סימן רסח - דין הטועה בתפלת השבת

ב א ברכה. דבדין הוא דבעי לצלויי י''ח בשבת אלא משום טרחא דכבוד שבת לא אטרחו רבנן וכיון שהתחיל גומר. ומי שאירע לו כן ידאוג כל השבת דהוא סימן רע לו ויפשפש במעשיו ויהרהר בתשובה. של''ה: ב דבמוסף. שהרי אין תפלת י''ח בחול במקום מוסף ע''כ ליכא למימר דמיבעי ליה לצלויי י''ח: ג ג חול. ודוקא בשחרית אבל דערבית ומנחה דגם תפלת שבת מתחיל באתה גומר בשל שבת מ''א ע''ש. צ''ל לעבדך באמת שבת קדשך אוהבי שמך ס''ח סי' תתפ''ב. ובשכנה''ג כתב מנהג לומר בליל שבת וינוחו בה וביום וינוחו בו ובמנחה וינוחו בם: ד אתה אחד. ומ''מ אינו גומר לא אתה קדשת ולא אתה אחד אלא יאמר ישמח משה ושפיר קאמר אתה קב''ה ישמח משה במתנת חלקו. ל''ח אות מ''ו: ד ה לא יצא. וה''ה ביום טוב וה''ה ביום טוב שני. ת''ד: ו יצא. כלבו נסתפק אם ספק לו אם הזכיר של שבת אם צריך לחזור: ה ז רגליו. דהיינו שרגיל לומר אחר תפלתו תחנונים עי' סי' קי''ז ס''ה וסי' תכ''ב סס''א: ז ח ומעומד. לפי שבזה אנו מעידים להקב''ה במעשה בראשית ודין העדים בעמידה וכתב הט''ז יחיד המתפלל אין חוזר לומר ויכלו דאין עדות ליחיד ואם ירצה יחיד לאומרו לא יתכוין לשם עדות אלא כקורא בתורה ע''ש ועיין מ''א: ח ט וחתימה. דהיינו שיתחיל מגן אבות ויסיים זכר למעשה בראשית: ט י של י''ט. דאפי' בשבת לא אמרינן ליה אלא משום סכנת מזיקין שבתי כנסיות שלהם היו בשדות ותקנו אותה בשביל בני אדם שמאחרין לבוא לבה''כ שיסיימו תפלתם בעוד שהש''ץ מאריך ומאי דתקון תקון ומה דלא תקון לא תקון: י יא חתנים. ר''ל שמתפללין בביתם במנין. וכן אותן שמתפללין לפרקים במנין בביתם. אבל אותן שקובעים מקום להתפלל על איזה ימים כמו שרגילין לעשות בירידים זה הוא דומה לבה''כ קבוע ואומרים שם ברכה זו ט''ז. ובשכנה''ג כתב דבמקום שאין בה''כ קבוע בס''ת אין לאומרו ע''ש: יב יב לדבר. כתב בס''ח מעשה בחסיד אחד שראה לחסיד לאחר מותו ופניו מוריקות א''ל למה פניך מוריקות א''ל מפני שהייתי מדבר בויכולו בשעה שהציבור היו אומרים אותו ובברכת מגן אבות וביתגדל ולא הייתי נזהר ליטול הצפרנים בע''ש. כתב במט''מ פעם א' שכח ר' קלונימוס לומר ויכולו ונזכר בתוך הסעודה ולקח כוס בידו ואמר ויכולו עד לעשות ע''ש: יג יג ועד סוף יצא. משום דתפלת ערבית רשות. וטוב לאומרה עם הש''ץ ואם כבר אמרה הש''ץ צריך להתפלל ז' ברכות דיחיד אסור לאומרה. ואם אמרה ביחיד יצא וא''צ להתפלל ז'. ל''ח מ''א: