א. שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים וכל א' משניהם אומר אני הוא שהפקדתי המאתים והשומר אומר איני יודע ישבע כל א' מהם שהפקיד ק''ק ויתן ק''ק לזה וק''ק לזה ונמצא מפסיד מנה מביתו מפני שפשע שה''ל לכתוב שם כל א' על כיס שלו ואי אינהו לא תבעו ליה כל חד בברי אם בא לצאת ידי שמים חייב אבל בדיני אדם פטור לפיכך אם הביאו לו השנים כא' שלש מאות בכרך אחד ובאו ותבעו וכל א' אומר הק''ק שלי נותן מאה לזה ומאה לזה והשאר יהא מונח אצלו (וי''א דיהא מונח ביד ב''ד) (מרדכי פ' המפקיד ועיין בב''י) עד לעולם או עד שיודה האחד לחבירו שהרי הוא אומר להם כיון שראיתי שאינכם מקפידין זה על זה והבאתם בכרך א' לא הטרחתי עצמי לידע ולזכור תמיד מי בעל המאה ומי בעל המאתים ואפי' בבא לצאת ידי שמים פטור (וי''א דאם תבעו ליה חייב בבא לצאת ידי שמים אפי' בכי האי גוונא) (טור):
ב. וכן אם הפקידו אצלו שני כלים א' גדול וא' קטן וכל א' אומר אני בעל הגדול ישבעו שניהם ויתן הגדול לא' מהם ודמי הגדול לשני וישאר לו הקטן ואם הביאום בכרך א' כאחר נותן הקטן לאח' ודמי הקטן לשני והשאר יהיה מונח עד שיודה האחד לחבירו או עד לעולם:
ג. וכן מי שתבעוהו שנים זה אומר אני הוא בעל הפקדון וזה אומר אני הוא והשומר אומר א' מכם הוא ואיני יודע מי הוא ישלם לשניהם: {הגה: ואי אינהו לא תבעי ליה פטור אפי' בבא לצאת ידי שמים אבל אם אמר אביכם של אחד מכם הפקיד אצלי ואיני יודע איזה מכם חייב בבא לצאת ידי שמים (טור):}
ד. וכן שנים שהפקידו שתי בהמות אצל רועה ומתה אחת מהן ואינו יודע של מי היתה ישלם לשניהם ואם הפקידו בעדרו שלא מדעתו מניח הבהמה ביניהם ומסתלק ותהיה מונחת עד שיודה האחד לחבירו או עד שירצו לחלק אותה: