזר הדין, ולכאורה אין מובן לשון יכולים וכו' הלא העיקר מבואר לעיל שעל ידי השמחה יכולין לידע בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין, אם הוא לאחר גזר דין אז צריכין להלביש התפלה במאמר, ואיך שייך על זה הלשון יכולין להתפלל ולהלביש וכו' אך כפי הנ"ל מובן כי עיקר ההמתקה בשורשה הוא על ידי השמחה שעל ידי זה נמתקין הדינין בשורשן כנ"ל, וכמפורש בזוהר בהעלותך קנ"א: ע"ש ובמקדש מלך ואז כשנמתק הדבר בשרשו אז יכול לבטל הגזר דין אף לאחר שנגזר על ידי שיתפלל במחשבתו לבטל הדין וילביש את תפלתו בפה גם כן במאמר ועיין עוד בליקוטי הלכות הלכות ספירה ושבועות הלכה ב':