סימן נד - דין הפוסק לבנו או לבתו, ומת

א מִי שֶׁצִּוָּה לָתֵת לְבִתּוֹ כָּךְ וְכָךְ מָעוֹת לְפַרְנָסָתָּהּ, לִקַּח בָּהֶם א קַרְקַע, בֵּין שֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע בֵּין שֶׁהָיָה בָּרִיא, וּמֵת, וַהֲרֵי הַמָּעוֹת בְּיַד הַשָּׁלִישׁ, וְאָמְרָה הַבַּת: תְּנוּ אוֹתָם לְבַעֲלִי, כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה יַעֲשֶׂה בָּהֶם: אִם הָיְתָה גְּדוֹלָה, וְנִשֵּׂאת, הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ; וְאִם עֲדַיִן מְאֹרָסָה הִיא, יַעֲשֶׂה ב שָׁלִישׁ מַה שֶׁהֻשְׁלַשׁ בְּיָדוֹ; וְאִם עֲדַיִן קְטַנָּה הִיא, אֲפִלּוּ נִשֵּׂאת, אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ, אֶלָּא יַעֲשֶׂה שָׁלִישׁ כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה הָאָב. { (וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבָעִינָן שֶׁהֻשְׁלַשׁ מִתְּחִלָּה } ג { לְכָךְ, וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן רצ''ב): }